לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.
בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.
המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.
אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!
רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.
הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.
הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…
אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"
בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.
חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.