פוטו פרג': סרט תיעודי מרגש

"אתה לא מתאר לעצמך כמה חשוב לי שאתה קורא לי דוד," אומר איש כסוף שיער לצעיר שיושב לידו מול השקיעה ומפציר בו לצלם אותה. שנים רבות לא נפגשו. שנים רבות לא זכו לנהוג זה בזה כבני משפחה קרובים.

הסצנה חייבת להיות מבוימת. הלא מישהו עומד לצדם של השניים הללו ומצלם אותם מהזווית הנכונה. ועם זאת ברור לגמרי שהיא אמיתית וכנה, ודומה שהמילים הנאמרות לא תוכננו ולא נערכו עליהן חזרות: זהו רגע מכמיר לב שבו הזאב הבודד, דודו של קובי יוצר הסרט הדוקומנטרי "פוטו פרג'" חושף את עומק הכאב שהוא חש בעקבות השבר שחל במשפחתו. אולי כבר לא ציפה ולא קיווה שאחד האחיינים יפנה אליו, יבקש את קרבתו, ינסה להבין אותו.

הדוד, פרג' פרי, נולד בעירק אחרי חמש אחיות. פירוש שמו, כך הוא מסביר – גואל. אחרי כל הבנות, שלידתן שם נחשבה אסון להורים בגלל הנדוניה שכל בת הייתה צריכה להביא אתה כשנישאה, הגיע סוף סוף הבן שקיבל על עצמו את התפקיד: מי שיציל את המשפחה. כשהיה בן תשע התחיל לעבוד כשוליה של צלם, ואחרי שכל המשפחה עלתה ארצה –  בעקבותיו נולדו עוד ארבעה אחים –  הוא היה הרוח החיה בחנות הצילום שהקים, תחילה בפתח תקוה ואחרי כן בתל אביב. שמו הפרטי, פרג', נהפך למותג: אימפריית צילום שיזם, ניהל והנהיג, אחרי השנים הראשונות שבהן חיה המשפחה במעברה.

עד שחל הקרע, וכבר יותר משלושים שנה שיש נתק בינו לבין שאר האחים והאחיות. המשפחה התפרקה.

קובי, בנו של אחד האחים, מנסה לשמש גשר. רוצה להבין מה בעצם קרה. הוא נושא את עיניו אל הדוד הנערץ. מאפשר לו לדבר ולהסביר מדוע הוא כועס כל כך על אחיו. ומאפשר לאחים ולאחיות להציג את עמדתם. להסביר מה הם מרגישים.

מה יותר טבעי למשפחה הזאת, שכל חייה הנציחה בצילום את עצמה ואת האחרים, מאשר לשתף פעולה עם הבן והאחיין שמשתמש במצלמה כדי לדבר אתם ועליהם. הם מתיישבים מולו ומדברים. בתום הדיבורים, הדודות, שתפקידן המסורתי בעסק המשפחתי היה לרטש, מתיישבות עם הצילומים ועושות את מה שלמדו מהאח האובד, ומרטשות אותם. גם פרג' פרי עצמו, מוכן לשבת מול האחיין, ולפני שהוא מדבר אינו חוסך ממנו את מומחיותו המקצועית ובאחת הסצנות המרגשות ביותר בסרט מייעץ לו באיזו עדשה להשתמש, ואיך להציב את התאורה.

את הסיבה האמיתית לנתק רב השנים קשה להבין. הוא עמוק יותר מהעלבון הנחשף, מהטינות הנושנות, מהאכזבות ההדדיות. אין ספק שכל הצדדים צברו משקעים של מרירות שאולי כבר מאוחר מדי לסלקם.

כמו תמיד כשמדובר בסרטים דוקומנטריים אי אפשר לשכוח את התפקיד הפעיל שיש למצלמה בסיפור: היא אינה רק מתעדת מהלכים, אלא גם מייצרת אותם, ודאי כשמדובר במשפחה של צלמים.

אחת האחיות מתייחסת לכך: תוהה למה יגרום הסרט שהאחיין מצלם, מה תהיה השפעתו.

האם הצליח לשנות דברים? התשובה לכך נמצאת כמובן מחוץ לפריים המוצג בפנינו. אי אפשר לא לתהות מה אמרו כל המשתתפים כשראו איך הם נראים דרך עיניו של הבן והאחיין, איך הם מצטיירים כשהם מסבירים את רגשותיהם. האם ייתכן שהסרט עצמו פתח איזה דיאלוג של פיוס? האם התיעוד שינה את המציאות?

אתה בוכה וזה טוב, אומר פרי פרג' לאחיינו, ויש לך מזל שאתה יכול לעשות את זה. כי הרבה יותר כואב כשבוכים רק בלב.

שוב אפשר להיווכח שהייסורים העמוקים ביותר, הדרמות האכזריות שנולדות מתוך הקרבה העמוקה ביותר, מתרחשות בתוך המשפחה. אחים שחדלים להיות בני משפחה. אחיינים שכמהים למה שהיה ואיננו עוד. דודים שאיבדו את הקשרים הכי יקרים להם. צער שאין לו מרפא.

את כל אלה מביא בפנינו הסרט המרגש הזה.

3 תגובות על ״פוטו פרג': סרט תיעודי מרגש״

  1. תודה רבה, עופרה. כמה מרנין שהאיש והמשפחה הצליחו כל כך וכמה מעציב ולא מובן הקרע המתמשך הזה. מתוך חיפוש בביקורות אחרות על הסרט (שאני אגב מקווה לראות) הבנתי שהסיבה לנתק היא דווקא מקצועית. אבל גם הן נותרות עמומות בכל הקשור לסיבות השבר.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s