תרגום: דורי פרנס
רופא: שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.
ליידי: רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.
רופא: שמעת את זה?
ליידי: למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.
רופא: צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.
גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.
ליידי: עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.
תרגום: מאיר ויזלטיר
(1999)
רופא: הס, הִיא מְדַבֶּרֶת! אֶרְשֹׁם אֶת מוֹצָא פִּיהָ, כְּדִי לָתֵת חִזּוּק לְזִכְרוֹנִי.
ליידי מקבת: צֵא, כָּתֶם רַע! צֵא כְּבָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת! אַחַת, שְׁתַּיִם: אָם כָּךְ, זֶה הָרֶגַע לִפְעל. כָּל כָּךְ חָשׁוּךְ בַּשְׁאוֹל! בּוּשָׁה, אִישִׁי, בּוּשָׁה! גִּבּוֹר כָּזֶה פּוֹחֵד? לָמָה לָנוּ לִפְחֹד פֶּן יִדְעוּ זֹאת, הֲרֵי אִיש לא יָהִין לִתְבֹּעַ מֵאִתָּנוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? אַךְ מִי הָיָה מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שיש בו בַּזָקֵן הַזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דָּם?
רופא: אַתְּ שׁוֹמַעַת?
ליידי מקבת: הָאִישׁ מִקְדָּאף אִשָּׁה אָהַב; אֵי הִיא עַכְשָׁיו? מָה אִתְּכֶן, יָדַים, לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה נְקִיוֹת? חֲדַל מִזֶּה, אִישִׁי, חָדַל מִזֶּה: הַחַלְחָלָה הַזֹּאת מְקַלְקֶלֶת הַכֹּל.
רופא: הוֹ כֵּן, הוֹ כֵּן; נוֹדַע לָךְ מַה שֶׁמּוּטָב לָךְ לֹא לָדַעַת.
אצילה: הִיא אָמְרָה מַה שֶׁמּוּטָב לָהּ לֹא לוֹמַר, זֶה בָּטוּחַ: אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.
ליידי מקבת: רֵיחַ דָּם כָּל הַזְמַן: כָּל בָּשְׂמִי עֲרָב לֹא יַצְלִיחוּ לְבַשֵׁם אֶת הַיָּד הַקְטָנָה הַזֹּאת. אוֹה! אוֹה! אוֹה!
תרגום: אפרים ברוידא
(1965)
רופא: הַס! הִיא מְדַבֶּרֶת. אֶכְתֹּב אֶת הַיּוֹצֵא מִפיה, לְמַעַן יִהְיֶה זִכְרוֹנִי סָמוּךְ וּבָטוּחַ.
ליידי מקבת: צֵא, כָּתָם אָרוּר! צֵא, אָמַרְתִּי ! – אַחַת, שְׁתַּיִם – וּבְכֵן הִגִיעָה עֵת לַעֲשׂוֹת. – הַתּפֶת אַפְלוּלִית! תּוּף, אֲדוֹנִי. תּוּף! חַיָּל – וְהוּא נִפְחָד? – מַה לָּנוּ לְפַחֵד אִם יֵשׁ יוֹדֵעַ, וְאֵין דִַיָּן שֶׁלְפָנָיו נִתֵּן בְרָב־עֻזֵּנוּ אֶת הַדִּין? – אַךְ מִי פְּלֵל כִּי הַזַָקֵן יֶשׁ בּוֹ דָם הַרְבֵּה כָּל־כַּךְ?
רופא: שָׁמַעַתָּ?
ליידי מקבת: אַלוּף פַיִף אִשָׁה הָיְתָה לוֹ: עַכְשָׁיו הֵיכָן הִיא? – מַה! יָדַיִם אֶלֶה הַלְעוֹלָם לֹא תִהְיֶינָה נְקִיּוֹת? – רַב לְךְ, אִישִׁי, רַב לִךְ! אַתָּה מְקַלְקֵל הַכֹּל בַּחַלְחָלָה הַזֹּאת.
רופא: אָכֵן, אָכֵן, יוֹדַעַת אַתְּ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָךְ לְדַעְתָּם.
מטרונית: הִיא דִבְּרָה מַה שֶׁאָסוּר לָהּ לְדַבֵּר, בָּוֹאת אֲנִי בְּטוּחָה: הָאֵל יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.
ליידי מקבת: רֵיחַ הַדָּם עוֹדֶנוּ כַאן: כָּל בָּשְׂמֵי עֲרָב לֹא יַמְתִּיקוּ רֵיחָה שֶׁל יָד קְטַנָּה זוֹ, הוֹ! הוֹ! הו!
