ההיסטוריה נעה במעגלים. בימינו יבוא הקץ על העידן שהחל עם הולדת הנצרות. המעמדות השולטים באירופה לא יוכלו עוד להגן על התרבות המערבית המוכרת לנו מפני ההמונים שיפלשו אליה ויחריבו אותה – אלה החזונות האפוקליפטיים של משורר בשם ויליאם באטלר ייטס, שחלק מהם הביע בשיר שכתב ב-1919, ואת כולם ניסח בספרו חזון. מלחמת העולם הסתיימה רק שנה לפני כן וייטס, שארבע שנים אחרי כן יזכה בפרס נובל לספרות, היה דרוך באותה עת לקראת המאבק המזוין שצפה: מלחמת העצמאות של אירלנד.
ייטס, יליד דבלין, אז בן 54, נודע בעיקר כמחזאי וכמייסדו של התיאטרון הלאומי האירי. בניגוד לרוב בני עמו הוא לא היה קתולי אלא פרוטסטנטי, ועם זאת התגאה מאוד במסורות, באגדות ובמיתוסים של ארצו. “השתכנעתי שעלי לדבוק בכתיבתי בנופי מולדתי,” כתב ב-1908. את נאמנותו לאירלנד חיזקה יפיפייה בשם מוד גון, מהפכנית וסופרז’יסטית – פעילה למען זכויות נשים. ייטס חיזר אחריה במשך שנים רבות וראה בה מוזה. היא אמנם התיידדה אתו, אבל בה בעת ניהלה קשר אהבים עם גבר אחר וגם ילדה לו שני ילדים. בעידודה ובהשראתה של מוד גון כתב ייטס מחזות לאומניים, הקדיש לה אחד מהם והציב את דמותה במרכזו של אחר.
השניים התעניינו מאוד גם בתורת הנסתר. ב-1910 הצטרף ייטס לאגודה סודית בשם “השחר המוזהב”, ופעל בה במשך שנים רבות, למעשה – עד אחרית ימיו. האגודה עסקה בכשפים. היא הציעה סדרה של עשרה שלבים שאל שלושת הגבוהים שבהם יכול להגיע רק מכשף השולט בחוכמת הנסתר, שסיכוייו גבוהים, כך האמינו, לזכות באריכות ימים. ייטס הוקסם מהאפשרות שיהפוך לקוסם, והשתכנע שהתודעה מסוגלת לקלוט דברים המצויים מעבר לגבולות החומריים והרציונליים. ב-1914, השנה שבה אישה אחרת, ג’ורג’ינה הייד-לידס שאותה יישא לאישה, הצטרפה לאגודה, הוא הגיע עד לשלב השישי.
כדי להצליח בקריירה שלו כמשורר, הקפיד ייטס להסתיר מהציבור את השתייכותו לאגודה. אחרי שהתחתן, החל לערוך עם אשתו מפגשים של “כתיבה אוטומטית”: שניהם נהגו להניח ליד הכותבת לנוע בחופשיות ובלי שליטה, כדי לחלץ מידע מתוך הלא מודע ומעולם הרוח. מתוך אלפי הדפים הכתובים שאותם ארגן, ניסח ייטס תיאוריות העוסקות בחיים ובהיסטוריה האנושית, ומכאן הגיע לרעיון המעגליות המופיעה בהיסטוריה הפרטית והכללית. הוא האמין כי המעגלים נוצרים כשישות אלוהית מפרה אישה בת תמותה: כך קרה כשזאוס אנס את לדה, וכשמרים הבתולה הרתה ללדת את ישו. כל 1000 שנה, קבע ייטס, מתרחש בהיסטוריה זמן הרה-משמעות, שבו, בנקודת האיזון המסוימת, הציוויליזציה מצטיינת במיוחד. הוא ציין למשל את תקופת השפע והעושר של רומא ב-500 לפני הספירה, של ביזנטיון ב-500 לספירה, ושל הרנסנס האיטלקי ב1,500 לספירה.
מתוך התיאוריות הללו, ואולי, כפי שיש הסוברים, בעקבות חלום שחלם, כתב ייטס את השיר “ההתגלות השנייה”, או, בגרסה מוקדמת יותר, “הלידה השנייה”, שיר שמרבים לצטט ממנו והוא אחד המוכרים ביותר בשפה האנגלית, (כאן בתרגומו של גיורא לשם):
סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר
הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;
דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;
בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;
מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר
אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;
הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד
שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.
חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים
וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם
מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,
צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,
מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,
מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו
חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.
הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית
הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,
וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,
מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?
השיר מתאר לידה מפלצתית שעתידה להגיע לעולם, דמות מפחידה שקרבה ובאה מתוך “חוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן”, בשעה שהכול מסביב מתפורר ועמוד התווך אינו מצליח עוד להחזיק את העולם הנשען עליו. בתוהו ובוהו המשתרר בכל מקום אין עוד כוח לטובים, ודווקא חדלי האישים מתחזקים. למפלצת הקרבה ובאה, לאותה בְהֵמָה גַּסָּה יש מבט ריק ואכזרי. מעניין לשים לב שהיא מתקדמת לעבר בית לחם, כדי להיוולד שם מחדש, להחליף את ישו שעליו מתבססת הנצרות.
ויליאם בטלר ייטס כתב את שירו בתום מלחמה עקובה מדם, בימים שבהם שפיכות הדמים של המהפכה הרוסית עדיין נמשכה, וזמן קצר לפני שהחלה בארצו המלחמה לעצמאות. יתר על כן: הוא כתב אותו שני עשורים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם חזה את העתיד להתרחש בה, את עשרות המיליונים שיירצחו וייהרגו? ואולי המפלצת שתיאר, זאת שמבטה מפחיד, זאת שגורמת להתפוררות עולמית, לסכנות, לגאות של דם שנשפך, למבט שנעכר, לאימה, נוגעת בכלל התרחשויות שקרובות יותר לזמננו אנו, ממש להווה שאנו חווים ומתייראים מפני מה שהוא טומן בחובו? לחדל אישים רב עוצמה ומתלהם שמניד את ירכיו הנרפות, ראש אדם עטור רעמה, ציור של בלהות?
החיבור השני משעשע לא פחות: את “התנצלות בשם הבטלנים” באנגלית “An Apology For Idlers” כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד”ר ג’ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי “ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים”, וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו “לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי”. לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים “כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא ‘שלווה’ או ‘שביעות רצון'”. בחריצות יתר, “עמלנות קיצונית”, הוא רואה “ליקוי בכוח החיות”, לעומת “כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית”. מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.
