דורי מנור, המשורר, העורך, איש הרוח, ה"יזם התרבותי" אם אפשר לכנות כך את מי שייסד את כתב העת הספרותי החשוב כל כך הו! (קדם לו כתב העת אב), הוא אדם שמשפיע השפעה מכרעת כבר שנים רבות על עולם הספרות הישראלי.
מהרגע שהחלו להופיע כתבי העת שהקים וערך, חשתי שנפל דבר. סוף סוף נשמע קול שמייצג את השירה כפי שראיתי אותה מאז ומתמיד בעיני רוחי, וכקוראת: "קלאסית", מוזיקלית, מצייתת לכללים פרוזודיים, ורק בתוכם – מתפרעת כאוות נפשנו.
סוף סוף, הידד!, שירים עם משקל וחריזה, ולא רק – מה שנראה לפעמים – פרוזה מנוקדת בשורות קצרות… גם חבורת המשוררים שמנור גיבש סביבו הרחיבו ומרחיבים את ליבי ביצירותיהם.
אלה כתובות ברובן בניגוד לקונוונציה שמנור מכנה "מחב"ל' – "ראשי תיבות של 'המשקל החופשי הבינלאומי'", מושג שקיבל מנור ממשורר צרפתי עכשווי, ז'אק רובו. הכוונה ל"שירים שאינם אלא צורה דיבורית־וידויית הנכתבת 'מהבטן', ומיתרגמת בנקל". צורה ש"אינה מציבה שום אתגר מוזיקלי מיוחד המקשה על העברתה לשפות אחרות, ועל כן היא זוכה לייצוג נאמן באנתולוגיות או בפסטיבלי שירה בינלאומיים למיניהם, וצוברת לה אוהדים רבים – אך, כמדומה, פחות מקרב הקוראים ויותר מקרב הכותבים משתתפי הפסטיבלים"…
לא רק השירים שכתב ופרסם משמחים אותי מאוד, אלא גם מסות שונות שכתב ופרסם, ושנגעו כולן בשירה – מקורית, מתורגמת, המקורות שמהם היא נובעת, הדרכים שבהן היא פוסעת (או לא!), אילו משמעויות ומה היופי שאפשר לספוג ממנה, ואיך בעצם זה קורה. או – איך עושים את זה. לכאורה אלה תהליכים עדינים וסמויים מכדי שאפשר יהיה ללכוד אותם במילים של יומיום, אבל מנור עושה את זה כבר שנים, ובעצם – מלמד הרבה כל כך את מי שרק מוכן לקרוא את דבריו ולחשוב עליהם!
בכל פעם שקראתי את אחת המסות הללו, הרגשתי לא רק שאני לומדת, אלא שנפשי מתרחבת ומתעשרת.
והנה עכשיו פרסם מנור ספר מסות שמכיל כמה מהכתובים ההם, המוכרים, ועוד כמה שלא הכרתי.
ואיזו חגיגה!
פרקי הספר הם:
"חייבים להלחין את זה!" – על הלחנת שירי משוררים בישראל ו"נכסי צאן ברזל" אחרים
נתן אלתרמן, אבוי – על "משוררים לאומיים" ועל עריכת שירה
השפה התת-עורית – הרהורים על שירה ושפת אם
עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל – על הנעדר הגדול בשירה העברית
איך מפרקים פצצת מצרר פואטית? – על "כתוב בעיפרון בקרון החתום" של דן פגיס ועל תרגומיו
האֶשְׁכּוֹלִית וְהַשָּׁד – ארבע תשובות למשאל על תרגום שירה
השירה כנסיוב מוחלש של שתיקה – על סטפאן מלארמֶה ועל קומוניקטיביות וסתימות בשירה
"לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי" – על נתן זך, עם מותו
אילו עניינים מרתקים לדון בהם, לקרוא ולחשוב עליהם!
על אחד מהם, "עזבו את החרוז, בואו נדבר רגע על משקל", כבר כתבתי בעבר, אחרי שהתפרסם בגיליון 17 של הו! המוזיקה לפני הכול. כבר אז התפעלתי (והשתעשעתי) מאחת הטענות של מנור, שלפיה "הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית, התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה"…
הרעיון הזה עובר כחוט השני בין המסות השונות. והוא מרתק במיוחד במסה האחרונה, שכתב מנור בעקבות מותו של נתן זך. מנור דן בה שוב במרד, "רצח אב סימבולי", שעשה נתן זך בקודמיו המשוררים, באלתרמן בעיקר (רק את לאה גולדברג לא "זיכה" אפילו במתקפה כלשהי. הרי הייתה רק סתם אישה שכותבת על אהבות נכזבות, ובעיני זך לא הייתה ראויה, סבור מנור, לתשומת לב כלשהי…). לימים כשמנור "החזיר" את הכתיבה הקלאסית, ניסה זך לבצע בו "רצח בן סימבולי", כשתקף אותו באלימות מעל דפי מוסף ספרים של אחד העיתונים… חרף זאת, המסה המוקדשת לו בספר כתובה באנושיות ובהערכה רבות. מצד אחד מנור מראה איך זך ממש הסתיר את המקורות להשראתו, לא תרגם יצירות מהשפות שנהג לקרוא, ולא הזכיר אותן בכלל, ומצד שני, הוא מספר שזך היה בעצם מקור להשפעה עצומה עליו. "הוא המשורר המודרני הראשון שנכבשתי בשירתו." את ספריו, הוא מעיד, קרא חזור וקרוא, "כבספרי קודש ממש." ועם זאת, "ההשפעה הנתן זכית לא הניעה אותו ללכת בדרכו השירית, אלא להפך, "על דרך ההתנגדות והמרידה".
עוד הוא מראה שזך בעצם לא כתב על פי אמות המידה שהוא עצמו קבע. למשל, כותב מנור בהומור: "סקופ קטן: דומני שבכל תולדות השירה העברית המודרנית לא נתקלתי בחרזן אובססיבי יותר מנתן זך". והוא מוכיח את טענתו בציטוטים משיריו של זך, ובסידור השורות כך שהחריזה התוך שורתית מתגלה במלוא תפארתה…
מנור חוזר שוב ושוב על דברים שכתב ט"ס אליוט, שלפיהם גם בשירים מודרניים, לא מחורזים ולא שקולים, חייבת תמיד לרחף רוח הרפאים של המשקל.
מנור לא חוסך אמנם מנתן זך את שבט לשונו: "התהלכת בזירת השירה כבזירת אגרוף, והתאגרפת והתאגרפת והתאגרפת. על חייך, נתן התאגרפת," אבל בה בעת גם מביע הרבה מאוד חום ואמפתיה כלפיו.
אגב, אני יכולה להעיד על התרשמותי מפגישה אישית אחת שהייתה לי עם נתן זך. הייתי נערה בת שבע עשרה שגרה בלונדון, וכותבת שירה, לגמרי בוסרית, כמובן, ומפרסמת – הרבה מדי! – במעריב לנוער. נתן זך הגיע לבית הורי – "הנספח האווירי ורעייתו" – לביקור שנכחתי בו כשומעת ומתבוננת מהצד, לא כמישהי שראויה להשתתף בשיחה, וכך התרשמה, וזה מה שכתבה עליו ביומנה ב־12פברואר 1969, הנערה שהייתי:
הוא היה תוקפני, יהיר, מזלזל, אפילו גס רוח. זה האיש שכתב "את הכאב המתוק של האהבה רוצה אני לדעת שוב"? את "שיר לאוהבים הנבונים"? את "אני רוצה תמיד עיניים לראות?" את "איך זה שכוכב אחד מעז" (וואו, כמה הפתיע אותי דורי בציטוט המקור שהשפיע כנראה על כתיבת האחרון!) תהתה אז מי שאהבה כל כך את השירים של זך… כל כך הרבה פעמים חזרתי וקראתי את כל החלב והדבש, ואיזו אכזבה הנחיל לי המשורר עצמו…
אז טוב, "נתן זך הצליח, בכוחו האנליטי ובכישרונו הגדול, לגרום לדורות שלמים של חוקרים, של מורים לספרות ושל כותבים וקוראים אחריו להאמין שהנוסח שהוא השתית הוא האופציה השירית המודרניסטית האחת והיחידה, וכל מה שחורג ממנה ולו כמלוא הנימה הוא אנכרוניזם פואטי, שמרנות, ריאקציה או סתם קיטש מיושן. ובישראל כמו בישראל: כשמושלת בכיפה מוסכמה מסוימת היא נתפסת עד מהרה ככלל שאין בלתו. כך היה באמנות הפלסטית, כאשר כל צייר שהעז לחרוג מגבולות דלות החומר מבית מדרשו של רפי לביא, ולצייר ציור פיגורטיבי למשל, נתפס במשך עשורים ארוכים כריאקציונר או כחובבן – וכך היה גם בשדה השירה, בעידודם האקטיבי של מרבית כתבי העת ומוספי הספרות". (אני מבקשת להעיד: נתקלתי בעמדה הזאת מקרוב כשנשאלתי על ספרי מה קרה להגר באילת?, שכתוב בסונטות – מדוע בחרתי בצורה הארכאית והמוזרה, שירה עם משקל וחריזה, והרי הסגנון הזה "מתאים לספרי ילדים…" זה לא קרה בארבע עיניים, אלא בפאנל פומבי).
מסה מרתקת במיוחד נקשרת לשמו של הספר: "הברכה של מגדל בבל". מנור דן בה ארוכות במקרה הייחודי מאוד, החד פעמי כנראה, תופעה עברית מובהקת של משוררים דגולים וחשובים שכתבו בשפה זרה מבחינתם, לא שפת האם שלתוכה נולדו וגדלו בה.
כדי לפתח את הטיעון הוא מספר על משוררים בני ארצות אחרות ומראה כיצד אין בעצם שום תקדים למשוררים שכתבו בשפה נרכשת. פרוזאיקונים – כן, בהחלט. יש כאלה, הידועים ביותר ביניהם הם כמובן נבוקוב וקונרד. אבל משוררים?
והנה כאן, בישראל, צמחו רבים שאפילו לא הצליחו להשיר מעליהם את המבטא הזר שבו דיברו בעברית!
צחקתי כשקראתי על תדהמתם של אנשי רוח אירופיים כשסיפר להם מנור על המבטא הרוסי הכבד של שלונסקי, רחל, לאה גולדברג, ורבים וטובים אחרים.
אכן, תופעה מרתקת!
קראתי את הספר כולו בשקיקה. ריתקו אותי שאלות כמו – מדוע בעברית נפוצה כל כך ההלחנה של שירי משוררים? האם הלחנה כזאת טובה לשירים, או אולי בכלל מזיקה להם? ומדוע בעצם משוררים משתוקקים כל כך שילחינו את שיריהם?
התענגתי על הניתוח של מנור לשיר "כאן בקרון החתום" של דן פגיס, ועל תרגומיו לשפות שונות. מרתק! מרתק להעמיק כך, ולהבין רבדים שלא אל כולם שמתי לב לפני שקראתי את המסה (היא התפרסמה לראשונה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ וכבר אז שמחתי עליה ולמדתי ממנה).
הידע הנרחב והעצום של מנור בכל מה שקשור בשירה, עברית ועולמית, מעורר השתאות והתפעלות.
ועכשיו הגיעה כנראה העת למה שמכונה "גילוי נאות": זכיתי שדורי מנור יערוך את מה קרה להגר באילת? שזכה, למרבה השמחה, בפרס ספיר.
כשחיפשתי עורך לכתב היד היה לי ברור שאין מתאים לו יותר מדורי. צדקתי!
הוצאת ה21, 2024
295 עמ'
One thought on “דורי מנור, "הברכה של בבל": איזו חגיגה!”