נשיא בית המשפט העליון החדש מדבר בסוף הערעור האחרון, ספרם של ליעד שהם ויובל אלבשן. הוא מצטט בהם ציטט דברים שאמר נשיא בית המשפט העליון בדימוס: “‘כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם. עבדות.”

ואז הוסיף ואמר: “עבדות. וכנראה זה כובד המשקל שאני מרגיש כעת על כתפי משמוניתי לנשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. עבדות אני נותן לכם, קבע רבן גמליאל, ולמי שתוהה מיהו אדונם של עבדים אלה, שלנו, של שופטי ישראל, אענה מיד: לנו יש אדון אחד. הצדק שמו. אני נושא תפילה לבורא עולם בבקשה ש‘יַנְחֵנִי בְמַעְגְלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ‘. לְמַעַן שְׁמוֹ“.

הציטוט מבטא בתמצית את רוחו של הספר ואת אמירתו.

תחילה יש לומר על הערעור האחרון, כי הוא ספר קריא מאוד, שנרקם בחוכמה ובכישרון רב. שני כותביו, ששיתפו ביניהם פעולה (מסקרן לדעת איך בדיוק עשו זאת, מבחינה טכנית!), הם עורכי דין, ואת הידע המשפטי הרב שלהם יצקו לתוך דרמת מתח משפטית מרתקת.

יופיו של הרומן בכך שהוא נשען, כאמור, על ידע רב, ובה בעת הוא נוגע בעיקר בסוגיה שנעשתה בשנים האחרונות מרכזית מאוד במציאות הישראלית, ובמיוחד בתקופה האחרונה. מדובר בשאלת האקטיביזם השיפוטי. האם הכול שפיט? האם זכותו של בית המשפט העליון לקבל על עצמו את האחריות לפסוק בעניינים שנראים בעלי עניין ציבורי? יש מי שסבורים שראוי להגביל את כוחו של בית המשפט העליון ולהצר את צעדיו, למשל כשמדובר בצה”ל ובהחלטותיו המבצעיות, ויש מי שסבורים שרק בית המשפט העליון יכול להגן על ההיגיינה הציבורית, גם כשמדובר בהחלטות צבאיות.

יש בספר דמות אדם שטוען כי “טעינו לכל אורך הדרך: לקחנו על עצמנו יותר מדי כוח, עיוותנו את שיטת הממשל, פגענו בדמוקרטיה… הפכנו את עצמנו לשליטים למרות שמעולם לא נבחרנו על ידי הציבור…” (ודבריו נשמעים כמעט כאילו צוטטו ישירות מעיתון עכשווי), ויש מי שמתנגדים לטענה ונחרדים ממנה. דעתם של הכותבים מתגלה בסמוי באמצעות אלה הסבורים כי “בית משפט עליון חזק חיוני לדמוקרטיה, הכרחי כדי לבלום את כוחה הלא מוגבל של הממשלה”. (אכן…!)

שהם ואלבשן מפליאים ללהטט בסוגיות היפותטיות (ואולי לא? אולי  מדובר במקרים אמיתיים?) ולבדוק אם בית המשפט רשאי ויכול להתערב בהן, לטוב ואולי – לרע.

הדילמות המוצגות בספר מרתקות, והפתרונות שמגיעים אליהם המחברים מרתקים לא פחות. שני הכותבים מפליאים להדגים כיצד פועלת תודעה משפטית, איך נבנים רעיונות משפטיים, מה מקור ההשראה שלהם וכיצד הם מבשילים לכדי טיעונים שמוצגים ומכריעים את הדין.

מעבר לכך, הם טווים גם עלילה סיפורית מעניינת מאוד, שאת טיבה אפשר אולי לסכם בפסוק “אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה”, המופיע בתנ”ך בספר ירמיהו ובספר יחזקאל: איך משפיעים חטאי אבות על בניהם? האם הבנים יישאו בעונש על חטא שלא הם חטאו? ישלמו את המחיר על עוון של הדור שקדם להם? נראה כי בלי דעת נושאים בתוכם בנים לא רק חטא, אלא גם פחד שניטע בהם מלידתם: הפחד להיענש, החשש שמא ינהגו כמו אבותיהם, שמא ידמו להם. התיקון אמור להיות ביצירה של קשר אב-בן אחר, לא ביולוגי אלא ערכי ויזום. האם קשר כזה יכול להצליח? מה יביא אתו לַקשר האב האחר, החלופי? איך ייעתר לבן שאימץ לעצמו? האם הבן יוכל לקבל ממנו את מה שהחסיר האב המוליד?

סודות מחרידים נחשפים בספר, כמעט בעל כורחם, ומסתבר שדווקא הידיעה, דווקא ההתעמתות עם אמיתות בלתי נסבלות, יכולה לשחרר ויכולה להיטיב, אפילו במקומות שנדמים במבט ראשון אבודים.

וזה עוד אחת ממעלותיו של הרומן: עלילת המתח מתפתחת כפי שעלילות כאלה אמורות: מרובת הפתעות וטלטלות. וכמו בחיים, לפעמים מה שנראה “רע” מתברר כ”טוב”. יש בספר לא מעט תהפוכות ושינויים דרמטיים, ועד לרגע האחרון מתבררים דברים מפתיעים ואפילו מרגשים מאוד.

יש בו גם צד מציצני: הספר מלווה מקרוב מאוד את אב בית הדין של בית המשפט העליון, מתוך נקודת המבט שלו. אין ספק שמעניין מאוד לעקוב אחרי הלכי הרוח שלו ואחרי מה שמתרחש מאחורי הקלעים של אולם בית המשפט. חזקה עלי ששהם ואלבשן בקיאים במטריה, ושתיאוריהם אמינים ומדויקים (ואם לא, הם בהחלט משכנעים, ואולי די בכך…). הם מציגים בפני הקוראים לא רק את המתרחש מאחורי הקלעים, אלא גם כמה סודות גלויים למי שבקיא, ומפתיעים את מי שאינו בקיא: “הוא [הנאשם] לא ידע את הכלל הבלתי כתוב של כתיבת פסקי דין – אם אתה עומד לזכות נאשם, אל תחסוך במילות ביקורת עליו”…

ברור לגמרי שהכותבים מוקירים את בית המשפט, ואולי אפילו חרדים לו, לשלמותו ולשלומו. הם מציגים בפנינו את היצרים והפוליטיקה שמפעילים את המהלכים שנעשים שם, בחלונות הגבוהים, אבל אין ספק שלבם עם הדמות הראשית משה גונן, שאת כל מעשיו ומחשבותיו מדריך הצורך לשמור על בית המשפט ולהגן עליו.

עלי להודות שאת סופו של הספר קראתי עם דמעות בעיניים.