הִכַּרְתִּי פַּעַם נַעַר, שֶׁהָיָה חַיָּל רָגִיל,
חִיֵּךְ כָּל יוֹם אֶל הָחַיִּים בְּרֵיקָנוּת וְגִּיל,
שָׁלֵו יָשַׁן, בָּדָד, אוֹתוֹ הָחֹשֶׁך לֹא הֵעִיר,
וְאָז עִם שַׁחַר הוּא שָׁרַק עִם צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר.
בַּחֹרֶף בַּשּׁוּחוֹת, כֹּה מְבֹהָל וְגַם עָגוּם,
מֵרַעַשׁ, וְכִנִּים סָבַל וּמִמַחְסוֹר בְּרוּם,
ואז תָּקַע הוּא לְעַצְמוֹ כַּדּוּר אֶחָד בַּמֹּחַ,
אִיש לֹא דִּבֵּר עָלָיו יוֹתֵר, הוֹ כַּמָּה קַל לִשְׁכֹּחַ.
אַתֶּם הַזְּחוּחִים, בְּעֵינֵיכֶם נִצַּת בָּרָק,
הַמְּרִיעִים לַחַיָּלִים הַצּוֹעֲדִים בַּסָּךְ,
חִמְקוּ מִכָּאן מַהֵר הַבָּיְתָה, שְׂאוּ לָכֶם תְּפִלָּה
לְבַל תַּכִּירוּ אֶת הַתֹּפֶת בֹּוֹ הַצְּחוֹק נִבְלָע.
SUICIDE IN THE TRENCHES
By Siegfried Sassoon
