קודם כל אכתוב: שיעורים בפיתוח קול, ספרה החדש של דורית רביניאן, יפה להפליא. נוגע ללב. מרתק. 

זאת השורה התחתונה.

ועכשיו: "על מה הספר"? ס' יזהר כתב פעם ש"הספרות לא מספרת לנו על משהו שמחוץ לה". כי אם אפשר לסכם ספר או לתמצת אותו, אין בו בעצם טעם. רק המכלול, התוכן והצורה כשהם משולבים זה בזה, הם השלם, הסינרגיה, שסך חלקיה גדול מכל אחד מהם בנפרד.

ובכל זאת אנסה להשיב על השאלה. שיעורים בפיתוח קול נפתח בפרגמנטים מתוך רומן. כותרתו של כל אחד מהם היא קטע ממוספר: "1 מתוך 17", וכן הלאה, עד שמגיעים לאחרון. כל הקטעים כתובים בגוף שלישי. הם, במובהק ובבירור, חלקים מתוך שלם, שהייתי רוצה מאוד לקרוא את כולו, אבל זה לא יתאפשר.

כי מיד אחרי קטע מספר 17 אנחנו עוברים פאזה, ונכנסים לתוך ממואר של רביניאן, והיא מספרת כיצד, אחרי חמש שנות עמל ויגע, אחרי הרבה מאוד טיוטות ושכתובים, החליטה יום אחד, בלב כבד מאוד, לגנוז את כתב היד (ששמו היה, לא במפתיע, שיעורים בפיתוח קול!), היא התאבלה, אך בלית ברירה – ויתרה עליו. היו בו יותר משלוש מאות עמודים. נותרו השישים ושמונה שמופיעים כאן, וברור שהם רק הקטעים הנבחרים, זכר לחורבן. 

בממואר תסביר לנו רביניאן את התהליך שלאורכו ובגללו הבינה מה כל כך הפריע לה בכתב היד ההוא. מה הביא אותה לכך שהחזירה למו"ל האמריקני את המקדמה השמנה מאוד שכבר שילם לה (היא נקבה, לתדהמתי, בסכום, ולא ברור אם נועד רק להדגיש את גודל הקורבן, ואולי גם, ייתכן שאפילו באופן לא מודע, קצת כדי להתרברב…). אנחנו לומדים מכאן ואילך מדוע הרגישה שאין לה ברירה אלא לאכזב את הסוכנת הספרותית ואת שני המו"לים, האמריקני והישראלי. 

ואז, לימים, לכתוב רומן אחר.

אבל הנה, כאן היא חוזרת אל כתב היד הדחוי. עוסקת בו. מספרת עליו. מנסה להבין ולהסביר.

שכן הממואר חושף את הסודות הפנימיים האפלים ביותר שלה – אלה שהסתירה קודן כול ובעיקר מפני עצמה. רק כעבור זמן רב, שנים אחרי שהחליטה לוותר על הוצאתו לאור של הספר, הייתה לה הארה פתאומית והיא קלטה את מעמקי הכאב שהביאו לכתיבתו, ואחר כך – לתחושה שאסור לה, שהיא לא מסוגלת, שמישהו בעולם יקרא אותו. אף על פי שהקשר בין מניעיה האפלים לבין הסיפור הבדוי רחוק מאוד, ורק היא בעצם מסוגלת להבין אותו, או לדעת על קיומו.

ועכשיו יודעים גם אנחנו, הקוראים של הספר, שקיבל על עצמו את השם של כתב היד המודח: שם חזק כל כך, שמבטא כמובן את השיעורים שהסופרת קיבלה מעצמה, ממאמציה האמנותיים, מהשתדלותה, מהדרך שעשתה מאז הימים שבהם הייתה ילדה שמוקסמת ממילים, יושבת ומעתיקה אותן במחברת כדי לנכס אותן לעצמה, ועד לסופרת שזוכה להצלחה רבתי. 

הנה התיאור יפה והמרגש, כל כך של אהבתה מילדות למילים: "האבן שושן היה תיבת אוצר, ואני, מבין אלפי המילים וההגדרות, הייתי בוחרת לי את הכי נוצצות, מלקטת אותן אחת אחת, את המילים הכי נדירות ויקרות. אברה, אצטבה. ארגמן. הייתי טועמת את המילה בליבי: הדהוד. מנסה אותה בלחישה: הודיה, מגלגלת על הלשון: מכמנים. ומעתיקה אותן ברוב טקס למחברת: השכמה. לפעמים המצלול הוא ששיווה להן קסם: עצלתיים. גילופין. קרסול. ולפעמים איזו חמדה חושנית שנאצרה בהן: סמדר. צלהבים. מרקם. המסתוריות הן שהציתו לי את הדמיון: תנשמת. אפלולית. פעימה. והיו כאלה שהעבירו בי רטט גופני ממש: ערגה. שרעפים. מנעד. וכמו שעשיתי כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בת תשע או עשר, באוסף המפיות, הצדפים, בקבוקוני הבושם הריקים, אהבתי לפתוח את המחברות ולעיין בהן, להתמוגג מכמה שהן יפות המילים האלה, כמה חגיגיות. כמו אין־ספור המחקים הריחניים בחנות של 'אלפא', כזה היה העונג על אין סופיותן של כל מילי המילים היפות שבאבן שושן, הפה שלי חמד אותן, השתוקק אל השפע כמו אל כל
המסטיקים הצבעוניים שבצנצנת, העתקתי אותן למחברת כי רציתי שתהיינה שלי".

מי שתרמו רבות להצלחתה המסחרית של דורית רביניאן כסופרת היו כמובן אנשי משרד החינוך שאסרו ב־2016 על בתי הספר בישראל ללמד את הרומן גדר חיה שכתבה, בניגוד להמלצתה של ועדת המקצוע. זו ביקשה לכלול את הספר במסגרת לימודי החובה במגמת ספרות מוגברת. על האיסור החליטו הפונקציונרים של המשרד רק משום שהרומן מתאר, בין היתר, סיפור אהבה בין ישראלית וערבי פלסטיני, שחיים בארצות הברית, והם חשו שמסוכן לחשוף בני נוער ישראליים לסיפורים שיש בהם "התבוללות"…

בזכות ההד התקשורתי העצום שעוררה הצנזורה על הספר הוא חזר לראש רשימת רבי-המכר (אחרי שכבר שהה שם כמה שבועות, כשרק ראה אור) והוצאת עם עובד הודיעה על הדפסת מהדורה גדולה נוספת.

נחזור אל כתב היד הגנוז ואל שיעורים בפיתוח קול שבכל זאת ראה אור, עכשיו – בגרסה שונה. בשלב מסוים, מספרת רביניאן, היא הגיעה לבית הוריה כדי לקבל מאמה קלטות וידיאו ישנות, תצלומי ילדות ומכתבים שנשמרו בבית שבו גדלה. אמה מבררת – זה בשביל ספר חדש שאת כותבת? את כותבת על אבא?

בדיעבד, אחרי שקוראים את קטעי הרומן שלא ראה אור ואת הממואר אפשר בהחלט להשיב, ביחד עם הסופרת, שכן, זהו עניינו של ספרה: יצירה שכולה רוויה באהבתה העמוקה להוריה. לא רק לאביה. אהבה מפורטת, מובהרת, משכנעת, נוגעת מאוד ללב.

ועם זאת, כשהיא מקשרת – בעקיפין, בלי אומר ודברים ובלי הסברים – כאבים מהילדות עם העובדה שמעולם לא הרתה ומעולם לא ילדה ילד, הלב נחמץ. לא מתוך תחושה שהיא הפסידה בהכרח. הרי ישנם כיום צעירים רבים שבוחרים באל־הורות, וזוהי כמובן בחירה לגיטימית לגמרי. ובכל זאת: הקישור שהיא עושה לא מופיע סתם, במקום שבו נכתב. והוא מכאיב – כאב שמסֵבה יצירת אמנות עמוקה ורבת משמעות. 

עם עובד, 2025
180 עמ'