דמיאן שאזל, "לה לה לנד": האם הוליווד מנותקת?

"אז על מה הסרט?" התלבט אתי בן זוגי כשיצאנו מאולם הקולנוע – שאלה שמוטב לא לשאול כשדנים באמנות, כי אם התשובה קיימת, סימן שהיצירה פשוטה מדי. המכלול כולו, על כל מרכיביו ורבדיו, הוא העניין. הוא ה"על מה".

אבל כשמדובר בסרט "לה לה לנד", נדמה שקיימת תשובה לפחות חלקית: הסרט הוא, במידה רבה, על עצמו, ועל התשוקה של יוצרו ליצור אותו.

דמיאן שאזל, התסריטאי והבמאי, שביים בעבר את הסרט המצליח "ויפלאש", על חוויותיו בתזמורת בית הספר התיכון שלו, התקשה במשך שנים להפיק את התסריט של "לה לה לנד". עלילתו עוקבת אחרי מאבקם של שני אמנים יוצרים בתחילת דרכם המקצועית: פסנתרן ג'אז עני ומלצרית ששואפת להיות שחקנית, אבל נכשלת בכל האודישנים שהיא ניגשת אליהם. אף אולפן בהוליווד לא הסכים לממן את ההפקה של "לה לה לנד" בטענה שאין למיוזיקל עכשווי ונטול שירים מוכרים שום סיכוי להצליח. בהוליווד סברו שמדובר בז'אנר שנכחד.

אבל, כמובן וכצפוי, כמו שני גיבוריו, שמצליחים לפרוץ קדימה, כלאחר ייאוש ובעקבות תלאות רבות, כך גם הסרט המספר עליהם זכה בסופו של דבר להצלחה אדירה, וזאת כנראה רק תחילת דרכו.  "לה לה לנד" הוקרן בפסטיבל ונציה באוגוסט 2016 ושוחרר להקרנה בארצות הברית בדצמבר 2016. בטקס גלובוס הזהב שנערך בינואר השנה זכה הסרט בשבעה פרסים: סרט הקולנוע הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (ראיין גוסלינג), השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון), פס-הקול הטוב ביותר, והשיר הטוב ביותר. הוא זכה בעוד פרסים בינלאומיים רבים וחשובים.

אכן, הצפייה בו מענגת מאוד. מה יכול להיות רע בצפייה בשחקנית יפהפייה ומוכשרת מאוד (משעשע לראות את אמה סטון בסצנה שבה היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות של שחקנית שכמעט-פורצת-בבכי בסצנה של אודישן, ובהמשך הסרט את סטון כמעט-פורצת שוב באותו בכי בדיוק, הפעם כביכול "באמת"…), שמיטיבה לא רק לשחק אלא גם לשיר ולרקוד, ובשחקן יפה תואר לא פחות ממנה, שגם הוא רוקד נפלא, ובעלילה רומנטית, על רקע נופים קסומים, בליווי שירים שובי לב וריקודים קבוצתיים עליזים?

גם מי שהז'אנר של סרטים מוזיקליים נראה לו מוזר – מה הם מתחילים פתאום לשיר ולרקוד ולקפץ על מכוניות, באמצע פקק תנועה? – מצא לעצמו "פתרון": כל זה אינו מתרחש אלא בתודעתה של הגיבורה, שהיא לא רק שחקנית אלא גם מחזאית או תסריטאית, שמביימת בעיני רוחה את כל ההתרחשות השמחה (והלא ריאליסטית…) המוצגת בפנינו. יפה. אז זוהי רק הפנטזיה שלה. למה לא?…

לאחרונה, בעקבות טקס גלובוס הזהב שבו מריל סטריפ קיבלה פרס על מפעל חיים וניצלה את הבמה כדי לומר דברים נוקבים על הידרדרות השיח בארצה, על הנשיא הנבחר שהעז ללעוג לעיתונאי נכה, על הצורך להגן על העיתונות החופשית המאוימת ועל התפקיד של הוליווד, שסטריפ קראה לה להתגייס כדי להגן על חופש הדיבור, היו מי שמתחו ביקורת עליה ועל תעשיית הסרטים. המצדדים בדמוקרטים טענו שהוליווד רבת העוצמה ובמיוחד הכוכבים המצליחים כל כך, עסוקים בעיקר בעצמם, ולא עשו די כדי למנוע את בחירתו של דונלד טראמפ. המצדדים בנשיא הנבחר התרעמו על מריל סטריפ, טענו שאין לה שום זכויות יתר בהיותה "בסך הכול" שחקנית, שלקולה ולדבריה אין משמעות רבה יותר מאשר לאלה של כל אדם אחר, ושאסור לה להשתמש בכוחה ובהשפעתה.

היו גם מי שציינו את "לה לה לנד" כסמל לניתוקה של הוליווד ממציאות החיים העכשווית. הנה, הם טענו, עוד הוכחה שהוליווד מתעסקת בעיקר בעצמה: שחקנית שמגלמת שחקנית. עלילה שמתרחשת בתוך אחד האולפנים המצליחים. סרט קולנוע על סרט קולנוע. האם בימים אלה, כשכל כך הרבה ערכים מהותיים לחברה, לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו, מאוימים, כשאין לדעת לאן יוביל את כולנו, לא רק את אזרחי ארצות הברית, הנשיא הנבחר עם האלימות המילולית והוולגריות המבחילה שלו, עם התוקפנות שאינה יודעת רסן, עם תגובותיו שנראות כמו גחמות שלופות מהמותן, בלי שום משנה סדורה או בקרה עצמית, האם במציאות המפחידה שאליה נקלענו עם בחירתו, ראוי להפיק סרט אסקפיסטי, שמספר על אהבה ועל שאיפות אמנותיות? האם מותר לנו להתעניין בימים אלה בסוגיות שהסרט מציג – למשל, אם לג'אז יש עדיין זכות קיום, ואם מותר לאמנים להתפשר על דרכם, כדי להתפרנס?

כן. הוליווד, כמו כל מי שיש בו היכולת להשפיע – כלומר, כל אחד מאתנו! – תצטרך להתגייס כדי להגן על העולם החופשי, על הדמוקרטיה, על זכויות הפרט, על השיח המכבד, על הסגנון המעודן והנאצל (שאובמה ומישל אובמה ייצגו ודולנד טראמפ מנפץ), על כל אלה ועל ערכים ועמדות רבים אחרים. אבל בין המאבקים, ואם לא שוכחים את מטרותיהם, אפשר ומותר לנו בהחלט גם ליהנות מסרט כמו "לה לה לנד".

8 מחשבות על “דמיאן שאזל, "לה לה לנד": האם הוליווד מנותקת?”

  1. קראתי עכשיו את הדברים האלה שאמר האמן משה גרשוני שנפטר אתמול. למרות שהם לא ממש ממש קשורים לנקודה הספציפית שהעלה הפוסט הזה, אני מביאה אותם בכל זאת. הקשר בין אמנות למציאות כפי שהוא חווה אותו מעניין:

    "אני מכנה את הפרויקט שלי בשם תיאטרון, משום הספק שיצירת אמנות, או צבע אדום, מסוגלים להעיד על החיים עצמם או להגיב עליהם במידה מספקת", הסביר משה גרשוני בטקסט שכתב על עבודתו שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1980. "האמנות", הוסיף, "איננה החיים עצמם, ובאותה מידה, אין האמנות מעדנת את מכאובי החיים. יש בה קריאה של היחיד שנואש מן האפשרות שאמנותו תשנה את מהלכי החיים. דהיינו, את מהלכי החברה. האמנות היא תוצאה של חוסר סיכוי, ולמעשה, של ייאוש שאי אפשר לכבוש אותו, אלא רק להביע אותו".

    אהבתי

  2. עופרה היקרה, תודה רבה על הפרשנות המעניינת ומאירת העיניים ועל המשך הפוסט הקודם על דבריה של מריל סטריפ. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מה שכתבת כאן הזכיר לי את הויכוח המפורסם בזמן מלחמת העולם השניה בין אלתרמן וגולדברג על תפקידה של השירה, והאם למשורר מותר בעתות שכאלה לעסוק בנושאים אישיים ובפרט באהבה. אמנם לשירה, לספרות, לקולנוע ולאמנות בכלל יש תפקיד חשוב בתגובה ביחס למציאות, אך גם האמנות כערך בפני עצמו היא דבר הכרחי כדי לשמור על שפיות בטח ובטח לאמנות ארס-פואטית שנותנת במה לשאלות הללו.

    Liked by 2 אנשים

  3. חזרתי לעיין בביקורות על "יחי הקיסר" ומצאתי במאמר של אורי קליין את המשפט הבא על האחים כהן: לפעמים אין לנו מושג מה הם רוצים מאיתנו, והתחושה הזאת עולה מדי פעם גם ב"יחי הקיסר".

    Liked by 1 person

    1. בסרטים האלה יש התייחסויות רבות לסרטים אחרים ולעולם הקולנוע בכלל. את הסרט שעליו כתבת לא ראיתי, אבל את "יחי הקיסר" מיטיבים להבין סינפילים ואני הייתי זקוקה להסבריהם…

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s