ויליאם באטלר ייטס, "ההתגלות השנייה": מיהו אותו"חדל אישים רב עוצמה ומתלהם" שהשיר חזה?

ההיסטוריה נעה במעגלים. בימינו יבוא הקץ על העידן שהחל עם הולדת הנצרות. המעמדות השולטים באירופה לא יוכלו עוד להגן על התרבות המערבית המוכרת לנו מפני ההמונים שיפלשו אליה ויחריבו אותה – אלה החזונות האפוקליפטיים של משורר בשם ויליאם באטלר ייטס, שחלק מהם הביע בשיר שכתב ב-1919, ואת כולם ניסח בספרו חזון. מלחמת העולם הסתיימה רק שנה לפני כן וייטס, שארבע שנים אחרי כן יזכה בפרס נובל לספרות, היה דרוך באותה עת לקראת המאבק המזוין שצפה: מלחמת העצמאות של אירלנד.

ייטס, יליד דבלין, אז בן 54, נודע בעיקר כמחזאי וכמייסדו של התיאטרון הלאומי האירי. בניגוד לרוב בני עמו הוא לא היה קתולי אלא פרוטסטנטי, ועם זאת התגאה מאוד במסורות, באגדות ובמיתוסים של ארצו. "השתכנעתי שעלי לדבוק בכתיבתי בנופי מולדתי," כתב ב-1908. את נאמנותו לאירלנד חיזקה יפיפייה בשם מוד גון, מהפכנית וסופרז'יסטית – פעילה למען זכויות נשים. ייטס חיזר אחריה במשך שנים רבות וראה בה מוזה. היא אמנם התיידדה אתו, אבל בה בעת ניהלה קשר אהבים עם גבר אחר וגם ילדה לו שני ילדים. בעידודה ובהשראתה של מוד גון כתב ייטס מחזות לאומניים, הקדיש לה אחד מהם והציב את דמותה במרכזו של אחר.

השניים התעניינו מאוד גם בתורת הנסתר. ב-1910 הצטרף ייטס לאגודה סודית בשם "השחר המוזהב", ופעל בה במשך שנים רבות, למעשה – עד אחרית ימיו. האגודה עסקה בכשפים. היא הציעה סדרה של עשרה שלבים שאל שלושת הגבוהים שבהם יכול להגיע רק מכשף השולט בחוכמת הנסתר, שסיכוייו גבוהים, כך האמינו, לזכות באריכות ימים. ייטס הוקסם מהאפשרות שיהפוך לקוסם, והשתכנע שהתודעה מסוגלת לקלוט דברים המצויים מעבר לגבולות החומריים והרציונליים. ב-1914, השנה שבה אישה אחרת, ג'ורג'ינה הייד-לידס שאותה יישא לאישה, הצטרפה לאגודה, הוא הגיע עד לשלב השישי.

כדי להצליח בקריירה שלו כמשורר, הקפיד ייטס להסתיר מהציבור את השתייכותו לאגודה. אחרי שהתחתן, החל לערוך עם אשתו מפגשים של "כתיבה אוטומטית": שניהם נהגו להניח ליד הכותבת לנוע בחופשיות ובלי שליטה, כדי לחלץ מידע מתוך הלא מודע ומעולם הרוח. מתוך אלפי הדפים הכתובים שאותם ארגן, ניסח ייטס תיאוריות העוסקות בחיים ובהיסטוריה האנושית, ומכאן הגיע לרעיון המעגליות המופיעה בהיסטוריה הפרטית והכללית. הוא האמין כי המעגלים נוצרים כשישות אלוהית מפרה אישה בת תמותה: כך קרה כשזאוס אנס את לדה, וכשמרים הבתולה הרתה ללדת את ישו. כל 1000 שנה, קבע ייטס,  מתרחש בהיסטוריה זמן הרה-משמעות, שבו, בנקודת האיזון המסוימת, הציוויליזציה מצטיינת במיוחד. הוא ציין למשל את תקופת השפע והעושר של רומא ב-500 לפני הספירה, של ביזנטיון ב-500 לספירה, ושל הרנסנס האיטלקי ב1,500 לספירה.

מתוך התיאוריות הללו, ואולי, כפי שיש הסוברים, בעקבות חלום שחלם, כתב ייטס את השיר "ההתגלות השנייה", או, בגרסה מוקדמת יותר, "הלידה השנייה", שיר שמרבים לצטט ממנו והוא אחד המוכרים ביותר בשפה האנגלית,  (כאן בתרגומו של גיורא לשם):

סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר
הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;
דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;
בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;
מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר
אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;
הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד
שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.
חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים
וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם
מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,
צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,
מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,
מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו
חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.
הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית
הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,
וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,
מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

השיר מתאר לידה מפלצתית שעתידה להגיע לעולם, דמות מפחידה שקרבה ובאה מתוך "חוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן", בשעה שהכול מסביב מתפורר ועמוד התווך אינו מצליח עוד להחזיק את העולם הנשען עליו. בתוהו ובוהו המשתרר בכל מקום אין עוד כוח לטובים, ודווקא חדלי האישים מתחזקים. למפלצת הקרבה ובאה, לאותה בְהֵמָה גַּסָּה יש מבט ריק ואכזרי. מעניין לשים לב שהיא מתקדמת לעבר בית לחם, כדי להיוולד שם מחדש, להחליף את ישו שעליו מתבססת הנצרות.

ויליאם בטלר ייטס כתב את שירו בתום מלחמה עקובה מדם, בימים שבהם שפיכות הדמים של המהפכה הרוסית עדיין נמשכה, וזמן קצר לפני שהחלה בארצו המלחמה לעצמאות. יתר על כן: הוא כתב אותו שני עשורים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם חזה את העתיד להתרחש בה, את עשרות המיליונים שיירצחו וייהרגו? ואולי המפלצת שתיאר, זאת שמבטה מפחיד, זאת שגורמת להתפוררות עולמית, לסכנות, לגאות של דם שנשפך, למבט שנעכר, לאימה, נוגעת בכלל התרחשויות שקרובות יותר לזמננו אנו, ממש להווה שאנו חווים ומתייראים מפני מה שהוא טומן בחובו? לחדל אישים רב עוצמה ומתלהם שמניד את ירכיו הנרפות, ראש אדם עטור רעמה, ציור של בלהות?

the-second-comingסיפורו של שיר x net

איך מרעילים חיילים ועכברים

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

כך "תופרים" חף מפשע באמריקה (וגם בישראל?)

"רוב הבעיות של מערכת המשפט שלנו, של שוטרים, תובעים וסנגורים, של שופטים ושל מושבעים, הן שכולם בטוחים בצדקתם. זהו היעדר ענווה טרגי של כולם…" את הדברים הללו אומר סנגור  בסדרה הדוקומנטרית המרתקת "Making a Murderer".

זוהי קביעה מטרידה ומעוררת תהיות: האם הוא צודק? האם באמת לוקה מערכת המשפט בארצות הברית בפגמים כה חמורים? ומה בישראל?

"Making a Murderer" עוקבת במשך עשרה פרקים ועשר שנים אחרי קורות חייו הבלתי אפשריים של אדם שריצה עונש מאסר ממושך, עד ששוחרר, כי הוכח שהוא בעצם חף מפשע. ואז, כעבור פחות משנתיים, נעצר שוב, נשפט, נמצא אשם ברצח. בפעם השנייה נגזר עליו מאסר עולם, בלי אפשרות לשחרור מוקדם.

סטיבן אייברי, תושב ויסקונסין, נעצר לראשונה בשנות העשרים לחייו, בחשד שאנס אישה צעירה ותקף אותה באלימות קשה. האישה − שנשארה בחיים − השתכנעה שאייברי הוא האיש שתקף אותה, ואפילו זיהתה אותו בתצלום. אייברי ישב בבית הסוהר במשך שמונה עשרה שנה, אך לא חדל לטעון לחפותו, שהוכחה לבסוף, באמצעות בדיקת די-אן-איי משוכללת יותר מאלה שהיו קיימות בשנות השמונים, כשנעצר לראשונה.

לכאורה – סיפור עצוב עם סוף מעודד. הצדק נעשה, גם אם מאוחר מדי. אכן, הפרק הראשון נפתח בסימן של שמחה גדולה: בני המשפחה מקבלים את פניו של אייברי, שמסרב להביע מרירות על השנים האבודות. פניו אל העתיד, אל החיים החדשים שהוא מקווה לבנות לעצמו. אמנם הוא כבר בשנות הארבעים לחייו, אבל עד מהרה הוא מכיר אישה (אשתו הראשונה ואם ארבעת ילדיו עזבה במהלך שנות המאסר ולא שבה מעולם), מתארס, ומתכנן את עתידו.

אבל השמחה מוקדמת מדי, ולא רק משום שמתגלה כי השחרור יכול היה להגיע הרבה קודם. מסתבר שהראיות לחפותו של אייברי, כמו גם לאשמתו של האנס האמיתי שבדיקת הדי-אן-איי המשוכללת איתרה, כבר היו ידועות מזמן לכמה מאנשי החוק, שהקפידו להסתירן. לא זו בלבד, אלא שנראה כי מלכתחילה היו מי שעשו הכול כדי להפליל את אייברי. הוא ובני משפחתו לא היו אהודים בקהילה הקטנה שבה חיו. המכה האמיתית, הבלתי נתפשת, ניחתת על אייברי לאחר שהוא פותח בהליכים משפטיים בניסיון לזכות בפיצוי כספי משמעותי (הוא תובע כמה עשרות מיליוני דולר) מאנשי החוק שהוא רואה בהם אחראיים לעוול שנעשה לו.

קורה דבר מחריד ביותר: אישה צעירה נעלמת. נטען שנראתה לאחרונה לא הרחק מקרון המגורים של אייברי. מכוניתה מתגלה כעבור כמה ימים במגרש למכוניות משומשות שנמצא בבעלות משפחת אייברי. הוא עצמו, הוריו, אחותו ואחיו − כולם גרים במתחם, בשכנות אלה לאלה − מנועים במשך כשבוע מלהגיע לבתיהם. לאט לאט מתחילים למצוא ראיות: שרידי גופה שנשרפו – עכשיו ההיעלמות כבר נהפכה לרצח – וטיפות מדמו של אייברי במכוניתה. כעבור ימים אחדים "מופיע" פתאום על רצפת קרון המגורים של אייברי מפתח ההתנעה למכוניתה של הנרצחת.

לכאורה, הראיות חד משמעיות, אבל לאורך עשרה פרקים הצופה משתכנע למעלה מכל ספק שאייברי חף מפשע. מראים לנו כיצד מישהו פתח את החותם בקופסה שהופקדה במשרדי השריף ובה מבחנה עם דם של אייברי שנותרה מתקופת מאסרו הראשונה. מוכיחים לנו שאין שום ראיה פורנזית: אף טיפת דם, רוק, זיעה, אף שיערה או ממצא כלשהי מגופה של הנרצחת לא נמצא בשום מקום שהיה יכול לקשר אותה לאייברי. היא מעולם לא נכנסה לקרון המגורים שלו ולא יכלה להירצח במוסך הסמוך לביתו, כי גם שם לא היה שום ממצא. המוסך מלא וגדוש בעשרות חפצים, כך שאייברי לא יכול היה לנקות את המקום ולהעלים ממנו ממצאים. מה גם שבמקום נמצאו שרידי די-אן-איי רבים שלו עצמו, וברור שהוא לא יכול היה לנקות רק את הדי-אין-איי שלה.

הסנגורים מצליחים בבירור להפריך כמעט את כל הטענות שמעלה התביעה. ולמרות זאת חבר המושבעים פוסק שאייברי אשם. יתר על כן: גם את אחיינו בן השש עשרה מרשיעים. וזה החלק הכי מזעזע בפרשה. אותו אחיין, צעיר מוגבל מאוד בשכלו, הוא החוליה החלשה שעוזרת לתביעה. הוא יכול למעשה להפיל את התיק, כי על פי עדותו פגש את הדוד בשעה שבה הרצח אמור היה להתבצע, הם אספו עצים למדורה, כדי לחגוג ביחד את ליל כל הקדושים, ואחרי כן הלך הנער לישון. אבל חוקרי המשטרה הצליחו להפעיל על הנער לחץ נפשי מסיבי כל כך, עד ש"הודה" כי נכנס לקרון המגורים של הדוד, ראה שם את הנרצחת כבולה למיטה, אנס אותה, בעידודו של הדוד, ואז שניהם הרגו אותה ביחד, כביכול. כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שלנער אין מושג מה פרטי הרצח שהוא נדרש לספק. מה בכלל הוא עושה שם. מה רוצים ממנו. מה הוא אמור להגיד או לעשות. הוא נבוך, מהוסס, מפוחד, מכונס בתוך עצמו, הוא חוזר ואומר שהוא לא ראה כלום, שלא קרה כלום. הוא עד כדי כך לא מבין מה קורה, שגם אחרי שהוא "מתוודה", הוא מברר אם יצליח לחזור לבית הספר לשיעור שמתקיים בעוד שעה וחצי…

החוקרים לא מרפים ממנו. הם "מעודדים" אותו להיות "ישר", משכנעים, לוחצים, מפתים, מבלבלים. לאט לאט הוא מתחיל לחזור על הדברים שהם מכניסים לפיו. "מתוודה". החוקרים צריכים להתאמץ מאוד, כי אין לנער מושג מה הנרטיב שהם מחפשים. כך למשל הם יודעים שהנרצחת נורתה בראשה,  והם מנסים להוציא מפיו של הנער הודאה שהיא נורתה.

"מה עשיתם לה בראש?" אחד מהם חוזר ושואל. הנער מהסס. מתלבט. אינו יודע מה להשיב. בסופו  של דבר מוצא משהו: "גזרנו לה את השיער." החוקר נד בראשו בקוצר רוח. ושוב. ושוב. "מה עשיתם לה בראש?" הנער מנסה שוב. "הרבצנו לה." בסופו של דבר החוקר מאבד את הסבלנות ומסגיר את הפרט המוכמן: "מי משניכם ירה לה בראש?" אהה, רואים את הנער מבין סוף סוף מה נדרש ממנו, ועונה בצייתנות, וכנדרש, "הוא". כל החקירה הזאת צולמה בווידיאו. את כל זה אנחנו רואים. הזוועה, המניפולציות, החוצפה, זועקות לשמים. והן לא היחידות. כך למשל בשלבים מתקדמים יותר ברור לגמרי שהסנגור הממונה מטעם המדינה אינו פועל לטובתו של הנער, אלא להפך! הוא מנסה לשכנע את הנער להודות באשמה ולהגיע לעסקת טיעון (ומאפשר לחקירה נוספת להתקיים בהיעדרו). במקום להגן עליו הוא – כמסתבר בהמשך – בעצם משתף פעולה עם התביעה (!).

הכול אבוד, לאייברי ולאחיינו. לא משנה כמה חמור עיוות הדין שהתרחש: האחיין הודה. המושבעים מאמינים להודאה. שניהם נשלחים למאסר עולם.

הצופה הישראלית מנסה להתנחם: הרי אצלנו אין חבר מושבעים, כלומר תריסר אנשים שאמורים לקבוע אם אדם אשם או חף מפשע, אף על פי שאין להם שום ידע או הכשרה משפטית. אצלנו שופטים רציניים, מקצועיים, ישרים, חורצים את הדין. כלומר − מקרה כזה לא יכול להתרחש כאן, האומנם?

התשובה, למרבה הצער, היא לא באל"ף רבתי. כי גם אצלנו הודאה באשמה נחשבת "מלכת הראיות", וכך למשל "אשמתו" של רומן זדורוב, במשפט הרצח המפורסם כל כך של הילדה תאיר ראדה, שנקבעה בשלוש ערכאות, התבססה רק על הודאתו, ובהיעדר כל ממצא פורנזי. צדקה אילנה ראדה, אמה של הנרצחת, ששאלה כבר בערב הראשון כשהמשטרה יצאה בהכרזה לפיה הרוצח נתפש, אם יש בידי השוטרים ראיות פורנזיות. התשובה מאז, לפני עשר שנים, ועד היום, חד משמעית: אין.

לפיכך נראה שזדורוב, בכישרון לולייני מפתיע, ריחף בזירת הפשע, שהרי אף טיפת מדמה של הנרצחת לא נמצא עליו, על גופו, על בגדיו, על נעליו, אפילו לא בטבעת הנישואין שלו, שאותה פירקו בניסיון למצוא די-אי-איי של תאיר ראדה. לעומת זאת, ראיות פורנזיות רבות למכביר התגלו בזירת הפשע, אך נראה שלא נבדקו כיאות. הבולטת שבהן: טביעות נעל שמסמנות את נתיב הבריחה של הרוצח מהתא שבו הושארה הנרצחת. על כך נאמר בפסק הדין כי יש סוגיות שיישארו עלומות לעד.

"כולנו יכולים לומר שלא נבצע פשע לעולם," אומר אחד הסנגורים של אייברי בצער, ומוסיף − "אך לעולם לא נוכל לוודא שאיש לא יאשים אותנו בפשע. ואם זה יקרה, אז אתם יודעים, שיהיה לכם בהצלחה…"

כשרואים את הסדרה אי אפשר שלא לחשוב על אייברי הנמק בכלאו, איש שחייו נגזלו ממנו פעמיים. (את האחיין הצליחו כמעט לשחרר, בקיץ שעבר, אחרי שהוכח שסנגורו מעל באמונו ולא העניק לו את ההגנה שהיה ראוי לה. השחרור נמנע ברגע האחרון בהליך משפטי נוסף), ואי אפשר שלא לחשוב על רומן זדורוב, ולקוות ולפלל שמשהו יקרה סוף סוף, שהרוצחים האמיתיים יתגלו וישלמו על מעשיהם, ושמדינת ישראל תפצה את מי שהופלל, בזדון או מתוך רשלנות.

אפילו הצפייה באופן שבו הוצאה ההודאה מפי האחיין של אייברי מזכירה עד כאב את הסרטונים שבהם רואים את זדורוב נחקר בעברית – שפה שלא שלט בה – איך הוא חוזר בחוסר אונים, שוב ושוב, על ההכחשה שלו, איך לוחצים עליו, משכנעים ומבלבלים אותו, איך מביאים אותו לידי הודאת שווא, רומזים ומעבירים לו פרטים מוכמנים, כדי שיוכל לחזור ולומר אותם כביכול מתוך ידיעה עצמית, איך מנהלים שחזור לקוי, עוצרים אותו כשהוא טועה בדרך לזירה, רומזים לו שוב, בשיטות שונות, לאן עליו ללכת, ומה הוא אמור לעשות, לראות, לומר.

כולנו רגילים לראות סדרות פשע מבוימות, שסופן הבלתי נמנע "טוב": הפושעים האמיתיים מורשעים והחפים מפשע הולכים הביתה, לכן קשה מאוד לצפות באי הצדק שהמציאות מזמנת לא רק לקורבנות, אלא גם למי שמואשמים על לא עוול בכפם. ועם זאת, הסדרה הדוקומנטרית הזאת, שמשודרת ב-Netflix (אפשר להוריד כתוביות בעברית), מומלצת מאוד. היכולת של היוצרים לעקוב במשך זמן רב כל כך אחרי כל נפתולי ה"עלילה" מעוררת השתאות. הם מצלמים ומצלמים, בלי לדעת לאן הכול יוביל, מביאים צילומים של הדמויות השונות בשלבים רבים של המהלכים, בבית, בדרך, במשפט עצמו (עצם העובדה שאפשר בארצות הברית לצלם מתוך אולם בית המשפט מעוררת השתאות, כזכור מהתקופה שהמשפט של או ג'יי סימפסון שימש כסרט המתח המרתק ביותר שאמריקה הציעה לעולם, בשידור ישיר). יש רגעים – למשל כשהמצלמה "שלנו" עוקבת אחרי רשתות הטלוויזיה השונות המצלמות את "גיבורי העלילה" – שאפשר כמעט לשכוח שלא מדובר בעוד איזה "סיפור טוב", אלא בחיים האמיתיים, בכאב העצום ובאי הצדק המשווע, שהם עלולים לזמן.

"Making a Murderer"

ינון ניר, "החייל האחרון": חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר.

ינון ניר. צילם: ינאי יחיאל

הימים – שנות התשעים. עשר שנים חלפו מאז שהחלה "מלחמת לבנון הראשונה", ויחלפו עוד שנים עד שצה"ל ייסוג. בינתיים ממשיכים חיילים להיהרג שם ולהיפצע. 1,500 צעירים מצאו את מותם במשך שמונה עשרה שנה, מאז שפרץ "מבצע" שלום הגליל ועד שאהוד ברק, ראש הממשלה דאז, החליט על נסיגה חד צדדית.

איך השפיעה השהות בלבנון על הצעירים שהגיעו ללבנון, ראו את חבריהם נהרגים ויצאו חבולים בנפשם?

לפני שנתיים ראה אור ספרו של ינון ניר, החייל האחרון, שמתעד את ההבל המטורף, את הזוועה שאין לה שיעור, את הכאב המיותר כל כך, חסר הפשר, שבהקרבת החיים הצעירים במלחמה מתמשכת, מה שנקרא אז "הבוץ הלבנוני" בפרט, ושל השירות הצבאי בכלל: "ממש התחשק לי לגייס מחדש את כל הסופרים שכתבו גדולות ונצורות על החברות בצבא ולהציב אותם במשך חודשיים ביחד עם המסופחים במדור מעבר, רק כדי לראות איזה ספרים הם יכתבו. […] כחייל קרבי, אתה צריך למצוא הסבר למה עשית את זה, או במילים אחרות, להסביר איך זה שלא רק ששיתפת פעולה עם הטמטום הזה שנקרא צבא, אלא גם הגדלת ראש, השתתפת בקרבות והיית מוכן להיהרג. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להודות שהם היו צעירים וטיפשים ושהצליחו לעבוד עליהם."

גיבור הסיפור, המספר, הוא אליאב קדוש, ממושב בכורות, שהאמין לשקרים שנטעו בו. הרומן נפתח כך: "השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון". בנו של מובטל שעבד בעבר במפעל לעיבוד עופות רוצה לשנות את מעמדו. להיות "מלח הארץ", כמו בני המושבים העשירים. הוא מתפתה לעבור ללמוד בבית ספר תיכון ביישוב בשם מעלה דגן, ולסלול את דרכו להיעשות "גיבור גדול […] חלק ממשפחה גדולה יותר. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה."

הטמטום של הצבא, חוסר התוחלת שהוא מתאר, מזכירים לרגעים את הספר מלכוד 22, את האבסורד הגובל באי שפיות: "אנחנו צובעים שוב את הסלעים שצבענו אתמול. הרס"ר החליט לרענן את הצבעים בבסיס לכבוד המחזור שיבוא אחרינו, רחבת המסדרים מוקפת סלעים. אדום ולבן הם הצבעים של הצנחנים. היום אנחנו אמורים לצבוע כל סלע שני באדום. אתמול צבענו את כל הסלעים בלבן: כולל את הסלעים שהמחזור לפנינו צבע באדום".

ינון ניר שם בפי הגיבור שלו דברי התנגדות ברורים וגלויים למלחמה הממושכת שאליה נקלע בשירותו הצבאי, ומסביר מדוע השהות בלבנון נראית לו מרושעת, מטופשת, אכזרית ומיותרת לחלוטין: "יכול להיות שאני קשה הבנה כי גדלתי במקום כמו בכורות, אבל עוד לפני שעלינו לשם לא היה לי ברור לגמרי על מה נלחמים. לא צריך יותר מדי שכל כדי להבין שזאת רק שאלה של זמן עד שנצא משם אבל בכל זאת כמעט בכל שבוע נהרגים בלבנון חיילים. […] נראה היה לי שנכון להפסיק את הטירוף הזה, אבל המפקדים וכל החברים שלי היו מוכנים להקריב את החיים שלהם. חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר. זה ידוע".

הנימה האירונית, צינית, מרירה, שנונה, מזכירה לפרקים את כתיבתו של חנוך לוין: "בצבא כמעט לכל אחד יש שלב שהוא רוצה להידמות למישהו אחר. זאת הדרך הכי קלה להרגיש יותר חשוב […] המ"מ רוצה להיות כמו המ"פ, המ"פ כמו המג"ד, וכן הלאה וכן הלאה, עד הרמטכ"ל שבטח רוצה להיות אזרח או בלרינה. אני לא אתפלא אם הוא מגלח את השערות מהרגליים"; או: "בישראל העניים הם לא בשר תותחים פשוט כי לא צריכים אותם. יש מספיק שיהרגו במקומם רק בגלל ששכנעו אותם שזה מה שצריך כדי להיות מלח הארץ."

החייל האחרון שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל יפני שאחרי 29 שנים התגלה במסתור בפיליפינים. הוא סירב להפר פקודה שקיבל ב-1944, וכדי לשכנע אותו נאלצו להביא אליו את מפקדו ממלחמת העולם השנייה, כדי שיבהיר לו שהמלחמה הסתיימה ושמותר לו להניח את נשקו. הדובר מקביל בינו ובין אותו חייל יפני: "אני משער שאני לא שונה בצורה מובהקת מסגן משנה היראו אונודה". ההשוואה כמובן ברורה, גם בלי ההתייחסות המפורשת. זאת לא הפעם היחידה שהסופר מקפיד להסביר לנו את מה שאנו אמורים להבין בין השיטין. כך למשל הוא מתאר מפגש עם בנות קורס מאבחנות פסיכוטכניות. הוא מתנדב להתראיין אצלן כחלק מהתרגול בקורס שהן עוברות, ומאלץ את עצמו לחזור על הדברים שאמר כשהתראיין בלשכת הגיוס: "אני רוצה להיות טייס או לוחם ביחידה מובחרת, אחת הסיירות, או בכל יחידה קרבית שבה אני גם אתרום למדינה וגם אממש את עצמי". במהלך הריאיון המדומה הוא נזכר בתעשיית העופות, בעובדות שמפרידות בין הזכרים לנקבות, שכן "הנקבות נשלחות לבתי גידול והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותן למגרסה". כאן לא מתאפק הסופר, וממשיך וכותב: "אני רוצה […] להסביר למאבחנות לעתיד שזה התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להציע לצה"ל להחליף את המדים של המאבחנות עם שרוך ההדרכה, בבגדי עבודה בצבע כחול וכפפות לטקס לבנות. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים". הביאור הנוסף הזה אינו נדרש, אפשר לסמוך על הקורא שיבין את ההקבלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי המהמורות הללו נדירות ואין בהן פגם של ממש.

לקראת סופו של הרומן (שנעשה סוריאליסטי, מתפרע בתיאורים ספק ריאליסטים ספק הזייתיים) חוזר הדובר שוב ושוב ומשרטט את החלופה שהייתה יכולה להיות: אילו אילץ אותו מפקדו לצאת לקרב, למרות שחום גופו עלה, היו ודאי מדיחים את המפקד "וזה היה גומר את הקריירה הצבאית שלו", אבל, הוא מוסיף, "מצד שני, אם היו מדיחים אותו מהצנחנים סביר להניח שהוא לא היה נהרג בלבנון". וכך זה חוזר שוב ושוב. חבר אחר תכנן להכות בכל הכוח את המפקדים שאיימו לגנוב ממנו את הנשק כשישן, אך לא הספיקו לעשות זאת. "זה בטח היה מציל את החיים שלהם. וגם את החיים שלו. כי למרות שהוא חשב שמותר לו לעשות הכול מתוך שינה, סביר להניח שהצבא היה חושב אחרת ושולח אותו לכלא במקום ללבנון."

באחד הראיונות שהעניק הסופר עם צאת הספר הוא הסביר במה שונה בעיניו החוויה הצבאית הישראלית מזאת של שירות בצבאות אחרים: בישראל אין כמעט הפרדה בין הצבא לאזרחות. כמו כן, בישראל "לצבא ולמדינה יש שלל שיטות אלטרנטיביות לשמור על המוטיבציה. ניסיתי לתאר חלק מהשיטות הללו בהחייל האחרון.

ינון ניר ניסה, ואף הצליח.

 

רוברט לואיס סטיבנסון, "התנצלות בשם הבטלנים" מתוך הספר "לחשוב, להתבטל, לטייל"

לפני כמה ימים רץ ברחוב ילד יחף לבוש בלואים אחרי גולה, בחדווה כה רבה שהעלתה חיוך על פני כל אחד מהאנשים שראו אותו והושיעה אותם ממחשבות נכאים. אחד מאותם אנשים עצר את הברנש הקטן, נתן לו קצת כסף ואמר: "אתה רואה במה פרצוף שמח יכול לזכות אותך." ואם קודם לכן נראה הילד שמח, עתה נראה שמח ונדהם גם יחד. אשר לי, אני תומך בעידוד ילדים לחייך ולא לדמוע; המקום היחיד שאני מעוניין לשלם בו על דמעות הוא בימת התיאטרון, אבל למופע הנגדי אני נכון להעניק ביחד רחבה בכל מקום ובכל עת.

ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות": האם הישראלים הם אנשים טובים?

"אף אחד לא ישכנע אותי שאנחנו לא אנשים טובים", אומר דוד, קצין שפרש לאזרחות לפני זמן לא רב, לרינה אשתו, כשהיא מתוודה באוזניו על מעשה שהיה אמור לעורר בו שאט נפש. הוא סולח לה מיד. שום דבר רע לא יקרה. אמנם קשה להבין מה היא מוצאת בו ומדוע בכלל הם ביחד, חרף היותם שונים כל כך: היא מורה לספרות שמתרגשת מעגנון, מרצה על יונה וולך, מתענגת על הרצאה של אסתרית בלצן, הוא בכלל לא מתעניין בכל אלה, הם "לא בשבילו", הוא אומר. אבל עובדה: הם רוצים להישאר נשואים. או פשוט נשארים מתוך אינרציה. כי הוא מדחיק ומכחיש מיד את מה שסיפרה לו, הכול נעלם כלא היה, שום דבר לא יוכל לשבש את חייהם המשותפים (הבודדים, המיואשים, חסרי המשמעות).

גם לא בנם המתבגר, גס הרוח. גם לא בתם המתריסה, שמורדת בהם בדרכה המסוכנת (אבל ממש ברגע האחרון מתעשתת וחוזרת אל חיק הביטחון המשפחתי). למעשה רק דבר אחד מאחד את כל ארבעת האנשים הללו, ובלי הסתייגות: שירתו של שלמה ארצי, שבזכותו הם חוזרים לתפקד כמשפחה, לא משנה למותו של מי הם אחראים, במי פגעו ואת חייו של מי העכירו. הם יוצאים בלי פגע. אפילו בלי דו"ח משטרתי על אי עצירה בתמרור עצור.

אם כך, בזאת עוסק הסרט: בישראליות הפוגענית, הרוחצת בניקיון כפיה. בביטחון ש"אנחנו אנשים טובים." ביכולת לצאת "בשלום" מכל זדון ואלימות, מובלעת או גלויה.

הרעיון מרתק, ויש להודות שהסרט זכה עד כה לביקורות מהללות במיוחד. למרבה הצער אני לא השתכנעתי ולא אוכל להצטרף אל מקהלת המשבחים. ולא רק משום שהעירוב בין ריאליזם לסוריאליזם אינו פועל היטב, לטעמי. האם למשל הסצנה שבה נראים תלמידי בית ספר תיכון יושבים בתרגיל התגוננות אזרחית עטויים במסכות אב"כ אמורה להיות מציאותית? כי היא לגמרי מופרכת. או שהיא אמורה בכלל להיות סמלית, מעוצבת ומסוגננת באופן מוגזם, כמעט גרוטסקית? כי הקטע שבו המורות נעצרות במעין פְריז, ואז מתחילות לזוז בתנועות מחול, מוזרה ומגוחכת.

אז ייתכן שזאת בדיוק המטרה: להגחיך. ושוב, ועוד. אכן, דוד ורינה מגוחכים מאוד: כשהוא מארגן בסלון ביתו "אירוע" מְכִירָה שאיש כמעט אינו מגיע אליו. כשהיא מוקסמת מכמה מבטים של נער מתבגר. כשהוא רץ, עם אקדח בידיו, אל מרפסת ביתו, ועוקב אחרי הגנב שפרץ לו למכונית ונמלט. כשהיא נכנסת לבית השימוש כדי להחליף במכנסיים את החצאית הקצרה שלבשה כדי למצוא חן בעיני הבנים בכיתה שהיא מלמדת.

גם על הצעירים הבמאי לא פסח. החבר של יפעת, בתם של דוד ורינה, מסרב להצעה של דוד להסיע את השניים להפגנה. "זה כמו לבוא עם היטלר לטקס יום השואה," הוא אומר בשנינות. אבל כמה שעות אחרי כן הוא מתגלה בקלון חולשתו: יפעת והוא נעצרים כי הם מסרבים לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים להתרחק מכפר ערבי מסוים. הם יושבים, בשיא הגבורה, ידיהם נתונות באזיקים, עד שאביו של הצעיר מגיע, ובלי אומר ודברים פוקד עליו לקום, סוטר לו, ומצווה עליו לחתום על המסמך כדי שיוכל להשתחרר. אהה, כלומר, גם הצעירים האידיאליסטים הללו אינם אלא ילדים מגודלים, שפוחדים מאבא יותר מאשר מהמשטרה.

התוצאה של כל ההגחכה הזאת היא שאין אף דמות שאפשר להזדהות אתה, לחוס עליה, לרצות בטובתה. ובלי דמות, בלי שתתעורר אמפתיה ואכפתיות, יצירה נהפכת למנשר או למאמר דעה, ומאבדת את הנופך האמנותי שלה.

מלכתחילה הסרט לא מבקש להשפיע על הצופה באופן רגשי. הוא שכלתני, והשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא רעיונות. בהתאם לכך הבעות הפנים של כל אחד מהם כמעט לא משתנה, גם כשהם אמורים לסבול, להתאכזב, לחשוש, להתייסר, הם נראים שווי נפש וכמעט אטומים.

לא "השתכנעתי", כי ממש לא היה אכפת לי מה יקרה לאנשים הללו. אם ימותו או יחיו, אם ימצאו אהבה או יתגרשו, אם יצליחו או ייתפשו. הם נותרו בעיני פלקטים שטוחים, שלא עוררו בי שום קשר רגשי.

המוטו שהוצב בתחילת הסרט לקוח מתוך שיר של דוד אבידן ייפוי כוח: "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל / אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל / הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, / שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת".

אפשר להבין מכך שערן קולירין מבקש לספר לנו על הייאוש שבקיום הישראלי, ועל ההבנה שאין מה לעשות, חייבים להמשיך לשאת בעול, פשוט כי אין בררה: "אין לנו בעצם לאן ללכת". עלי להודות בצער ובמבוכה שבתום הקרנת הסרט שמחתי ללכת הביתה.

קרול, סטיבנסון, דיקנס, הזליט, "לחשוב, להתבטל, לטייל": האם ספרים הם תחליף דל לחיים?

מה יותר חשוב ומשמעותי – לקרוא ולרכוש השכלה, או להתבטל וללמוד ישירות "מהחיים"? מה עלול לקרות לנפש שלנו, אם נזניח את התזונה שאנו מעניקים לה? איך נראתה לונדון בלילה, בעיניו של סופר ששוטט בה, במקום ללכת לישון? מה מעלותיו של טיול בחיק הטבע? ולבסוף – מי היו 33,000 הילדים שביקשו לגאול את ירושלים, ומה עלה בגורלם?

שלושה סופרים אנגליים, סופר אחד סקוטי ומוציא לאור ישראלי חברו יחדיו וזיכו אותנו בספר לחשוב, להתבטל, לטייל, שכולו עונג, בדיחות הדעת וחשיבה רעננה.

ארבעה חיבורים כולל הספר, ובאחריתם, כמו שהתרגלנו, דבריו של אוריאל קון, המוציא לאור והעורך, שליקט את הקובץ והוסיף בסופו מאמר קצר ובו היבט לא צפוי השופך אור חדש על הקובץ.

החיבור הראשון שנון כל כך, עד שמתחשק כמעט לצטט את כולו, כי לא יהיה די בשום "סיכום" או תקציר של הדברים הנאמרים בו. כתב אותו לואיס קרול, המחבר המפורסם עד מאוד של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". למרבה הצער הבאתי אתי אל הספר ידיעות חוץ ספרותיות מטרידות על חשד לפדופיליה גלויה או מודחקת שמיוחסת ללואיס קרול (לפני שנתיים שודר בבי-בי-סי סרט דוקומנטרי שבו דווח על תצלומי עירום של ילדות שנמצאו בעיזבונו של הסופר. הוא עצמו הושיב את הילדות וצילם אותן. אחת מהן הייתה אחותה של אליס לידל שהעניקה לו השראה לכתיבת ספרו המפורסם. גם את אליס עצמה צילם קרול, בתנוחות מטרידות).

אליס לידל. צילם: לואיס קרול

למרות זאת (ולאחר מאמצי הַשְׁכָּחָה), הסב לי החיבור עונג צרוף. קרול מציג בו רעיון מרתק: כשם שאנו מצווים לשמור על גופנו, לתחזק אותו כיאות ולשמור על בריאותו, כך עלינו לנהוג גם בנפש. (באנגלית המילה היא mind, שכמובן אינה זהה בדיוק לנפש. המתרגם הוסיף הערה מוצדקת, לפיה קשה מאוד למצוא ל-mind תרגום מדויק. פירושה בעברית הוא שילוב בין שלוש מילים שונות: שכל, רוח, תודעה. אבל, כדברי המתרגם, "קרול מתכוון בעיקר לתפקודים מנטאליים ולא לעולם הרגש והפסיכולוגיה").

למזלנו הרב, גורס קרול, גופנו בעצם מטפל בעצמו, בלי מעורבות מודעת שלנו: "זו הייתה רעה חולה לו היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. 'אוי לי!' היה אדם קורא, 'שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!'" הנפש, לעומת זאת, תלויה בנו, במה שאנו מזינים אותה. וכך למשל אנו עלולים לגדוש אותה ב"ממתקים", כלומר לתת לה "חפיסה של חידות", ולגרום ל"קלקול נפש", ואז יש לפצות אותה "בדיאטה של חומר קריאה פשוט"; עלינו ללמוד מה המזון הרוחני הנחוץ לה, שמא נזיק לה עד שתחלה; יש להיזהר מנפש שמנה מדי (קרול מתאר אנשים שנפשם שמנה: כאלה "שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה אטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהם תלויה בכך" וכן הלאה…), ועלינו לבחון את בריאות התיאבון שלה. אין ספק, חיבור מצחיק ומעורר מחשבה!

החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.

המאמר השלישי, "שיטוטי לילה" שכתב צ'רלס דיקנס, שונה משני קודמיו, ויחד עם זאת יכול בהחלט לשכון אתם בכפיפה אחת. דיקנס מתאר בו את התקופה שבה לקה באינסומניה ועקב כך שוטט בלילות בחוצות לונדון, במקום להיאבק על השינה שמיאנה לבוא. (דיקנס אינו מסביר מדוע נדדה שנתו, אבל הסיבה הייתה כנראה רומן אהבים שניהל באותה עת עם שחקנית שאתה עבר לגור לבסוף, אחרי שעזב את אשתו). לונדון שלו, של הלילה, של הפאבים המתרוקנים מאחרוני המבקרים, של הקטטות הקצרות, הרחובות שנשארים בהם רק מחוסרי הבית, מרתקת, מפחידה, יפהפייה ואכזרית. זוהי אותה לונדון שאותה תיאר בהרחבה ברומנים שכתב, אבל כאן היא עצמה הגיבורה הראשית והיחידה. אין בה דמויות אלא רק עוברי אורח אלמוניים, ילדים משחרים לטרף בשוק קובנט גארדן, "ישנים בארגזים, נלחמים על פסולת הקצבים, מתנפלים על כל דבר שנדמה להם שיוכלו להניח עליו את ידיהם הלקחניות, צוללים מתחת לעגלות ולמריצות, נמלטים מפני השוטרים, ומשמיעים ללא הרף נקישות עמומות על מרצפות הרחבה בטפיפות רגליהם היחפות". רק דמות אחת ספציפית מתאר דיקנס בחיבורו, גבר נטול שם ואנונימי שאותו ראה כמה פעמים באיזו מסעדה ששם כבר מכירים אותו. "האיש המשונה הזה נודע בפשטידה שלו, שכן מיד עם כניסתו הגיש לו העובד המנומנם כוס תה חם, פרוסת לחם, סכין גדולה, מזלג וצלחת. משנותר לבדו בפינתו, הניח את הפשטידה על השולחן החשוף ובמקום לפרוס אותה דקר אותה, נעץ בה את הסכין כאילו היתה אויב אכזר; אחר כך שלף ממנה את הסכין, ניגב אותה בשרוולו, קרע את הפשטידה לגזרים באצבעותיו ובלע אותה במלואה…" וכן הלאה. הסיפור הקצר נמשך לאורך עוד כמה שורות מרתקות ומפתיעות, עד לסוף המצמרר, שבו מגיע המספר למסקנה כי "משום מה החלה פשטידת הבשר להיראות בעיני חולנית מאז, ולא הבטתי בה עוד", וחשדותיו עמו…

צ'רלס דיקנס

עוצמתו של החיבור בכוח התיאור של דיקנס, ביכולתו לחשוף סיפורים צופני סוד גם בהתרחשויות שאנשים אחרים לא היו מבחינים בהם אולי. חסר בית שמתואר כיצור מבעית דמוי שד, חומותיו של בית חולים לחולי נפש שסוגרים על אנשים כמו זה שאמר לו פעם "'אדוני, לעתים קרובות אני מסוגל לעוף!'" (ותחושתו הפנימית של המספר שגם הוא עצמו אינו רחוק מאותו איש ומיכולתו "לעוף"), בתי הקברות שבהם "המון עצום של מתים שייך לעיר אחת גדולה ועתיקה, ואם הם יקומו כולם מקבריהם בשעה שהחיים ישנים, יישאר בכל הרחובות והדרכים מקום בראש של סיכה בשביל החיים"… כל פינת רחוב וכל מדרכה שהוא פוסע עליה מעלים בתודעתו אינספור דימויים ומחשבות של מי שחש מחוסר בית (אבל רק בלילות).

החיבור "על יציאה למסע" שכתב ויליאם הזליט, מקשר בין שלושת קודמיו. כמו דיקנס הוא תיאורי מאוד – הזליט מספר על חוויותיו כטייל בחיק הטבע – ועם זאת הוא מעלה על הדעת גם את שני החיבורים הראשונים, שכן גם הוא דוגל בהתמכרות והתמסרות למה שעשוי להיראות כבטלה: התענגות על יפי הטבע, שאינה זקוקה לדברי שנינה כי הם "מקלקלים את הצפייה בנוף". והוא מוסיף בשנינותו וכותב: "בעיני יש נושא אחד בלבד שעליו נעים לשוחח בשעת מסע, והוא מה נאכל לארוחת הערב כשנגיע לפונדק שלנו עם לילה"…

את הקובץ חותם, כתמיד, מאמר של אוריאל קון. הפעם בחר העורך לספר על אירוע מהמאה ה-13, כשקבוצה של המוני ילדים, 33,000, החלו לצעוד לעבר העיר ניס, במטרה להגיע לירושלים, במסע צלב של ילדים. רק 2,000 מהם עלו בסופו של דבר על שבע ספינות. רובם לא שרדו. אלה שכן הגיעו בסופו של דבר למזרח התיכון התאסלמו או חזרו לצרפת. כולם נעלמו מההיסטוריה. קון מקשר את הסיפור הזה אל ארבעת החיבורים בקובץ, שמטרתם, לדבריו, "לשמר את הערכים השרירותיים אך הארכיטיפים של 'מסע הצלב של הילדים': הליכה או טיול או 'בטלה' ללא מטרה". עלי להודות כי הקישור בין החיבורים המובאים בספר המקסים שקון קיבץ למעננו ובין "מסע הצלב של הילדים" – סיפור מרחק כשלעצמו − נראה לי קצת מופרז ורלוונטי אולי רק באיזה מישור אסוציאטיבי פרוע. אולם מה בכך? אם היכולת לקשור קישורים כאלה יצרה את הספר לחשוב, להתבטל, לטייל, מה לנו כי נלין?

יחיאל מוהר, עלי מוהר: "כך זה הצטייר בילדותנו, שהייתה יפה"

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו לימים −  תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.

"עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב," סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.

יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ."

סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל "הורה היאחזות": "הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון!  / הורה נח"ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! " שירים אופטימיים: "הורה נתגבר": "לא נורא! נתגבר!  / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! "  ושיר כמו "הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד:

רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב".
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי….

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת":

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו"
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן:  "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם,  / הוּא רַק מַתְחִיל".

עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו,  תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.

סיפורו של שיר x net

 

גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה"

החייל הרוסי של אווה אוהב אותה, ואווה זוכרת שגם היא אהבה. היא חושבת:

בכל אחד מקנן, כבר עם לידתו, מצבור שלם של אהבות, סוגים שונים, מניפה של דקויות.

יש אהבה לחתול אפרפר, לאוגר זעיר, לכלבלב פצוע, יש אהבה לגוזל לכוד.

יש אהבה לבובה גידמת, לדובון עיוור, לסבון שנגמר לו הריח, יש אהבה לתיבת נגינה מקולקלת, שהלכה לאיבוד.

יש אהבה לאבא שמבטיח להקריא סיפור בערב ואהבה לאבא שמבטיח אבל מן העבודה שוב לשוב מאחר.

יש אהבה לאח קטן קודח ואהבה לאח שני, צווחן, כזה שלא מוכן לוותר.

יש אהבה לאמא שנסעה וגם אהבה לאמא שלצאת לקניות ממהרת. יש אהבה לדוד שבבחינה חשובה נכשל.

יש אהבה לחברה יקרה שמצאה לה חברה אחרת.

יש אהבה לסבתא שבאה לבקר.

לסב שמעשן סיגר.

האהבה היא חומר בעירה. היא דלק. שני דברים חייבים שיהיו לו, לדלק הזה, כדי שהוא יוצת: מקור של חום דרוש לו, וחמצן.

לאווה החמצן נגמר.

היא אוהבת אותו בדרכה. הגוף הרזה שלו נוסך בה ביטחון. הריח שלו הוא כמו ריח של בית. כשהיה ילד, כך סיפר לה, לא אהב לשחק כדורגל, אך בכל זאת בעט בכדור עם חבריו. המאכל האהוב עליו: מרק.


הים של וינה, הוצאת דביר, סדרת רוח צד

שייקספיר, סונט 116

לעברית: עופרה עופר אורן

אַל תְּצַפּוּ שֶׁאֶתְוַדֶּה כִּי זוּג נִשְׁמוֹת אֱמֶת
נִזּוֹק מִן הפְּגָמִים. הָאַהֲבָה – אֵינֶנָּה
כְּלָל אַהֲבָה, אִם הִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת,
אוֹ מִסְתַּלֶּקֶת נֹכַח מְסַלְּקֶנָה.

לֹא, לֹא, הִיא מִגְדָּלוֹר אֲשֶׁר לָעַד לֹא נָע,
צוֹפֶה עַל הַסּוּפָה, אֲבָל יַצִּיב נוֹתַר,
וְהִיא כּוֹכָב הַמְּאוֹתֵת אֱלֵי סְפִינָה תֹּועָה
עֶרְכּוֹ אֵינוֹ יָדוּעַ, גָבְהוֹ רַק מְשֹׁעָר.

הָאַהֲבָה אֵינֶנָּה גַּם מִין לֵץ כָּפוּף לַזְּמַן,
וְאַף אִם חֶרְמֵשׁוֹ קוֹטֵל וָרוֹד שֶׁל לְחָיַיִם
הָאַהֲבָה לֹא תִּתְחַלֵּף וְלֹא תָּסוּר מִכָּאן
הִיא תִּמָּשֵׁךְ עַד שְׂפַת הַתֹּפֶת וְעַד שְׂפַת הָאַיִן.

אִם זֹאת טָעוּת שֶׁעוֹד תּוּכַח אֹמַר לָכֶם עַכְשָׁו,
שֶׁלֹא כָּתַבְתִּי אַף מִלָּה, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב.




sonnet-116

"הכתר": מדוע בעצם יש למלכת אנגליה כל כך הרבה זכויות יתר?

"מלך אפוף הילה כה אלוהית שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה, לא לממש את רצונה," אומר קלאודיוס, אחיו של המלך שרצח אותו ותפס את מקומו, הן על הכס, והן במיטתה של האלמנה. (המלט, מערכה 4, תמונה חמישית, לעברית: דורי פרנס), כלומר: האלוהות עצמה מגינה על המלך ואת התוקף של כוחו למלוך הוא מקבל ישירות ממנה.

על פי תפיסת העולם של שייקספיר, שאפשר לראות אותה בחלק מהטרגדיות ובמחזות ההיסטוריים, המלוכה  מייצגת לא רק את שלטון החוק, אלא גם את עצם היציבות הנדרשת לחיים תקינים.

אין לשכוח שהמלכה אליזבת I העניקה לשייקספיר תמיכה רבה. היא אהבה מאוד את התיאטרון, ואת שייקספיר העריכה וטיפחה במיוחד. אפשר להסיק שעמדתו של המחזאי שתמך כל כך במוסד המלוכה נבעה מיחסה של המלכה כלפיו, אבל סביר להניח שבכל מקרה היה שייקספיר רואה סכנה רבה בהפיכות חצר. המלוכה אִפשרה המשכיות, איתנות וביטחון. כל פגיעה במלך או במלכה גרמו באופן בלתי נמנע לתוהו ובוהו. אפשר למשל לראות במחזה יוליוס קיסר איך הטבע עצמו חרד ומתקומם, עוד לפני שהתנקשות בחיי הקיסר מתרחשת: "סופות ראיתי, בבקע רוח / אלוני עד בזעפה", מתאר קסקה את מה שמתרחש בעיר: אש מתלקחת ואוחזת בידו של אחד העבדים, ינשוף צווח בכיכר השוק, "פליאות כאלו אם חברו יחד, אל נאמר 'סיבה טבעית להן, הכול כדרך טבע,' שכן בטוחני: מבשרות רעה הנן לעיר אשר אותה פוקדות הן". (יוליוס קיסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: נתן אלתרמן).

שייקספיר הוא בלי ספק אילן גבוה להיתלות בו כשדנים בסדרת הטלוויזיה "The Crown" כלומר − "הכתר", שהפיקה חברת נטפליקס האמריקנית, בשיתוף עם חברת הפקה בריטית. עם זאת, הסדרה − שחלקה הראשון, הכולל עשרה פרקים, הופיע לראשונה במלואו בנובמבר 2016 ומתוכננות לה חמש עונות נוספות − מעלה על הדעת שאלות רבות. למשל: איך זה שמוסד המלוכה, שהיה חשוב כל כך בימיו של שייקספיר, ממשיך בכלל להתקיים בימינו, ומדוע הוא מעורר עניין כה רב.

אנשים שנולדו לתוך דמוקרטיה מתקשים להבין כיצד פועלת מונרכיה קונסטיטוציונית, דוגמת זאת הנהוגה בבריטניה, ומה ההצדקה לקיומה. איך ייתכן, תוהים דמוקרטים מבטן ומלידה, שבן או בת תמותה בשר ודם זוכים למעמד חשוב כל כך, לכבוד, לתשומת לב, לתנאי חיים מהמשופרים שאפשר להציע לבן אנוש, לטיפול מסור של גדודי משרתים ויועצים, להערצה, לתשומת לב, אפילו, יש להודות, לאהבה, רק משום שאיתרע מזלם והם נולדו לשושלת המתאימה? מדוע זוכים בני משפחת המלוכה לכל כך הרבה זכויות יתר? ומה בעצם הם נותנים בתמורה? אלה שאלות שמתמיהות רבים.

מונרכיה היא ייעוד מהאל

"The Crown" מנסה, במידה מסוימת, להשיב עליהן. הנחת היסוד המוצגת בה היא שהמלוכה היא נטל ועול, יותר מאשר היא זכות-יתר נוחה. המלכה (או בתקופות אחרות − המלך) מייצגת את כל מה שמכובד. את המסורת. וכמו בימיו של שייקספיר – את היציבות. אמנם אין לה סמכויות חוקתיות והיא אינה רשאית לפעול, אבל יש לה בכל זאת השפעה על המהלכים המדיניים שבארצה. ראש הממשלה חייב לדווח לה על מה שמתרחש. והיא, בזכות הידע הרב שהקנו לה מילדות בנושאים חוקתיים, ומשום שהיא מייצגת את האינטרסים של ארצה ושל בני עמה, ולא רק את אלה הפוליטיים של מי שהגיעו לתפקידם בעקבות בחירות דמוקרטיות, יכולה לא רק לייעץ, אלא גם לשנות ולהטות את הכף לכיוונים שנראים לה רצויים. כך למשל, על פי הסדרה, לחצה אליזבת על וינסטון צ'רצ'יל ושכנעה אותו להתפטר מתפקידו כשנוכחה שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו לתפקד כיאות.

מעבר לכך, הסדרה עונה על הסקרנות הרבה שמעוררים בני המלוכה. חייהם − מורמים מעם ומפונקים – מושכים תשומת לב רבה ובלתי פוסקת, ולא רק בשל מעמדם המיוחד. רבים מנסים להבין מה מרגישים בני אדם שיש להם זכויות רבות כל כך, איך הם מצליחים להסביר אותן לעצמם, ואיך בעצם הם חיים? כאן אנו זוכים לכאורה לקבל מבט "פנימה", אל מה שמתרחש בחדרים המפוארים אחרי שהדלת נסגרת, כשבני משפחת המלוכה נשארים בדל"ת אמותיהם, בינם לבין עצמם.

אין לדעת אם מה שמוצג בפנינו אמין. האם כך באמת מנהלים המלכה ובעלה שיחות אינטימיות? בשעה שסביבם "מרחפים" המשרתים והמשרתות שמלבישים אותם – המלכה מרימה רגל, ומישהי מניחה את רגלה בתוך הנעל, מישהי אחרת סוגרת את השרשרת שתלתה על צווארה ועוד אחת ממונה על פידור כתפיה, ותוך כדי כל הפעילות הזאת המתנהלת על גופה, היא מדברת עם בעלה ונוזפת בו – כשהוא בינתיים עומד ומחכה שמישהו יכפתר לו את הכפתורים, ובה בעת רוטן ומשיב לאשתו – האם כך באמת הם חיים? כך הם מתהלכים בביתם – בארמון באקינגהם – לבושים תמיד למשעי, היא בנעלי עקב, הוא בבגדי שרד? האם כך היא מקבלת את ראש הממשלה, מגישה לו את גב ידה לנשיקה? והוא מחויב לעמוד בנוכחותה, בזמן שהוא יושבת ומקשיבה לדבריו? האם באמת לא הייתה כלל מעורבת בגידול ילדיה? האם כשאחותה באה לבקר אותה באמת קדה לפניה, כנסיכה בפני המלכה, ולא כמו צעירה שפוקדת את אחותה? האם כשאליזבת ביקרה באפריקה זמן מה לפני שירשה את כס המלכות מאביה, קיבלו אותה התושבים המקומיים בהערצה הגובלת בסגידה, או שזאת רק פרשנות של יוצרי הסדרה שבהזדמנות זאת מפארים את המלכה, כמו שעשה שייקספיר בזמנו? אין לדעת.

השבוע חגגה אליזבת 65 שנים על הכס. כבר לפני שנה וחצי הצליחה להביס את ויקטוריה, שמלכותה נמשכה 63 שנים, שבעה חודשים ויומיים. האנגלים פתחו את החגיגות שהם מכנים "יובל הספיר" בירי תותחים ובהתפעלות מתמונת דיוקן חדשה של המלכה, עטויה בתכשיטי הספיר שקיבלה מאביה כמתנה לחתונתה, וכנראה שגם בצפייה בסדרה "הכתר". אמנם השחקנית המגלמת את דמותה של המלכה בפרקי חייה הראשונים לא משכנעת במיוחד, בין היתר כי אין שום דמיון חיצוני בינה לבין המלכה, אבל אין טעם להכחיש: הסדרה עשויה היטב, והיא עניינה מאוד גם את מי שממשיכה, למרות כל ההסברים, לא להבין לאשורה את הקונצפציה המלוכנית.

קישור לסדרה באתר של נטפליקס

גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה": ספר שובה לב

לפני כמה רגעים הפכתי את העמוד האחרון בספר הים של וינה, וכל כך הצטערתי שזהו זה, תם ונשלם, אין עוד סיפורים שאפשר להתענג עליהם, לצחוק, להסתקרן, להתפעל.

הספר הוא קובץ מיוחד במינו, אפשר בהחלט לומר –  יוצא דופן – בנוף הספרותי הישראלי בימים אלה. כמה מרענן ומעניין להרחיק מכאן, להילקח למקומות ולזמנים אחרים לגמרי מאשר המציאות הישראלית העכשווית, להכיר דמויות שחלקן מומצאות והאחרות מתבססות בקווי המתאר שלהן – שהסופרת מיטיבה כל כך לעבותם ולמלא אותם בתוכן – על אנשים ממשיים שהתקיימו פעם הרחק מאתנו.

כל הסיפורים בקובץ קשורים בווינה, ורובם גם מתרחשים באותה עיר. הסופרת, גפנית לסרי קוקיא, מטיבה להפליא לתאר את מציאות החיים של אותה עיר, כיום, וגם במאה הקודמת, או בזו שלפניה. וינה של המאה ה-19 מצטיירת לעינינו משכנעת על כל פרטיה, על המנהגים, אורחות החיים ותפיסות העולם של תושביה. אנחנו משייטים לנו, בעזרתה של הסופרת, אל עידנים אחרים, אל חלקים שונים בעיר, אל אנשים שכמו קמים לעינינו לתחייה, ואפשר בהחלט להשתכנע שהסופרת הכירה אותם עד כדי חדירה מפורטת ומדויקת לנבכי נפשם.

באחריתם של כמה מהסיפורים מוסיפה הסופרת ביאור על הדמויות שהיא מספרת עליהן. למשל: "יוזף ואגנר היה רב־המלצרים האגדי של מלון 'זאכר' בווינה, המלון אותו קיבלה לידיה אנה זאכר (1859-1930)…", או: "פרידנסרייך הונדרטוואסר, (1928-2000), היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא עסק בפעילות חברתית וסביבתית, והיה סוג של זאב בודד ולוחם עצמאי למען אמונותיו…"  אבל ברור לגמרי שהדמויות רק משמשות לה קולב כדי לברוא אותן מחדש, לפענח את מניעיהן ולהביא אותן בפנינו שלמות, משכנעות ועתירות קונפליקטים רגשיים ובין-אישיים מרתקים. במקום אחד הייתי מוותרת על הביאור: בסיומו של הסיפור "הפטרון" נכתב כי "בעת שהותו בווינה היו כמה מחבריו של היטלר הצעיר, חלק מסוחרי האמנות אשר רכשו ממנו את ציוריו, וגם חלק מלקוחותיהם, יהודים". משהו מהחוויה שהסיפור מייצר נגרע, כי גם בלי ההסבר הקורא כבר מבין לאט לאט שהאוסטרי הצעיר, הצייר הכושל שיש לו שאיפות אמנותיות, אינו אלא היטלר בראשית דרכו, המתואר מנקודת מבט חיצונית. אכן, גפנית לסרי קוקיא מצליחה לשכנע אותנו שאלה היו מאפייניו של האיש: יומרני. עני. אכזר (סדיסט! לסרי קוקיא מצאה דרך מעניינת וומשכנעת להביע את הפן הזה באישיותו). מטיל בזולתו תחושות של הערצה והתפעלות ולצדן אימה לא מובנת.

כמה  משמח ומעניין לקרוא על מגוון רחב של אנשים כה רחוקים מהמציאות הישראלית המקומית. לנוע בין מנפריד האלמן ואנגלברטה, בתו של הפרופסור הנערץ עליו, לפגוש את פרידריך הצייר ולהכירו בראשית דרכו האמנותית, להתייסר עם אווה, צעירה שכל בני משפחתה נרצחו ובאמצעות מפתח ישן היא מצליחה לחזור לביתה שזרים ניפצו את כל רהיטיו, וממנה להגיע אל אילנה, סימה ופאני, שעל חייהן מעיב סוד בלתי אפשרי, ובסופו של דבר לפגוש את בני זוג הישראלים, אביבה וקובוי, תיירים בווינה, ללוות אותם אל בית המלון שהסיפור עליו פתח את הקובץ, ולהיות עדים לכל הדקויות של האינטראקציות הסבוכות, המשעשעות, התת־קרקעיות והגלויות, המפכות ביניהם. מתחשק לשאול את גפנית לסרי קוקיא – מאיפה את מיטיבה כל כך להכיר את האנשים האלה? איך זה שאת יודעת כך, על בוריים, את סודותיהם הכמוסים ואת מחשבותיהם הנסתרות? איך הצלחת ליצור גלריה ססגוניות כזאת של אנשים ושל עלילות?

על גבו של הספר העיד עליו עמוס עוז, אחד האנשים שהסופרת מודה להם באחרית הדבר, שזהו "ספר שובה לב". אכן!

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": איך אדם נעשה משורר?

פעם, אחרי מפגש של קריאת שירים, נשאלתי מהי לדעתי הדרך הטובה ביותר לחנך ילד כדי שיגדל להיות משורר. התשובה הראשונה שלי הייתה טבעית לגמרי: אבל מי בשם אלוהים רוצה לחנך  לכך את הילד שלו? כמה הורים – ועל אחת וכמה כמה משוררים – רוצים שילדיהם יהיו אמנים, משוררים? הרי אנחנו רוצים שהם ילמדו "מקצוע אמיתי", שיהיו בבגרותם אנשים "מעשיים". כתיבת שירה, כידוע, מביאה עמה כל כך הרבה כאב לב, רגישות יתר ומצוקה מסוגים שונים, כן, מידה רבה כל כך של "טירוף מערכות וצער מוקדם" – כפי שניסח זאת תומס מאן.

ואולם, אפשר להציג את השאלה בצורה שונה: איזה סוג של ילדות ושל בית הורים הוא המתאים ביותר למשורר? איזו סביבה ואיזו אווירה מתאימות למשורר? ובקיצור: מהי הביוגרפיה האידיאלית לצמיחת משורר? מובן מאליו שאני יכול לספר רק על עצמי, ועל מהלך חיי שלי.

אלון שוורץ, "הסודות של איידה": מדוע באמת נטשה האם את בניה?

הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.

אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, "הסודות של איידה", שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.

יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.

סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.

רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.

איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה "לתקן" את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.

כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?

הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?

הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.

יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.

התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות "אשם" במקרה של איידה ובניה).

האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?

אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.

ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": מה הציע יהודה עמיחי למאיר שליו?

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.


קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"