המלכה שושנה

"מתי נאוה נולדה?" שאל מראיין את שושנה דמארי בימים של שיא תהילתה: זמרת מצליחה, נערצת, מלכה, לכל הדעות. נאוה הייתה בתה היחידה של דמארי.

"לפני שנכנסתי ל[תיאטרון] לי-לה-לו", השיבה הזמרת, ופרצה בצחוק. אין לבת שלה תאריך לידה. רק התייחסות של האימא אל עצמה ואל הקריירה שלה. האם הייתה בו, בצחוק של דמארי, מבוכה? מודעות עצמית? הבנה שתשובתה משקפת עד כמה היא מרוכזת בעצמה בלבד? האם כשצחקה לשמע תשובתה הבינה גם את מה שלא נאמר בה? 

נאוה נולדה בתחילת הנישואים של שושנה, בימים שהקריירה שלה כזמרת התחילה לנסוק. כשנאוה הייתה ילדה, נסעה אמה לארצות הברית למסע הופעות שהתרחב והגיע לכל קצוות תבל, ונמשך שנתיים. נאוה כתבה לה מכתבי געגועים. הסבירה לה שהייתה מוותרת על כל המתנות שאמה שלחה לה, רק שהיא עצמה תחזור כבר הביתה. ועם זאת, גם עודדה אותה להמשיך ולפתח את הקריירה המפוארת שלה. 

כשאביה של נאוה, בעלה של דמארי, סיפר לילדה שאמה נוסעת עכשיו להופיע גם לאפריקה, כתבה לה נאוה שהיא דואגת: אפריקה מקום מסוכן. ובה בעת היא גם מעודדת את אמה: כן, תסעי לשם, תשירי ותצליחי.

הקונפליקט המשתקף בדברים הללו הולך ומתעצם לאורך הסרט התיעודי שעוסק בשושנה דמארי ובמלכותה כזמרת. 

כשהיא מצליחה, כשהיא מסתובבת בעולם, כשהיא מופיעה על מיטב הבמות – מתי כספי מספר שהיא הייתה אחת הזמרות המעטות ששרה בקארנגי הול בלי להזדקק למערכת הגברה – היא כובשת את העולם. הארי בלפונטה ונינה סימון שרים את שיריה. היא נערצת. בריאיון בטלוויזיה בארצות הברית משווים אותה לאווה גרדנר, והיא לא מרוצה: אני שושנה דמארי, היא אומרת בגאווה.

אבל אחר כך, אחרי כמה שנים שבהן שושנה חזרה ארצה וחיה עם בעלה ועם בתם, הגלגל מתהפך. 

זה קורה כששלמה בושרי, בעלה של שושנה, מת, ובתה היחידה מחליטה לעזוב את הארץ. נאוה חיה בקנדה, הרחק מאמה, במשך עשרים שנה. 

ושושנה המזדקנת מוצאת נחמה בזרים. למשל, בשכנים שגרים בדירה ממול, שאת בתם הקטנה היא מלווה "כמו סבתא" (אם כי את המילה סבתא היא אוסרת עליהם לומר). רואים אותה יושבת בגן הילדים, חוגגת עם הילדה הקטנה. היא מתיידדת עם דודו דותן ועם בני משפחתו, ועם עידן רייכל, שמעניק לה לא רק את חברתו אלא גם את המתנה האמנותית האחרונה בחייה: כמה שירים שהם מקליטים ביחד. 

אבל היא בודדה. בודדה כל כך. רייכל מספר איך ממש בימים האחרונים לפני שמתה שאלה אותו לאן הוא הולך הערב, בליל הסדר. "אל ההורים", הוא אומר ושואל כלאחר יד – "את רוצה לבוא", לבו נשבר מתשובתה המיידית: "כן." בלי להסס. בלי לחשוב פעמיים. כן, היא רוצה. מן הסתם, מתגעגעת למשפחה שאין לה. שלא נוצרה ולא נמשכה. לבתה שבקנדה לא היו ילדים. נאוה שבה ארצה רק כששושנה מתה.

ובתמונה האחרונה נאוה עומדת על הבמה, לנוכח קהל שהתקבץ כדי להתאבל על אמה, על הזמרת המהוללת, ומפליאה לשיר "היו לילות, אני אותם זוכרת…" גם נאוה יכלה להיות זמרת מוצלחת. היא מוכשרת מאוד. אבל במשפחה הזאת היה מקום רק לכוכבת אחת. 

וזה הסיפור: על כישרון ועל כישלון, על הצלחה ועל מפלה. ועל יופי עצום ואינסופי.