מעלתו העיקרית של הספר מזל קטן, שראה אור בעברית זמן קצר אחרי שהופיע לראשונה במקור, כלומר – בארגנטינה, בספרדית − היא שהוא קריא מאוד. עלילתו מציגה מהרגעים הראשונים חידה מסקרנת, שנפתרת כמובן, באופן לגמרי משביע רצון, לקראת הסוף.
חלקו הראשון של הרומן אפילו מעורר את התחושה שמדובר בכתיבה שיש בה מעלות נוספות: שהקורא יזכה בתובנות משמעותיות, שינבעו מתוך הזדהות עם הדמות המספרת – אישה ששבה בתחושה של כאב עמוק לארגנטינה, ארצה, ולעיר שבה גרה, אחרי גלות של עשרים שנה בארצות הברית. ומיד בהתחלה מעלה הרומן תהייה: מדוע עזבה האישה? מדוע היא חוזרת בזהות בדויה, בשם שונה, אפילו בעיניים שאת צבען הכחול היא מסווה באמצעות עדשות מגע חומות? מה השאירה מאחוריה? מדוע היא משתדלת כל כך להסתיר את זהותה ומה פשר העוצמות הרגשיות העצומות שהיא מביעה לפני הביקור החוזר ובמהלכו? מה מפחיד אותה כל כך?
כל השאלות הללו מעוררות עניין רב וגם תקווה שהתשובות להן יעניקו לא רק סיפוק אלא גם משמעות שיש בה ערך. אבל, כפי שכתוב על גבו של הספר בגרסה העברית, זהו "מותחן מלודרמטי". אכן, די מהר מתגלה שמדובר במלודרמה, כלומר – בסוגה ספרותית פשטנית ונוסחתית, שהרי זאת ההגדרה של מלודרמה: "יצירה דרמטית שפונה אל רגשות הצופים באמצעים רגשניים כמו חלוקה בין טובים לרעים, סיפורים סוחטי דמעות", שגם "פונה לרגשות יותר מאשר לתבונה."
כך בהחלט ברומן שלפנינו. הרעים רעים כל כך. והטובים? פשוט מושלמים. הבעל הראשון איום ונורא. אטום מאין כמוהו. רשע מרושע – אי אפשר לומר עליו דבר אחד טוב. הבעל השני, המושיע שצץ במפתיע, נפלא ביותר. הכי נדיב שאפשר להעלות על הדעת, טוב לב, דואג, מסור, הכי חכם בעולם. בדידותה של המספרת מוחלטת. הזוועה שאתה התמודדה בלתי נסבלת ברמות שיא. הכול קיצוני, עד קצה גבול היכולת, ולמרבה השמחה גם ההתרה קיצונית לא פחות. הקורא סוגר את הספר בתחושה של סיפוק עמוק: כמו בסרטים ההוליוודיים, כמו בסוגה שאליה הספר שלפנינו נאמן, הטובים יזכו לחסד שהם ראויים לו, ונוכל ללכת לישון בתחושה של הקלה, כי העוול הנורא יתוקן, כך או אחרת.
אין בדברים הללו אפילו ספוילר, כי לכל מי שקורא את הספר ברורה התבנית: לגיבורה שלנו קצת קשה בילדות, בהמשך יהיה לה טוב באופן מחשיד, עד שתגיע הנפילה הבלתי נמנעת, הרע האיום והנורא והסבל המתמשך, שבסופו – תגיע השמחה הגדולה. כמו בכל המלודרמות והאגדות: סבל מסוים, אושר רב, סבל חמור, סוף טוב. המסך יורד.
כנראה שבמעין ניסיון לרומם את הרומן ולגרום לכך שיהיה "ספרותי" או "אמנותי" יותר מכפי שהוא באמת, נשענת הכותבת על עולם האמנות: סיפוריה הקצרים של אליס מונרו, מחזה של טנסי ויליאמס, מוזיקה של אסטור פיאצולה, מוזכרים ומשמשים אותה הן כדי לקדם את העלילה והן כדי להביע עמדות, שלה ושל דמויות אחרות. לאמתו של דבר, גם בלי ההיתלות באילנות גבוהים הקריאה בספר אינה מעליבה. ברגע שמבינים שמדובר במלודרמה, אפשר להישען לאחור וליהנות מהמתרחש, ואפילו לחייך, לדמוע, להסכים עם הדוברת ולהזדהות אתה. למשל − עם החששות שהיא מתארת מפני היכולת שלה להיות אם ראויה. ודאי שאפשר להסכים עם מוסר ההשכל העיקרי של הרומן, שמוגש לנו, מנוסח ובהיר, שמא נחמיץ אותו: "אין תשובה. אין מפלט. במפת הדרכים של חיינו רשומה התחנה ההיא כחלק מהדרך שאנו עוברים בה, והאדם, לא משנה מה יעשה, יעבור בה. הדבר היחיד שלא נרשם מראש […] הוא מה יעשה כל אדם ואדם לאחר שעבר בנסיבות ההן, שם מצויה הבחירה החופשית", כלומר – מה שלמדנו במשנה אבות ג' ט"ו: "הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה." גם עם מוסרי ההשכל המשניים לא קשה להזדהות. למשל: "[…] אנשים שלא יודעים לשים את עצמם במקומם של אחרים, […] מרימים את האצבע ושופטים מתוך ודאות שהם לעולם לא ישבו על אותו ספסל הנאשמים שלך." כלומר, מה שאמר הילל הזקן לגר שביקש שילמד אותו את התורה כולה על רגל אחת: "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך".
הספר מעניק פה ושם גם תובנות קטנות, כמו למשל: "אני שואלת את עצמי […] אם האמת היא שמה שאדם מתאווה אליו איננו קשור יותר לבעלות מאשר לאהבה: אדם רוצה בית, אישה או גבר להתחתן אתם, שיח ורדים, ולכן הוא מתאהב – במי שאפשר – כדי שהללו יהיו ברשותו". אלה מעוררות את התחושה שיש במזל קטן יותר מאשר בריחה מתענגת אל מציאות חלופית אבל שקרית, ושאפשר לקרוא אותו בלי להצטער.