זה לא שקריאת הספר מעוררת תחושה שההתנפלות המחרידה הזאת של פוטין על אוקראינה מוצדקת מכל בחינה שהיא, אבל הכתוב בכל זאת מספק איזושהי זווית ראייה אחרת למה שמתרחש.

והוא בעיקר מעורר השתאות, שכן הספר, שראה אור ב-2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין. 

דוד פסיג הוא “הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי”. בין התחזיות הפוליטיות שהוא משרטט בספר יש גם התפתחויות טכנולוגיות שהוא צופה. כך למשל הוא צופה שהאנושות תלמד לגבור על כוח הכבידה, או על מהירות האור, ושמשם תיפתח האפשרות (הדמיונית!) לטלפורטציה נוסח beam me up Scotty (כלומר – שגר אותי למקום אחר), אמרת הכנף המפורסמת, שחזרה תכופות בסדרה “מסע בין כוכבים”. הוא אמנם מזכיר את פיתוחם הצפוי של רובוטים בגדלים שונים, אבל להפתעתי לא דן בנפלאותיה של הבינה המלאכותית ושל הישגיה. אולי מכיוון שב-2010 אפילו הוא לא הבין עדיין לעומק את ההתפתחויות המרהיבות, עותקות הנשימה והמהפכניות, מה ש(גילוי נאות – בני) שחר צפריר מכנה “שינוי טקטוני”: יכולתה של הבינה המלאכותית לכתוב בעצמה קוד תוכנה. 

מכל מקום, עיקר הניתוחים בספר שלפנינו נוגעים בתיאוריות מדיניות. פסיג שוטח בו תיאוריה מפתיעה ולפיה מה שמכתיב את התנהגותן של מדינות, אפילו של מעצמות, הוא דווקא לא הכלכלה, או הערכים שחולקים תושביהן; לא המרקם האתני או הדת שלהן, אלא – תוואי הקרקע הגיאוגרפיים של הארצות שבהן הן שוכנות. הם אלה שדוחפים עמים למלחמות וקובעים את ההיסטוריה שלהם, לשבט או לחסד. 

פסיג חזה, כאמור, את המלחמה באוקראינה. גרמו לה, לדעתו, פחדים טריטוריאליים, ופחדים הם הכוח שדוחף לטעמו את בני האדם למעשים בלתי הגיוניים. לפי הניתוח שלו מובן לגמרי מדוע הרוסים מנסים “לשלוט שוב באזורי החיץ המוכרים להם.” למרבה הדאגה הוא בטוח שאוקראינה היא רק ההתחלה. “זה רק עניין של זמן” עד שהרוסים ינסו להשיב לעצמם את ה”אימפריה” של ברית המועצות, ולהשתלט שוב לא רק על אוקראינה אלא גם על פולין, אסטוניה, ארמניה, גיאורגיה, וכן הלאה. 

לדעתו של פסיג “סביר מאוד להניח שכאשר יסיימו הרוסים את המהלך שלהם באוקראינה ובבלטים”, אחרי שהם “יציבו את כוחותיהם באוקראינה”, גם הפולנים יצטרפו למאבק, שכן “הפחדים הגיאוגרפיים הקמאיים” שלהם יתעוררו בכל עוצמתם. “הם יהיו חייבים לפעול”. פולין עם 40 מיליון תושביה, היא בת ברית של ארצות הברית וחברה בנאט”ו, אבל מדינות אירופה לא ירצו להתערב, ולכן “ארה”ב תיוותר לבדה לקבל את ההחלטה מה לעשות.” 

לדעתו של פסיג מרכז הכובד של כל העימותים, הנוכחי והעתידי, ייטה לעברה של טורקיה, שהוא רואה בה קלף חשוב במשחק הגלובלי. “טורקיה תסכים להשתתף באיגופה של רוסיה אם ארה”ב תעניק לה מכל טוב,” וטורקיה תשמש “מנוף לחץ” על רוסיה, מטעם ארצות הברית. 

מאחר שפסיג תיאר כבר לפני שתים עשרה שנים את ההתנפלות של רוסיה על אוקראינה, אי אפשר לכאורה לדחות על הסף את מסקנותיו לגבי עתידה של ישראל, מה שצפוי לקרות כאן בעשורים הבאים, וכיצד צריכה מדינת ישראל לנהוג. לדעתו “ישראל חייבת להיות כל הזמן פיקחית וערמומית ולא יהירה באשר לכוחה”, (שזה תמיד רעיון טוב כשלעצמו…), אך בד בבד הוא צופה שישראל, לא פחות ולא יותר, תכבוש את דמשק: “לא נמנע שהיא תצטרך לכבוש שטחים נרחבים מסוריה ולבנון”. זה יקרה לדעתו אחרי תקופה שבה יומט כאן חורבן סביבתי, בעקבות תקופה ארוכה שבה יסבול העורף הישראלי ממתקפות טילים ממושכות: “המערכה תתפתח להיות מהירה והרסנית בממדים שהאזור לא ידע מעודו”.

הפלסטינים לא יכולים להשמיד את ישראל, אבל גם אינם מסוגלים להשלים עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים, “בקיצור, הם אינם יכולים להתקדם ואינם יכולים לסגת.” הם “לכודים במאוויהם ובגיאוגרפיה המיוחדת שאליה נקלעו”, ולמעשה “גורלם נחרץ”. 

פסיג צפה ב-2010 ש”המדינה הבאה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל תהיה סעודיה”, ושהסכם השלום עם מצרים לא ישרוד. לדעתו רוסיה תספק לסורים נשק ואמצעים “כדי להטריד את מנוחתם של הישראלים ולגרום להם להתסיס את האזור בפרנויה האופיינית להם”, ובכך “להעסיק” גם את ארצות הברית: “רוסיה תמשיך לרתק את ארה”ב לבעיות שבעולם המוסלמי. לשם כך תדאג לבחוש היטב גם במזרח התיכון.” רוסיה לדבריו תתמוך לא רק בסוריה, אלא “תדאג לספק טכנולוגיה, תמיכה ומשאבים שונים לאיראן, כדי שזו תמשוך אליה את כל תשומת הלב של ארה”ב ותסיט אותה מכל דבר אחר או כדי לשמור לעצמה קלפים לשולחן המיקוח עם ארה”ב בבואה לדרוש ויתורים בעניינה באזורים אחרים – בעיקר במרכז אירופה, ששם עיקר מענייניה.” 

כל ההסברים והתחזיות הללו מעוררים אימה עמוקה. גם ההצעות לישראל, שאותן פסיג מציע בפרקים האחרונים, אינן משככות את האימה או מרגיעות אותה.  

עם זאת, התעוררה בדעתי במהלך הקריאה תהייה עקרונית, שאליה אין פרופסור פסיג מתייחס כלל: איזה תפקיד משחקים בכל זאת המנהיגים? האם אין לאישיותם המסוימת שום השפעה?

לאורך הספר כולו הוא מסביר מהלכים של מדינות על פי האינטרסים הצבאיים והמדיניים שלהן. מכאן שהוא סבור שאת ההיסטוריה קובעים מהלכים “נפשיים” קמאיים של עמים, לא של מנהיגים ספציפיים: הפחד המשותף לכל בני עם מסוים מפני פלישה והשתלטות של בני עם אחר. הוא מתחיל בכך שבני אדם נאמנים קודם כל לבני המשפחה שלהם, שהרי טבעי לו לאדם להרגיש נאמנות וזיקה אל הקרובים לו ביותר. הזיקה הזאת מתרחבת במרוצת הזמן גם אל כל בני עמו. כדי להסביר זאת הוא מראה את ההבדל בין אהבה לבני משפחה, להתאהבות ב”אנשים זרים”, כמו, למשל, זאת של רומיאו ויוליה. הוא טוען שהאהבה והנאמנות הראשוניות הן אלה שטבעיות ביותר לאדם, ושההתאהבות ב”זרים” היא רק שלב מאוחר יותר בהתפתחות האנושית.  

הראייה הזאת שלו נוטלת למעשה את האחריות ממנהיגיהן של אומות שונות. לא הם אחראיים להחלטותיהם, שכן הן רק משקפות את הלכי הרוח הסמויים השולטים בתודעה של בני עמם. המנהיג הוא אם כן רק “שליח” של הרצונות והפחדים העמוקים ביותר של בני עמו, ולו עצמו אין אחריות להחלטותיו. האם אפשר להסיק מכך שהשואה הייתה בלתי נמנעת? שלא היטלר, ולא פיקודיו הצייתנים, אשמים בה? היא רק שיקפה את הרצון (או הצורך) העמוק, הנסתר, של הגרמנים? וכך גם המתקפה הברברית שמוביל פוטין על אוקראינה? ההפצצות האכזריות על שכונות מגורים, ההרס של ערים שלוות, הרוע הצרוף, הרג של חפים מפשע – כל אלה בלתי נמנעים, כי הם משקפים את הצרכים העמוקים של הרוסים? 

קשה להשלים עם העמדה הזאת. האם באמת אין למנהיגים, להחלטותיהם, לאישיותם, שום משקל? האם ביקורו של סאדאת בישראל היה מעשה בלתי נמנע, ולא מהלך אמיץ של מנהיג שהחליט להטות את ההיסטוריה ולשנות את כיוונה? וצ’רצ’יל – הוא לא החליט ללכת נגד הזרם, להוביל את בני עמו למאבק עיקש נגד הגרמנים, להתסיס אותם, לרומם את רוחם ולשכנע אותם שלא ייכנעו? האם למבנה אישיותו המופרעת, הפסיכופתית, של פוטין אין שום השפעה על מה שקורה עכשיו באוקראינה? 

נשארתי עם התהייה.