הרוחות סערו בישראל ובעולם בכלל, בקרב שוחרי אמת וצדק, כשהנהלת פסטיבל הסרטים בטורנטו Toronto International Film Festival (TIFF), החליטה למנוע את הקרנתו של הסרט "הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" ולהסירה מרשימת הסרטים המוקרנים בפסטיבל בתואנה של חשש שמא לא הושגו כל ההיתרים לשימוש בחומרים, למשל – קטעי וידאו שצילמו מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר 2023 במהלך הטבח הנורא שחוללו ביישובי הנגב המערבי. אך לבסוף, עקב לחץ ציבורי, הוחזר הסרט לרשימה והוקרן ב-10 בספטמבר 2025. 

הסרט עוקב אחרי אותו יום נורא, אותו שבעה באוקטובר שייזכר לדיראון עולם, בעיקר מנקודת המבט של בני משפחת תיבון: האלוף (מיל') נעם תיבון, שפיקד בתפקידו האחרון בשירות הקבע על הגיס הצפוני, אשתו, הסופרת גלי מיר תיבון, שעל שניים מספריה המשובחים, הדס בקצה הלילה ורשימת האמהות כתבתי בעבר, בנם אמיר תיבון, סופר ועיתונאי, כלתם, מירי תיבון, ושתי נכדותיהם הקטנות. 

אמיר, מירי והילדות חיו בשבעה באוקטובר בקיבוץ נחל עוז. במשך שעות היו לכודים בממ"ד בביתם, שמרו על דממה מוחלטת, שמא מחבלים אורבים להם בתוך ביתם, מעבר לקיר, ובשלב מסוים כבר היו גם מנותקי קשר, הסוללות בטלפונים הניידים שלהם התרוקנו כי החשמל בקיבוץ נפל, והם ישבו בחושך מוחלט עם שתי ילדות קטנות, וחיכו לישועה.

בהתחלה עוד קיוו שהצבא יגיע, אבל עד שעות הצהריים המאוחרות זה לא קרה. מי שנאבק במחבלים היו אנשי כיתת הכוננות, ששניים מחבריה נהרגו בקרבות נגד הפולשים.

נעם וגלי גרו אז בתל אביב. לנעם, איש צבא ותיק, לא היו ספקות: זמן קצר אחרי שהבין שאיש בצבא אינו עונה לו (יש לזכור, הצבא היה באותו יום ב"הדממה" בגלל חג שמחת תורה שהיה צפוי להתקיים ממש ביום הטבח), החליט שהוא בעצמו נוסע דרומה לנחל עוז, כדי להציל את בני משפחתו, בן, כלה ושתי נכדות פעוטות.

גלי הודיעה לו מיד שהיא מצטרפת אליו, והוא לא התווכח. היה לו ברור שדבריה הגיוניים: היא תנהג במכונית הג'יפ המשפחתית, וכך הוא יוכל להמשיך לתפעל את הטלפון, לנסות להשיג בכל זאת עזרה, וגם להגן על שניהם באמצעי הדל שהיה בידיהם: אקדח אחד, הנשק היחיד שנשא עליו תיבון.

תיאור קורותיהם של השניים מסמר שיער. אני זוכרת שכבר אז כולנו נדהמנו מהסיפור. מהעוז והאומץ של החייל הלא צעיר (טיבון הוא יליד שנת 1962) ושל גלי שהרקע הצבאי שלה הוא בעיקר – היותה נשואה לקצין צה"ל בדרגה בכירה, והיא בראש ובראשונה סופרת  והיסטוריונית שחקרה בין היתר את קורות מלחמת העצמאות, לצורך כתיבת הרומן שבו סיפרה כיצד הופקרה חיילת במהלך אחד הקרבות באותה מלחמה, איך זעקה לעזרה ואיך הלכה וגססה לאורך שעות ארוכות.

והנה החיים והספרות כמעט נפגשו. האם יש סיכוי שגלי תניח לבני משפחתה להתמודד עם גורל דומה לזה של הדס, בשנת 1949 (בסופו של הרומן נודע לנו שדמותה של הדס התבססה על סיפור אהבה טרגי, אמיתי, שקשור בהיסטוריה האישית שלה)? האם תהיה מוכנה לאפשרות שגם משפחתה הקרובה תופקר כך?

הסרט מותח מאוד, גם כשיודעים את סופו של הסיפור: אמיר, מירי והילדות ניצלו, הרגע שבו נעם הגיע עד התריס בביתם, הקיש עליו ושמע את צמד המילים "סבא בא", שאמרה הנכדה הקטנה, הסעירו את נפשי כבר אז (עד כדי כך שכדי לעבד אותו בנפשי ישבתי ורקמתי את המילים על בד, לצד משפטים בלתי נשכחים נוספים מאותו יום, כמו "אתם של ישראל?" ששאלה את השוטרים הילדה משדרות ששני הוריה נרצחו והיא הגנה על אחותה הקטנה, לבד במכונית המשפחתית).

"סבא בא".

"911 מכנים אותו בני המשפחה", מספרת גלי, כי כולם יודעים שאם יש בעיה – פונים אליו. והוא תמיד מצליח לפתור אותן, לעזור לילדיו.

אבל בשבעה באוקטובר הבעיות היו קשות מנשוא, מסוכנות ביותר, הרות גורל.

הדרך שהוא מתאר, התקלות, הקשיים שהתגבר עליהם, ובעיקר – כל החיים שהוא וגלי הצילו בדרך, של זוג צעירים שהצליחו להינצל מהטבח בפסטיבל נובה, של החייל הפצוע שנלחם לצידו של נעם ומותו היה קרוב, הצורך להתמודד עם ההססנות של חלק ממי שהיו אמורים להציל, אבל לא הבינו את הסיטואציה, ובמקום לעזור לו בלמו אותו בדרכו אל נחל עוז, בדרך אל משימת ההצלה שלו. למשל, ניידת משטרה שסירבה לפנות לו את הדרך (גלי ונעם פשוט לקחו את הג'יפ שלהם, עזבו את הכביש הראשי ונסעו דרך השדות, בדרכם אל הקיבוץ), או יחידת החיילים שסירבה להתלוות אליו, למעט חייל אחד שהכיר את תיבון משירותו הצבאי ונאלץ להתמודד עם מפקדו, שסירב להרשות לו להצטרף אל תיבון, וניסה שוב ושוב לקבל את אישור המפקדה, שבשלב ההוא כבר לא הייתה קיימת.

לא להאמין מה שני האנשים האלה עשו: הנכונות של נעם לסגת לאחור כדי לפנות פצועים, להתעכב בדרכו להציל את משפחתו, ולא להפקיר אחרים בדרך, אומץ הלב המפעים של גלי שהסיעה את הפצועים, שידעה להתעקש, אבל גם לוותר, וברגע הנכון איפשרה לבעלה להמשיך לבד בדרכו אל המשימה של הצלת בני משפחתם, כשזה היה המעשה ההגיוני.

הם כל כך מקסימים, האנשים האלה. השקט שבו הם מתארים את מה שעבר עליהם. את מה שעשו. ההומור: גלי מספרת שבשלב מסוים חיילים פצועים שהיא רצתה לפנות לבית החולים סירבו לנסוע אתה והיא, שהייתה בעברה, כך היא מספרת, מורה ומנהלת בית ספר, גייסה את הקול המורתי התקיף ביותר שלה כדי לשכנע אותם לציית לה ולהתפנות בעזרתה לבית החולים.

נוגעים ללב לא פחות דבריו של אמיר, שמתמודד עם מסכת ההכחשה שהעולם נגוע בה: הקולות כאילו זה לא קרה באמת. הוא יודע ש"זה הסיפור שלי", ושהסיפור הזה יעמוד במבחן הזמן. פשוט – כי הוא האמת!

אז כן, הסרט הוקרן בסופו של דבר בפסטיבל בטורנטו, למרות הספקות המגוחכים שליוו אותו בהתחלה: מחבלי הנוחבה שצילמו את הזוועות שעוללו לא חתמו על מסמך שמאשר את השימוש בחומרים שהם, נו, באמת!

ובסופו של דבר הוא גם זכה בפרס אהוב הקהל. איך לא. אי אפשר שלא לצפות בו. הוא סרט חובה. כי למרות הזוועות הוא מלא בעוצמה, באומץ, בנחישות, ובעיקר – באהבה עמוקה, שבמקרה הזה ניצחה, והלוואי שתמשיך ותנצח.

חברי קיבוץ אחרים לא היו בני מזל. חלקם נרצחו או נהרגו. אחרים נחטפו לעזה. לפחות את שלב החטופים החיים שם במנהרות עברנו, מאז שהסרט נוצר.

לא נותר לי אלא לומר בפשטות: תודה נעם. תודה גלי. תודה אמיר. תודה מירי. ותודה לנכדות של הסבא שבא והושיע. על האומץ שגם אתן גיליתם, שמרתן במשך שעות ארוכות על שקט מוחלט, בתבונה שקשה לקלוט. (אפילו הכלב המשפחתי שסירב להיכנס בבוקר לממ"ד שמר על שתיקה שהצילה כנראה את חייו. פלא!).

הסרט מוקר במלואו בVOD של Yes. חובה. צריך. כדאי! הוא מציף באהבה ובגאווה.