בסופו של הספר ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון מסבירה המחברת, קריסטין בארנט, מה הניע אותה לכתוב אותו: לדעתה הסיפור של ג’ייק, בנה, יכול ללמד משהו על כל הילדים.
אפשר לכאורה לתהות – איזה קשר יכול להיות בין ילדים רגילים לבין ג’ייק בארנט שאובחן כאוטיסט כשהיה בערך בן שנתיים, ולימים התגלה כגאון חריג ביותר, ילד פלא שבגיל תשע כבר היה סטודנט לאסטרופיזיקה ובגיל שתים עשרה עסק בניסיונות להפריך את תורת היחסות של איינשטיין?
כדי להבין את התשובה לשאלה יש לקרוא את הספר, המתעד מסע מופלא של משפחה שלמה, ואת כל מה שעשתה אמו של ג’ייק למענו, ולא פחות חשוב – איך עשתה זאת.
תחילתו של המסע באבחון שעבר בנה של המחברת. לקראת גיל שנתיים החלו לחוש שהוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. כישורים שהיו לו עד אז החלו להיעלם, והוא הפסיק כמעט לתקשר עם הסביבה. כשהודיעו להורים שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך הם חשו שעולמם חרב. ג’ייק היה בנם הבכור, וההבנה שהעתיד הצפוי לו שונה כל כך מכל מה שקיוו ותכננו שברה את לבם.
הם לא העלו בדעתם אילו הפתעות מופלאות מצפות להם, ולא ידעו שאת ההפתעות האלה יוכלו לגלות רק בזכות נחישותה יוצאת הדופן וחושיה המחודדים של קריסטין. כשג’ייק החל ללכת לגן טרום חובה והתעקש לקחת אתו לשם את המשחק האהוב עליו ביותר – כרטיסיות עם אותיות האל”ף בי”ת – זימנה אותם יום אחד הגננת וניסתה להסביר להם שהם משלים את עצמם, ועליהם להפסיק ללחוץ על הילד – היא הייתה בטוחה שהם מתאמצים ללמד אותו לקרוא, בניגוד לכל היגיון. בנכם לעולם לא יוכל לקרוא, הודיעה להם נחרצות.
זה היה הרגע שבו החל המסע של קריסטין בארנט: בניגוד לעמדת בעלה, שהאמין למה שאמרו לו, ובניגוד מוחלט לדעתם של כל המומחים מהמערכת, היא החליטה, ולא בפעם האחרונה, לפעול על פי תחושותיה הפנימיות, להוציא את הילד ממערכת החינוך, וללמד אותו בבית, בכוחות עצמה (בסיוע של מורה שהסכימה לשתף אתה פעולה ולהדריך אותה).
קריסטין בארנט הפעילה באותם ימים פעוטון, ובמשך הזמן גם טיפלה בהתנדבות בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים. משנתה החינוכית הייתה שיש לאפשר לכל ילד לגלות את תחומי העניין שלו, ולטפח אותם. את התפישה הזאת למדה מאמה ומאחות הצעירה שהתקשתה מאוד בילדותה בלימודים העיוניים, אבל גילתה כישרון יוצא דופן בציור. אמן לא זלזלה ביכולות של בתה, לא תבעה ממנה להשיג הישגים בתחום שבו הייתה מועדת להיכשל, ואִפשרה לה לפתח את כישוריה הטבעיים, את מה שמשך את לבה, את התחום שבו הצטיינה. לימים נהפכה אחותה של קריסטין, כך מעידה המחברת, לציירת מצליחה ולמורה לציור.
את השקפת העולם הזאת יישמה קריסטין באופן שבו טיפחה לא רק את ילדיה, אלא גם את הילדים האחרים שהתחנכו אצלה: כך למשל ילדה חובבת חיות זכתה להאכיל למה אמיתית בחצר האחורית של הפעוטון. נערה אחרת היא עודדה לעסוק במה שמשך באמת את לבה: אפייה. כעבור כמה חודשים זכתה הנערה, אוטיסטית ברמת תפקוד כה נמוכה עד שהוריה כבר נואשו ממנה, להתחיל לעבוד במאפייה, להתפרנס ולמצוא את אושרה. לילד אחר היא השיגה קוביות משחק ענקיות, בצורות שונות ורבות, ועודדה אותו לשחק אתן ולבנות שלל מבנים מורכבים. כעבור שנים גילתה שהוא נהפך לאדריכל.
מרגש ומרהיב הוא שפע הרעיונות המתוארים בספר, שנועדו כולם לשפר את איכות החיים של הילדים, לשמח ולעודד אותם, ולאפשר להם להתמסר לתשוקותיהם הנסתרות, לעסוק בספורט לא תחרותי, ובכלל – ליהנות מהחיים. כל היצירתיות הזאת, היכולת להמציא עוד ועוד שיטות ודרכים ולשכלל אותם באמצעים כספיים מוגבלים, מרתקת, נפלאה ומעוררות השראה.
אין ספק שבזכותה של האימא המיוחדת הזאת הצליח גם בנה להיפתח, להתפתח, לממש את הכישרונות המיוחדים שלו, ולהגיע להישגים שקשה מאוד לעמוד על גדולתם, שכן ג’ייק בארנט עוסק בתחומים מדעיים ברמה גבוהה ביותר. אפשר רק לסמוך על העדות של אמו ועל העובדות המוכחות בעליל: בגילו הצעיר מאוד הוא כבר לומד, חוקר, יוצר, מלמד, ועולה על עמיתיו הבוגרים בהישגיו יוצאי הדופן.
לא פחות חשוב: בראיונות אתו אפשר לראות שג’ייק זורח, מאושר, מתקשר, משתף פעולה, מוכן לספר על עצמו, להסביר מה הוא חושב ומרגיש ומה תוכניותיו. הוא עדיין אוטיסט, אבל כמה התקדם והשתכלל מאז גזר הדין הנורא של המורה שקבעה בביטחון כה רב שלעולם לא ילמד אפילו לקרוא…!
מבעית לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לו אלמלא התעקשה אמו להגן עליו מפני החנק, השיממון, למעשה – מפני רצח אישיותו והפוטנציאל שלו, לא פחות – שהיו מנת חלקו בגן הילדים ובבית הספר, שמהם הצילה אותו. לא רק שלא הניחה לו לסגת, אלא שהעניקה לו את כל האפשרויות להתקדם, להתפתח, ולממש את היכולות שבהם ניחן, גם אם לא העלתה בדעתה לאילו הישגים מפתיעים יוביל אותה, ובעיקר – את עצמו.
לקריאת הספר הזה ניגשתי בחשש מפני תיאורי ההתמודדות הקשה שציפיתי למצוא בו, אבל התבדיתי. הוא שבה את לבי וריגש אותי עד דמעות בעוצמה האנושית שהוא מביע, בחוכמה החינוכית שהוא מציג, ובדמותו המופלאה של הילד הגאון, שוודאי עוד נשמע על הישגיו.
למרבה השמחה גם התרגום של ברוריה בן-ברוך משובח, העברית ברורה וטבעית, קל ונוח לקרוא את הספר והוא מתגמל מאוד.
Kristin Barnett: The Spark: A Mother’s Story of Nurturing Genius
הרצאה מרתקת ומפעימה של ג'ייק בארנט בTED, שבסופה הוא מטיל על קהל שומעיו להפסיק ללמוד במשך 24 שעות, ורק לחשוב על תחום העיסוק שמרתק אותם. "יש כמה תרפיסטים שבטח משתגעים עכשיו," הוא אומר וצוחק, "הרי הם קבעו שלעולם לא אוכל לדבר..." מסקנתו: כדי להגיע להישגים לא די לעסוק בלימוד, צריך גם לחשוב. כמו שניוטון ואיינשטיין נאלצו לדבריו לעשות, בימים שבהם האוניברסיטה נסגרה בפניהם.
תוכנית הטלוויזיה "שישים דקות" שלאחריה התפרסם מאוד ילד הפלא
בריאיון מרתק, משנת 2014, כשג'ייק היה בן חמש עשרה, הסבירה אמו מסבירה כיצד פעלה בניגוד לשיטות שקבעו המומחים: כשג'ייק היה פעוט, במקום להתמקד במטלות שבהן התקשה, כפי שעשו התרפיסטיות שהמדינה הפעילה, היא אִפשרה לו לעסוק במה שעניין אותו ובדברים שבהם הצטיין. כך למשל כשישב ובהה בכוס עם מים, במקום לקחת אותה ממנו, כפי שהורו לה לעשות, היא הגישה לו עשרות כוסות כאלה. בדיעבד התברר שג'ייק עסק בהתבוננות מדעית, חקר את האור, לימד את עצמו. מאחר שהצליחה כל כך לא רק עם בנה, אלא גם עם כל מאות הילדים האחרים שטיפלה בהם, החלו בתי ספר ותרפיסטים לפנות אליה כדי להבין מה היא עושה.