יומנה של אווה היימאן: איך יכלה להינצל, ומדוע זה לא קרה

"אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדארם פוזל, שלקח מאתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'אנדארם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"

במילים אלה מסתיים יומנה של ילדה בת שלוש עשרה, אווה היימאן, שראה אור ב1964, בהוצאת יד ושם.

את הספר כבר אי אפשר כמובן למצוא בחנויות. (כידוע, "חיי מדף" של ספרים בישראל נמשכים לכל היותר כמה חודשים, בדרך כלל הם אינם שורדים יותר משלושה או ארבעה שבועות). הזמנתי אותו מאדם פרטי באמצעות אתר סימניה, אחרי שנודע לי עליו מאזכור של מישהו בפייסבוק. זהו יומן שכתבה ילדה ילידת העיר נאג'ווארד שבטרנסילבניה, בחודשים האחרונים לפני שיהודי העיר גורשו אל מותם.

עניין מיוחד יש לי בעיר נאג'ווארד וביהודיה. הספר הקודם שלי, מעקב, מתרחש שם. גיבוריו, לילי, גיולה ויואל, הם ילידי אותה עיר. שניים מהם ניצלו בנס, אחרי שהגיעו לאושוויץ. מישהו מבני משפחתם הצליח לעלות על הרכבת המפורסמת של קסטנר. הם לא זכו לכך.

יומנה של אווה היימאן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נאג'ווארד באותם ימים.

אווה היימאן הייתה נערה מוכשרת ונבונה במיוחד. יומנה קצר בהרבה מזה של אנה פראנק – אווה לא זכתה לכתוב אותו במשך שנים, כמו אנה. סופם של יהודי הונגריה היה כידוע מהיר מאוד. תוך כמה חודשים גורשו ונרצחו מאות אלפים. חרף צמצומו הוא מזכיר במידה רבה את היומן המפורסם כל כך. בשניהם אפשר קודם כל לחוש עד כמה הילדות המופלאות האלה רצו לחיות. כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.

מחריד לחשוב שבמציאות ההיא תפוזים, כמה פיג'מות או מעיל קצר, נחשבו מתנה נאותה ומשמחת. הפרטים הללו מעניקים לנו הבנה על אורח החיים של משפחות אמידות בהונגריה, עוד לפני שהגרמנים פלשו אליה. למשל, קנייה של אופניים לא הייתה עניין של מה בכך. אווה מתארת איך כל בני המשפחה הצטרפו למאמץ, כל אחד מהם תרם את חלקו, ורק כעבור כמה חודשים, כשהצליחו לחסוך את מלוא הסכום, היא יכלה לקבל אותם, ועד אז הלכה מדי פעם לחנות כדי לראות שהזוג הנבחר, אופניים אדומים, עדיין מחכה לה. את כל זה היא מתארת אחרי שהאופניים הללו נגזלים ממנה, בצו, כדי להסביר את עוצמת הכאב שהיא חשה על אובדנם, איך ביישה וסיכנה את עצמה, כך היא מתארת, כשנאחזה באופניים, בכתה, שאלה את הז'אנדארמים האכזריים איך יש להם לב לקחת מילדה את האופניים שקנתה ביושר. באותו שלב עדיין לא ידעה מה עוד ייגזל ממנה.

היומן מתאר את ההידרדרות המהירה במצבם של היהודים. את השילוח לגטו, ההצטופפות של ארבעה עשר קרובי משפחה וידידים שנאלצו לחלוק חדר אחד (הם הצטוו להוסיף עוד שניים לחדר, אבל לא הצליחו לקיים את הפקודה. גם כך כבר לא היה מקום), את התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, את האיסור המוחלט לצאת מהבית – אלא אם מדובר בגבר עובד כפייה או ברופאים, כפי שהיו כמה מיושבי החדר. (גם תנועתם של אלה בגטו הוגבלה).

בכל פעם נדמה היה שהרע מכל כבר פקד אותם, אבל התברר להם שטעו. את ימי חייה האחרונים של אווה הקטנה נוכל רק לדמיין. איך נרצחה, ואילו עינויים עברה לפני כן.

מה שברור, מהיומן, הוא מה שכבר מזמן ידוע, למרבה החרדה והצער. עד כמה לא הבינו הקורבנות מה צפוי להם. הנה שוב אפשר לראות ביומן את מנגנון ההטעיה שבאמצעותו הצליחו הרוצחים להעלות את האנשים הללו, התמימים, החפים מפשע, על הרכבות לאושוויץ. אווה אמנם חושדת שהיא עלולה להירצח כמו חברתה מארתה ששולחה עם בני משפחתה שנים לפני שאווה החלה לכתוב את היומן לקמיניץ פודולסק, שם נרצחה, ביחד עם עוד 23,000 יהודים שגורשו לפולין "כי לא היו בעלי אזרחות הונגרית". גם על הרצח ההוא לא ידע איש בוודאות. סבתה של מארתה המשיכה להבריש את הפראק של בנה, חיכה לו שישוב. והנה עוד "ראיה" לכך שהמגורשים נותרו אולי בחיים: הז'אנדרמים הגיעו מדי פעם לביתם, כביכול כדי לקחת בגדים ולהביא אל המגורשים… ההונאה הצליחה עד כדי כך שאווה תוהה אם לא קר שם, במקום שאליו גורשה חברתה, שהרי הז'אנדארמים לקחו אתם חליפת קיץ עבור אמה של מארתה (שכמובן כבר מזמן לא הייתה עוד בין החיים). באותו שלב עדיין לא העזו לגזול מהיהודים בגלוי, בלי עכבות. אחרי שהגרמנים הגיעו, כבר לא היה צורך בהעמדת פנים…

אווה מתארת כיצד אישה "ארית" (כידוע, כך כונה אז כל מי שלא היה יהודי) שאוהבת אותה מאוד, מגיעה אל בית המשפחה ומציעה לקחת אתה את הילדה, להסתיר אותה. סבתה של אווה ואמה מסרבות. אווה הייתה רוצה ללכת. גם אם משמעות הדבר שלא תראה את בני משפחתה זמן רב, עד שהמלחמה תסתיים וגרמניה תובס. ואפילו אם הוריה וסבה וסבתה לא יינצלו, ורק היא תישאר בחיים. היא מוכנה לעבוד קשה. היא מוכנה, כך היא כותבת, לגור בדיר או ברפת, לעשות כל מה שמוטל עליה. היא מעידה על עצמה שהיא זריזה וחרוצה, ולא פוחדת מעבודה קשה. יש לה תוכניות. היא רוצה לגדול. חולמת להיות עיתונאית-צלמת ולהתחתן עם אנגלי. זכותה לחיות!

אבל לא שואלים אותה. מהלכי ההיסטוריה ממשיכים לנוע במהירות. באושוויץ, שאיש מהם אינו יודע על קיומו, כבר מוכנים תאי הגזים והמשרפות.

לא כל בני משפחתה של אנה הגיעו למחנה הריכוז וההשמדה, וזה אולי החלק המחריד ביותר בסיפור החיים שאת סופו אווה לא ידעה, ואנחנו כן: אגי, אמה של אווה, הצליחה להבריח מהגטו את עצמה ואת בעלה השני. הם הגיעו לבודפשט, עלו על הרכבת של קסטנר וניצלו.

בסיומו של היומן מובאים מכתבים של שתי נשים לא יהודיות שעבדו בבית משפחתה של אווה: המשרתת, מארישקה, שאווה נתנה לה את היומן לשמירה, והאומנת שטיפלה באווה, ולפני כן גם באגי. האומנת נוזפת בעצמה, על שלא עשתה מספיק כדי להציל את אווה, שאותה, כך היא מעידה, אהבה יותר מכל אדם אחר בעולם. ולא רק על עצמה היא כועסת. גם על אגי. איך יכולת להציל את עצמך ואת בעלך, ולהשאיר את אווה במקום שממנו שלחו אותה אל מותה? היא כותבת.

השאלה ממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם אם אין עוד מי שישמע אותה. אגי, אמה של אווה, התאבדה, כמה שנים אחרי תום המלחמה, אחרי שבעלה מת ממחלה, ואחרי שדאגה לפרסם את היומן של בתה. למען האמת, אין לנו הקוראים שום זכות לדון את אגי לכף חובה. היא לא ידעה מה צפוי לבתה. יש אדם אחר שאותו אפשר להמשיך ולגנות: רודולף קסטנר, שעל פי מחקרים וראיות ידע מה צפוי ליהודי הונגריה הנשלחים לפולין. הוא ידע על אושוויץ, אבל שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הגרמני. לא מכבר נכתב ספר המחקר החשוב והמזעזע פשעו של קסטנר שמוכיח זאת באמצעות אינספור ראיות, תעודות, עדויות ומסמכים.

אילו ידעו בני משפחתה של אווה על אושוויץ, היו ודאי מרשים לאישה שביקשה להציל את אווה לקחת אותה אליה, למקום מסתור. אולי היו מתאמצים יותר לברוח. ביומן אפשר לראות שהיו מחשבות על גניבת הגבול לרומניה, שלא התממשה, כי איש לא הבין את חומרת המצב. וכן – אילו האומנת ידעה, אילו מישהו הבין מה קורה. אילו הזהיר אותם! המידע היה קיים, אבל לא העבירו אותו אליהם. להפך. הונו אותם בשקרים על כפר בדוי, בתחומי הונגריה, שאליו יישלחו כביכול "כדי לעבוד בשדות". אווה מזכירה אותו ביומנה, בתקווה מהולה בפחד.

אווה היימאן, ילדה תמה, חכמה ויפה, יכלה להינצל ולחיות את החיים שרצתה בהם כל כך. אין מחילה על מותה.

תגובה אחת בנושא “יומנה של אווה היימאן: איך יכלה להינצל, ומדוע זה לא קרה”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s