כשראיתי את הספר לתפוס רוצח, המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו תהיתי מה בעצם יוכל לחדש לי. הרי את סופו של העניין כולנו כבר יודעים. צפיתי לפני שש שנים בתוכנית "תעלומת האלמן הכפול" בתוכנית התחקירים "עובדה" של ערוץ 2, הזדעזעתי ונחרדתי מכל מה שעלה באותה תוכנית. עקבתי בעיתונות אחרי תביעת הדיבה שהגיש קופר נגד ערוץ 2, אחרי הפתיחה המחודשת של התיק ואחרי הרשעתו של קופר ברצח של שתיים מנשותיו. חשבתי שאני יודעת הכול. אבל סיפור המעשה הנגלל בספר ריתק והדהים אותי. ברור שתוכנית טלוויזיה שנמשכת שעה אינה יכולה לכלול את כל הפרטים שהובילו לסופו של המקרה, ואותם פרטים, לא רק ההרשעה והעונש שנגזר על הרוצח, מעניינים, מזעזעים ומעוררים מחשבות.

התהייה העיקרית העולה מקריאת הספר היא – איך ייתכן ששמעון קופר הצליח כמעט לצאת בשלום ולהמשיך בחייו, כאילו לא רצח, עשק, התאכזר ורימה. איך ייתכן שהחשדות נגדו הסתיימו פעמיים בלא כלום, בעוד שכל הראיות זועקות לשמים. איך ייתכן שאדם כזה, תחמן, שקרן, בלי ספק פסיכופט, חמק מעיניהן של רשויות החוק. איך הצליח לתעתע כך בכל המערכות, אפילו בשלבים שרבים חשדו בו. הרי למרות כל התחכום שלו, שקריו בלטו והיו ברורים כל כך, עד שמי שהתקרב אליו רק מעט, ובעיניים פקוחות, לא יכול היה שלא לראות אותם.

אחד מעורכי דינו של שמעון קופר הסביר לימים, כשבהם כבר לא ייצג את הפושע, כי קופר אינו מסוגל שלא לשקר. אפילו לא כשהשקר אינו משרת את צרכיו. מדהים לעקוב אחרי הפתלתלות המחשבתית של האיש. לראות את היצירתיות האינסופית שבה ידע להמציא גרסאות אד הוק, בלי היסוס, ובלי מאמצים. רק פעם אחת הצליח אסנהיים לעקוב אחרי התהליך המחשבתי שבו השקרים נולדים במוחו של האיש: במהלך המשפט, כשהשופט התקיל את קופר בשאלה שלא הייתה נוחה לו, הבחין אסנהיים איך מבטו של קופר משוטט על פני הנוכחים בניסיון למצוא תשובה. עיניו נחו לרגע על שוטרת שנכחה במקום, צעירה ממוצא אתיופי. והיא העניקה לו מיד את ההשראה: בשעתו, כך שלף פתאום תשובה שלא היה לה שום קשר למציאות או לשאלה שנשאל, נרצחו נשים אתיופיות רבות, ולכן נהג כפי שנהג… באותם רגעים, בבית הדין, לא חמק התהליך גם ממבטו של אחד השופטים, שהגיב בלגלוג המתבקש. אלה היו השלבים שבהם הלוליינות הפתלתלה של קופר כבר נחשפה לעיני כול. הרשעתו כבר לא הפתיעה.

אבל התהליך עד אז לא היה פשוט. כאמור, קופר כמעט הצליח בפשעיו. לרצוח ולרשת. לעבור מאישה לאישה, לרמות, להקסים, לבלבל, להרוג, לזכות בטובות הנאה מכל מיני סוגים, להתעלל ביורשים האמיתיים – את בנותיה של הנרצחת השנייה, ג'ני, נישל מביתן, שרף את אלבומי הצילומים שלהן, ומיהר לעשות זאת מיד בתום השבעה ואפילו לפני כן. הוריה של אשתו הראשונה סירבו בתחילה להעיד נגדו, התאמצו לשכנע את עצמם שהאמת שהם רואים אינה נכונה, שקופר לא רצח את בתם, שהוא לא מנוול גדול. ההסבר שנתנו לעמרי אסנהיים היה שהם חוששים לאבד את שני נכדיהם, בניו של קופר ושל בתם אורית, הנרצחת הראשונה, אם יצאו נגד אבי הילדים, שכבר הרחיק אותם בעבר מהסבא והסבתא. לדעתי לא רק החשש הזה הפעיל את ההורים האומללים, אלא גם צורך עמוק ופנימי לא להאמין שהזוועה הזאת התאפשרה בכלל. לא להתמודד עם ההבנה של מה שהם בעצם יודעים, אך מסרבים לדעת. עד כדי כך קשה לשאת את האמת עד שמוטב לדחות אותה, כאילו לא התרחשה מעולם.

גם בניו של קופר לקו כנראה באותו מנגנון: מי רוצה להאמין שאבא שלו רצח את אימא שלו? ואחרי כן עוד אישה (שתפקדה במשך שנים כאימא חלופית)? מי מסוגל להתמודד עם זוועה כזאת? בניו של קופר בחרו לתמוך בו, להעיד למענו, לסייע לו בכל מיני דרכים, ובכך בעצם להחזיק את עצמם שלמים ומתפקדים. גם כשהאמת הוצגה בפניהם במלואה והם נאלצו לראות אותה – למשל, כשהשופט אמר להם חד משמעית שאין באמת לאביהם שום עבר ביטחוני מפואר – הם התקשו להפנים את העובדות.

והנשים? מה אתן? שתי אלה שרצח לא היו היחידות. קופר נהג ליצור קשרים מקבילים, לעבור מאישה לאישה, ועשה הכול כדי לעשוק אותן, לחיות על חשבונן, לקבל מהן כספים, למשל − כדי לתבוע את "עובדה", או אפילו כדי להשתמש בכספן כדי לפעול כנגדן. כך למשל באחד המקרים נטל את כספה של האישה שאתה חי כדי לממן חוקר פרטי שעקב אחריה… היו נשים שהתעשתו בזמן וסילקו אותו מחייהן. אחת מהן, אשתו השנייה, הבינה בדיעבד שהייתה מועמדת להירצח, כשמצאה בביתה מטמון של תרופות פסיכיאטריות שקופר אגר, למטרה ברורה.

אבל היו כאלה שהאמינו לו בכל לבן. גם כשהאמת זעקה לשמים. כשסיפר שוב ושוב שהוא גיבור ישראל, שהוא עובד במערכת הביטחון, במוסד או בשב"כ, שהיה שבוי בסוריה, ועוד כל מיני אגדות ובדיות, היו נשים שהעדיפו להאמין. גם כשידידיהן עמתו אותן עם העובדות או לפחות עם החשדות הכבדים. ג'ני אמרה לאחת מחברותיה, שניסתה לפקוח את עיניה: "הוא בעלי ואני מעדיפה להאמין לו". ההעדפה הזאת עלתה לה בחייה.

אז נשים תמימות, נואשות, שרצו בכל הכוח לרמות את עצמן ולייצר את הזוגיות שחלמו עליה ונזקקו לה, נפלו בפח. סירבו לראות את מה שמתרחש בברור לנגד עיניהן. סירבו לקרוא לסימנים הגלויים, החד משמעיים, בשמם. אבל איך ייתכן שגם המשטרה נפלה באותו פח? איך ייתכן שלא חקרו? שלא בדקו את צירוף המקרים – שתי נשים, בהפרש של חמש עשרה שנה, מתות בנסיבות זהות – התאבדות, לכאורה − סביב שתי הגופות פיזר הרוצח עשרות כדורי שינה והרגעה? איך ייתכן ששום שאלה לא התעוררה בדעתו של איש? הלא התהיות והשאלות רבות לאינספור, למי שרק מסתכל על התמונה ועל פרטיה? ולא רק בשלב הראשון הצליח כמעט הפושע לחמוק מהעונש. גם אחרי שהתחקיר התפרסם ב"עובדה" נדרשו מאמצים כבירים כדי לפתוח את התיק מחדש ולהגיע להרשעה שנראית בדיעבד כמובנת מאליה. שלא יכלה להיות תוצאה אחרת.

כמו בספרי בלשים קלאסיים, חוקרת אחת לקחה על עצמה את המשימה באופן אישי, וכמעט שילמה על כך בעצירת הקריירה שלה במשטרה. כמו בספרים, הבוסים שלה רטנו וסברו שהיא משחיתה את זמנה לריק. כמו בספרים, נאלצה החוקרת הנחושה להיאבק נגד המערכת, במקום שזאת תתגייס לעזרתה כדי להביא לדין רוצח שקרן מניפולטיבי ואכזרי. וכמו בספרי בלש היא הצליחה בסופו של דבר לשכנע את הממונים עליה, ואז סוף סוף הטובים ניצחו, כשמידה לא מעטה של מקריות מסייעת להם.

מה היה קורה אלמלא למד בנו של עומרי אסנהיים בגן הילדים של קיבוץ אייל? אלמלא פנתה אליו חברתה של ג'ני והציעה לו לשמוע מה קרה לחברתה, ומדוע היא חושדת בקופר? מה היה קורה אילו הצליח שמעון קופר בתביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 2? אילו נעתר הערוץ להצעת הגישור? אילו לא סירב לה עורך התוכנית, שהעדיף להסתכן ולהמשיך בהליך המשפטי? מה היה קורה אילו התייאשה החוקרת המשטרתית ואלמלא סירבה לוותר? האם אפשר להשלים עם הרעיון שקופר היה ממשיך ליהנות מחייו מחוץ לכותלי הכלא אלמלא מצאו החוקרות את הדרך לשבור את עדת המפתח, הרופאה שסיפקה לו תרופה מרדימה שאת עקבותיה כמעט בלתי אפשרי לגלות בנתיחה שלאחר המוות?

המרחק בין הרשעה לבין המשך חייו הנינוחים של הרוצח, בביתה של הנרצחת, תוך שהוא עושק גם את הוריה מהדירה שרכשו לעצמם אבל רשמו על שמו, בעצתו, היה קטן מאוד.

כל כך הרבה כוחות היה צריך לגייס כדי לחשוף את מעלליו, להוכיח אותם, להראות לעולם את פיתולי השקרים והרמאויות, ולמנוע את הרצח הבא, שהיה כנראה מתרחש, במוקדם או במאוחר.

והשאלה שנותרת פתוחה ומייסרת היא – כמה מקרים כאלה לא פוענחו, כי אף אחד לא לקח על עצמו לבחון אותם ביושר ובחריצות?

אי אפשר שלא לחשוב גם על רומן זדורוב, האיש שהורשע בפני כמה ערכאות, אבל שאלות רבות מדי בעניינו נשארו ללא מענה. למשל – איך ייתכן שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות הקושרות אותו עם הרצח. איך ייתכן שהשחזור שעשה לוקה בכל כך הרבה פרטים מעוררי פקפוק. (למשל – ההיסוס שלו בהגעה למקום שבו נמצאה גופתה של תאיר ראדה, הקטעים החסרים בהקלטת השחזור, הסתירות בין השחזור לבין הראיות). איך ייתכן שעדי מפתח לא נחקרו למעשה ושהמשטרה הסכימה לקבל גרסאות חסרות, שבהן עדים רומזים על ידיעות שסירבו לחלוק עם החוקרים. (אפילו השופט שהרשיע את זדורוב בערכאה הראשון נזף במשטרה: עדה שמסרה עדות כי חברתה יודעת מי הרוצחים לא הוזמנה למסור עדות שנייה. בעדותה סירבה למסור את שם החברה. ואז הטיח השופט בחוקרים: "למה לא הזמנתם אותה פעם נוספת? אני לא מבין את זה…"), החתך בסנטרה של הנרצחת שנעשה בסכין משוננת, בניגוד לסכין היפנית שהייתה בידו של זדורוב (לפרכה הזאת העניק השופט העמית בפסק הדין של בית המשפט העליון את ההסבר המוזר: זדורוב השחיז את סכינו!). פערי הזמנים, עדויות של נערות רבות שהסתובבו בזירת הרצח ומשום מה לא ראו מאומה, לדבריהן, ועוד ועוד תהיות. המקרה של רומן זדורוב נחתם, כי הוא הודה. למערכת די בכך. גם אם עשרות סימנים מוכיחים, לא פחות מכך, שידו לא הייתה במעשה. למשל − טביעות הנעליים במסלול הבריחה של הרוצח, שאינן תואמות את נעליו והעובדה שעל בגדיו, נעליו וטבעת הנישואים שלו לא נמצא זכר לדמה של הנרצחת. על אלה נכתב בפסק הדין הראשון כי "יש דברים שיישארו עלומים לעד". הערה תמוהה, שלא לומר – מבעיתה. אכן, שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר כתב בפסק דינו המזכה את זדורוב (אך לא היה די בכך, כי בישראל אין זיכוי מחמת הספק, אם אינו בדעת הרוב של ההרכב), כי "הספק עולה גם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בתיק, המקשות על גיבוש מסקנה חד משמעית בדבר אשמת זדורוב".

המקרה של שמעון קופר נחשף, למעשה, במקרה. לזדורוב לא יועיל תחקיר נוסח זה שעשה עמרי אסנהיים. זדורוב הורשע שוב ושוב, בעיקר מכיוון שבישראל הודאה נחשבת "מלכת הראיות". כדי לעשות אתו מה שזועק לשמים כדין צדק אין עוד די בהתגייסות שתבוא מחוץ למערכת. המחשבה על הקלות הבלתי נסבלת של עיוות הדין ועל מה שנראה ממש כמו התרשלות של המערכת כפי שהיא עולה מהספר לתפוס רוצח: המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו אינה נותנת מנוחה.

כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה,  ולוא רק כדי להבין איך רוצח אכזרי וסדרתי עלול לחמוק מבין החורים הגדולים מדי הקיימים ברשת האמורה ללכוד אותו.