ונתנה תוקף

גם מי שאינו יהודי דתי ואינו דורש מעצמו לקיים תרי"ג מצוות או אפילו את חלקן, אינו יכול שלא להתפעל מהפיוט "ונתנה תוקף" שאותו נהוג לומר בבתי הכנסת בראש השנה וביום כיפור.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.

לפנינו תפילתו של הפרט הפונה אל אלוהיו ומספר לו על מה שידוע למתפלל: עוצמתו של האל, חסדו ותהילתו, ובעיקר – על כוחו הרב לקבוע עד מוצאי יום כיפור מה יעלה בגורלו של כל אדם במשך השנה הקרובה. הפיוט מונה את כל האפשרויות: לא רק מי יחיה ומי ימות, וכיצד – במים, באש, בחרב, את מי תטרוף חיה, מי ימות מרעב או מצמא, ברעידת אדמה או במגפה, מי ייחנק ומי ייסקל באבנים − אלא גם איך יחיו אלה שיישארו: האם יתעשרו או ירדו מנכסיהם? האם חייהם יוטבו או יורעו? האם יחיו בשלווה או יתייסרו?

יש בפיוט אלוזיות מקראיות: השופר שבו תוקעים בקול רם יישמע "בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה", כמו זאת  המתוארת במלכים א' פרק י"ט, כאשר האל מופיע בפני אליהו הנביא שנמלט לאחר שהרג את כל נביאי השקר. השורה "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,/  וְסוֹפוֹ לֶעָפָר" מהדהדת את "כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשֽׁוּב" מבראשית, פרק ג', כמו גם "בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ" הרומז על "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם” מאותו פרק בספר בראשית.

אי אפשר להתכחש ליופיים של חלק מהתיאורים, גם אם מטרתם להביע את אפסותו של האדם, הדומה לכלי חרס שביר, לחציר יבש, לצל עובר ולענן שהגשם מרוקן ומכלה אותו. הכול זמני, לעומת נצחיותו של האל. אין אנו אלא "אָבָק פּוֹרֵחַ", לעומת "מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם".

חוקרים מייחסים את הפיוט לפייטן קדום, ארץ ישראלי, כנראה מהמאה השישית או השביעית לספירה. הוא מופיע בתפילותיהן של קהילות יהודיות אשכנזיות וספרדיות כאחת ונראה כי מי שכתב אותו נמוג אמנם מהעולם לפני מאות רבות של שנים, אבל רוחו שרדה וממשיכה לחדור ללבבות. מי שמאמין יכול לראות בכך ביטוי לרוח האלוהית הנצחית, ומי שאינו מאמין יכול לחוש שזוהי הוכחה לכוחה של האמנות, ומכאן – ליכולת האנושית להעניק משמעות, כוח ויופי גם לפחדים הכמוסים ביותר של בני האדם החשים חסרי אונים ונבוכים, שהרי לאף יצור חי אין שליטה ממשית על מהות חייו: מתי יבוא לעולם ומתי יסתלק ממנו.

ב-1990 הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט כמחווה לקיבוץ בית השיטה, שאחד עשר מחבריו נהרגו במלחמת יום כיפור. בטקס הזיכרון, שנערך בערב יום-הכיפורים, שר אחד מבני הקיבוץ את מילות התפילה, בלחן של רוזנבלום. יותר מאלף איש ישבו בלי נוע, בדממה גמורה, ובתום השיר קמו בזה אחר זה ועזבו את המקום. "הרגשנו," כך אמר אחד מהם, "שאחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד".

סיפורו של שיר x net

תגובה אחת בנושא “ונתנה תוקף”

  1. תודה עופרה על רשומה נפלאה. היטבת לבטא.

    אני מוסיפה, בהקשר דומה, שביצועו של דוד דאור ל"אבינו מלכנו" גרם לי לחווייה דומה. הביצוע של ברברה סטרייסנד לאותו שיר מעולה אבל אותי ריגשה ביותר דווקא השירה של דוד דאור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s