יצחק לבני, "חומר החיים": איך אפשר לגבור על המוות

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר חומר החיים (והם רבים!) עומד המספר מול דלתה הסגורה של חנות הכובעים של הוריו. הוא מציץ פנימה, מביט בכל המראות המוכרים: הכובעים לסוגיהם, המגהץ המיוחד, השולחן לתפירת סרטי הכובעים, ארון הקסקטים, נצנוץ הזכוכית. הוא דופק על התריס באצבע, כמו שדופקים על דלת. ואז באגרוף. קורא, "אבא, אמא", בעצם לא ממש קורא, יותר – "אומר בקול נמוך", כנראה בעצם לוחש, ושוב "אבא – " ואז "משתהה להקשיב, בהטיית אוזן, אל התריס כמו של רופא אל חזה פציינט, לשקט שיש בו רק שרידי הדהוד ורחש עומק וקול מכוניות נוסעות ברחוב." הדלת אינה נפתחת, אבא אינו מופיע. התמונה המצטיירת היא של ילד שהגיע אל החנות של הוריו והם משום מה אינם פותחים בפניו את הדלת. אבל אז מגיעה ההפתעה: "כל הזמן הזה אני כמובן יודע שהם אינם שם, הם מתו לפני שנים." וכך מובעים ומובאים לעינינו הגעגועים. הכמיהה אל מה שהיה ולא ישוב. העצב על האובדן, ועמו − האהבה שממשיכה להתקיים, גם כשהאהובים אינם עוד.

ההתערבבות הזאת, בין ילד למבוגר, בין מי שמתהלך עדיין על פני האדמה  ובין אלה שכבר מזמן עברו מהעולם, בין חיים ומוות, היא עיקרו של הספר.

עשרים ותשעה קטעים, רשימות שמתעדות רגעים, הרהורים, זיכרונות, יש בו, בחומר החיים, אשר כשמו כן הוא: מנסה, ומצליח, למצוא את החומר שממנו עשויים החיים: אהבה, משפחה, הערגה אל מה שהיה ואיננו – אפילו לבני הדורות הקודמים שלא יכול היה להכירם – וגם אל מה שקיים, למשל אל הילדים שהמספר כמו מבקש להתמזג בהם מרוב אהבה ומסירות: "זאת ההזדמנות שלך לטעות ביניכם לרגע אחד של שכחה עצמית," הוא אומר לעצמו, ובכל זאת גם זוכר "את ההפרדה הגמורה" שיש בינו לבין הילד, ומתנחם, "כי מן הראוי שיושם לב" לכך שהם "מחוברים זה לזה, יד ביד". לא רק את ידו של הילד הקט מבקש המספר לאחוז. הוא רוצה "לתפוס, להחזיק תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים הנשפכים בין האצבעות." הכול מתואר מקרוב מאוד, חודר אל נבכי הקיום, מוצא את כל הפרטים, אפילו את הקטנים ביותר, מביט בהם כמו מתחת לזכוכית מגדלת, כמעט אפילו כמו במיקרוסקופ, ומתעד אותם.

ברשימה הפותחת את הספר, "חמור שוכב לצד הכביש" מתוארת גסיסה. אין ספק  שהמספר היה עד לה, בילדותו, והוא זוכר היטב כל ניע ראש וכל תנועה קלה של החיה האובדת. ואז, בסופו של התיאור, הוא זועק: "החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אל נא!"

"אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי", במילים הללו מסתיימת הרשימה שהיא הצהרת כוונות: אני אשתף אתכם בכל מיני סוגים של ייסורים שהייתי עד להם, כדי שתעזרו לי להרחיקם ממני. אולי ביחד נצליח לגבור על הכישלון הבלתי נסבל, הסופי, של המוות.

גם בקטע השני בספר, "תל אביב, קיץ 1942: העכבר" יש מוות של חיה: תיאור מדוקדק, מדהים, אכזרי לאין שיעור, ועם זאת מפעים בראייה הכה מפורטת שלו, של עכבר שנתפס במלכודת, ושל ההתעללות שהוא עובר. קשה להינתק מהקריאה, וקשה להמשיך בה. יכולתו של המספר לראות את מגוון הרגשות של העכבר, לעקוב אחרי התהליך העובר עליו, ניסיונותיו ההרואיים להיאחז בחיים, האימה, התקווה, הייאוש, מעוררת השתאות. הכותב מתעקש שלא לוותר לעצמו ולנו, להביא בפנינו כל הרף עין וכל רסיס של רגש והתרחשות. כמעט הייתי אומרת שהכתוב מעורר את הפחד והחמלה, שהם, על פי אריסטו, הפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפנה"ס, מרכיביו של הקתרזיס: תחושת המירוק, ההזדככות או הטיהור שמתעוררת בשיאו של מפגש אמנותי עם טרגדיה.

אבל, כאמור, יש בספר הזה לא רק מוות ואכזריות מפחידה. הוא גם שופע אהבה: של המספר אל אחותו, אל הוריו – אביו במיוחד – ואל שלושת ילדיו. הם זוכים לרשימות שמקרבות אותנו אליהם, אל תמימותם, מקוריות מחשבתם, אל היופי של אישיותם. כך למשל, ברשימה מקסימה, משכנעת ונוגעת ללב, מנסה המספר – ובלי ספק גם מצליח − לחדור אל תודעתה של התינוקת שלו בהיותה בת כמה ימים בלבד, לראות את המציאות מבעד לעיניה. ולהבדיל, הוא מתאר גם כיצד הוא מגיע במחשבותיו במהלך התפילות של יום כיפור אל כל הדורות שקדמו לו ומעניק להם את המקום הראוי להם לדעתו, כדי להנציח את עצם העובדה שהתקיימו פעם בשרשרת המונה בשלביה הרחוקים כמה מיליוני בני אדם, שאת כולם הוא מנסה להזכיר לעצמו…

יצחק לבני הילד לא החמיץ דקויות, ויצחק לבני המבוגר, המספר, לא שכח אותן. הנה, למשל, תיאור האופן שבו המורה לכימיה הסביר פעם, לפני עשרות שנים, מה ההבדל בין תערובת לתרכובת. "'תערובת,' זוננשטיין אמר, מושך נשימה קולנית באפו, כמו כדי לייצב דרך זה אל מצחו את הסולידיות של ההסבר, 'היא ערבוב של חומרים שונים, כשכל אחד מהם שומר על תכונותיו הכימיות והפיזיקליות. ואילו לתרכובת, כן?' – גם ה'כן' נועד לייצוב ההסבר במצחו, ודרך זה גם בנו, בהאצלה כזאת, כמו העברת שכבת אוויר סולידי ממצחו למצחינו בלי שתזוז בדרך."

גם את הוריו הוא מתאר. את האופן שבו שרו, דיברו, נעו. וכן, אפילו מה חשו וחשבו. אם הוא יכול להיכנס לעורה של תינוקת בת כמה ימים, או, להבדיל, לזה של שועלים כסופים שסירבו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולהימלט מחווה שבה גידלו אותם כדי ליטול מהם בסופו של דבר את חייהם ואת פרוותם, מדוע לא לזה של אמו ואביו?

ברשימותיו הוא אינו מהסס לגעת גם בכיעור, בצואה, בנזלת. אפילו ג'וק מזדמן זוכה לתשומת לבו, כי "הוא של החנות…" בדמיונו הוא מגיע אל מתחת למצבה החותמת את קבר אביו, אל האבנים שיונחו עליו עצמו בבוא יומו, ואל כל הגופות הממלאות את האדמה על פני כדור הארץ, שורות לבנות ומפחידות של גולגולת ושלדים. עלי להודות שעל אף ההומור יכולתי לוותר על חלק מהתיאורים הללו, למשל – על איך אביו עושה את צרכיו ומה בדיוק הוא מרגיש באותם רגעים, או על הנפיחה שנפח דוד בן גוריון בנוכחות אביו שנקלע לבית השימוש בבית ברנר והופתע לגלות את ראש הממשלה עומד ומשתין לצדו. "אבי היה נדהם ונבוך מאוד," מעיד לבני, אבל הוא עצמו, כך נראה, אינו מהסס לחדור עמוק אל תוך כל פרטי האירוע, וממצה אותם עד תום. חרף ההסתייגות יש להודות שהוא עושה זאת בחן ממזרי ובהומור.

אלאונורה לב, סופרת מעניינת בפני עצמה, בחרה את הסיפורים, ערכה אותם ואף הוסיפה אחרית דבר. אפשר לראות דמיון מסוים בין ספרה סוג מסוים של יתמות, המפליג אל זיכרונות ילדותה בפולין, ובין ספרו של לבני. אלאונורה לב נולדה שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל זיכרונותיה כמו שזורים במה שקרה על אדמות הארץ שבה נולדה, ממנה ברחה עם משפחתה ואליה נסעה לביקור. יצחק לבני חוגג את מוצאו, מצטט בחדווה את שפת היידיש שבה דיבר אביו, את "הארשת היידישית הזאת של בן הדור הזה ממזרח אירופה". הוא יודע מה היה עולה בגורלו אלמלא גילה אביו תושייה ונחרצות והחליט, במעשה שנראה אז מחוסר כל הגיון מעשי, לנוס מפולין כבר בשנת 1934. אלמלא כן, מבהיר לבני, הוא עצמו היה בלי ספק נרצח כמו הילדים היהודים האחרים בגטו לודז' שנשלחו אל מותם, לבקשתו של חיים רומקובסקי, שאת דבריו לבני מצטט: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם," כדי להציל אחרים.

אין תֵּמַהּ בכך שמי שאלה זיכרונותיו מהילדות החלופית שיכלה להיות לו, עסוק כל כך במוות וכמו נאבק בו באמצעות מילותיו: "על ידי כתיבתו […] מפיג אותו." בספר הזה הוא עושה זאת גם למען קוראיו.

2 תגובות על ״יצחק לבני, "חומר החיים": איך אפשר לגבור על המוות״

  1. תודה, עופרה
    בדיוק עכשיו אני קורא אותו. באמת ספר מעולה.
    לא הייתי מגדיר את יחסו של לבני לאביו כ"אהבה". זאת רדוקציה.
    יש שם כל-כך הרבה יותר מזה. בעצם "כל חומר החיים".
    הנה ציטוט מדגים: "".. ובארוחת הצהריים הסתתרתי מאחורי אטימות הפרצוף שלי, והוא סיפר לאמא על עניינים בחנות או על דברים אחרים, וגמע במהירות בשאיבה אחר שאיבה רועשת מכף המרק … אבל מתחת לעיניים האדישות והעפעפיים החצי עצומים הסתכלתי עליו, רואה ושומע הכל, ועכשיו אני תולה בו כמו אז עיניים יגעות, מסוייגות. והמשהו המזוגג הזה בי גואה אליו." סוף ציטוט.
    לבני טורח להראות לנו את כל מגוון הרגשות שלו כלפי אביו, אהבה כמעט שאין שם. אולי געגוע.
    מצד שני בינו לבין ילדיו יש שפע עצום של הרגש הזה. במיוחד כלפי בתו הקטנה.
    אני מדמה לזהות איזושהי תובנה המסבירה את המקור להבדל הזה. בתיאורים המפורטים של הארשת היידישיסטית. הניכור של בני הארץ כלפי אלה שבאו "משם".
    אבל אין אצלו אג'נדה. זה מה שכל כך יפה בעיני. הוא פשוט מתאר "את החומר".
    מזמן כבר לא נהניתי כל כך מספר שנוצר כאן. אולי מאז יעקב שבתאי.

    יש לי עוד 5 עמודים, ואחר כך לאחרית דבר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s