כשספרה של פדוית השבי שושן הרן הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לקרוא אותו. את צאתו לאור ליוו כתבה גדולה במוסף של "ידיעות אחרונות", וריאיון עם בתה של הרן, עדי שוהם, אצל רוני קובן.

דמותה של עדי, כפי שהשתקפה בשיחה עם קובן, הייתה מופלאה. היא סיפרה שם, במפגש האינטימי־לכאורה שנוצר עם קובן, על האופן שבו התמודדה עם ימי השבי לצד אמה וילדיה הרכים, יהלי שהייתה בת שלוש ונווה שהיה בן שמונה, כשמחבלי חמאס חטפו אותם מהממ"ד בבית הוריה, שושן ואבשלום הרן, בבארי.

עדי הדהימה אותי בדברים השקולים והמדודים, המרשימים כל כך, שבהם סיפרה על האסטרטגיות הנפשיות שנקטה ממש מהרגע הראשון. למשל, כששכבה עם ילדיה הקטנים מתחת למיטה בשעה שמחבלי חמאס ירו בחוץ וניסו לפרוץ פנימה עם חומרי נפץ וכלים כבדים, שאל אותה נווה אם הם "הולכים למות". היה לעדי חשוב לה לומר לו את האמת. לא לנסות לייפות אותה עם שקרים. היא לא רצתה שהדבר האחרון שישמע מפיה יהיה עיוות של המציאות שהוא בעצם מבין כבר בעצמו, ולכן אמרה לו, "אני לא יודעת".

אני זוכרת היטב גם את הספר אם נהיה שכתבה עטר מאור, חברתה האוהבת של עדי, על הימים שבני משפחת שֹהם עוד היו חטופים בעזה.

ואת הפוסטים בפייסבוק שכתבה ענת גביש, הגננת של יהלי, יולה שם חיבה. למשל:

"כשמשפחת שוהם נחטפה לעזה ידענו שהם היו בבארי לחג ושלחנו לב בוואטסאפ להזדהות עם מה שקרה, בלי בכלל לדעת עדיין שנחטפו ומה באמת קרה. הבית שלהם הוא כאן בגליל, והם נסעו אל סבא וסבתא בבארי לכבוד החג, ושם היו באותה השבת.

כותרת המשנה של ספרו החדש של אורי דרומי – "מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר" הפתיעה אותי. הסקתי ממנה שדרומי רואה קשר בין מה שקרה לצרפתים באלג'יריה לבין החיים שלנו, כאן ועכשיו, ושהוא מתכוון להראות בספר את הלקחים שאפשר וכדאי להפיק מהתנסותם של הצרפתים.

אבל מה הקשר? תהיתי. הרי ההבדלים ברורים, מלכתחילה: קודם כול – גיאוגרפיים, כמובן. בין צרפת לאלג'יר מפריד – לא פחות – הים התיכון, זאת לעומת הקרבה ההדוקה והאינטימית כל כך שיש בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית, או בכינויה האחר, שמנכס את המחוזות הללו באמצעות אלוזיות מקראיות, "יהודה ושומרון". שנית – הקשר הרגשי, שדווקא השימוש ב"יהודה ושומרון" מדגיש. לעומת זאת, אלג'יריה מעולם לא הייתה "ארץ אבות" של הצרפתים…

כשקראתי את הספר הופתעתי לגלות שגם בזמן אמת היו מי שראו מקבילות בין מה שעבר על הצרפתים באלג'יריה, לבין המציאות הישראלית. עד כדי כך שדוד בן גוריון אפילו הציע ב־1960 לנשיא צרפת, שארל דה גול, ללמוד מאתנו ו"'ליישב את אלג'יריה' בנוער חלוצי צרפתי, 'שיהפוך את אלג'יריה ואת סהרה לחלק מצרפת'".

די לא יאומן לקרוא "עד כמה טעה בן גוריון בקריאת המצב ולא הבין כהלכה – לא את מה שהתרחש באותה עת בצרפת ולא את המדיניות האלג'יראית של דה גול", שבשלב הזה כבר הבין שלא תהיה לצרפת ברירה אלא להסתלק מאלג'יריה, ואפילו במחיר ההפקרה של המתנחלים הצרפתים, המכונים "פייה נואר" ("כפות רגליים שחורות"), שיאלצו לבחור: "מזוודה או ארון", כלומר – לארוז את מה שיוכלו ולנוס לצרפת, או להירצח. מה שאכן קרה כעבור שנתיים.

דה גול הכריז ש"אלג'יר לאלג'יראים", וויתר על החלום האימפריאליסטי הנושן, שראה במקומות כמו צפון אפריקה אזורי ספר ריקים מאדם שה"חלוצים" יכולים ורשאים ליישב, ולנצל אותם לצרכיהם ולרווחתם. 

הערבים שחיו שם לא נחשבו בעלי זכויות, או אפילו לא ממש בני אדם. הנה למשל תיאור שדרומי מצטט מתוך הספר מלחמה פראית לשלום מאת ההיסטוריון אליסטר הורן: הפייה נואר נהגו לדבר עם ערבים בגוף שני – כמו אל אנשים קרובים, ילדים, משרתים או חיות. "בהקשר זה מסופר על מעשה בשופט השואל בבית המשפט: 'האם יש עוד עדים?'" התשובה שהוא מקבל: "'כן, חמישה; שני בני אדם ושלושה ערבים'. או מקרה אחר: 'זה היה ערבי, אבל לבוש כמו בן אדם…'"

יותר ממיליון לא־מוסלמים חיו באלג'יריה, במשך יותר ממאה שנה. צרפת פלשה לשם ב־1830. דורות רבים של צרפתים נולדו שם, גדלו, וגידלו את ילדיהם. זאת הייתה, מבחינתם, ארצם האהובה, שממנה סולקו בסוף בצעד חד־צדדי, כשדה גול השתכנע שהיחס בין עלות לתועלת, אם צרפת תישאר באלג'יריה, נוטה לכיוון ההפסד.

לא רק דה גול, אלא גם מרבית הציבור הצרפתי קץ בצורך להשקיע משאבים כה רבים בהמשך ה"אחזקה" של אלג'יריה.

הספר מלחמת אלג'יריה מאת ז'יל רואה השפיע מאוד על דעת הקהל. מיד עם צאתו לאור היה לרב־מכר בצרפת. בהקדמה כתב רואה לקוראיו: "עדיין יש לכם הזדמנות להניח את הספר הזה מידיכם, אבל אם תחליטו להמשיך, קיראו אותו מתחילתו ועד סופו, כדי שלא תגיעו למסקנות נמהרות. ואם חלילה לא תוכלו להירדם, דעו לכם שגם שנתי נודדת עלי, וכך יהיה עד שיבוא השלום". (נדהמתי כשהבנתי שיש בכוחו ספר – ספר! – להשפיע כל כך על המציאות!)

רואה עוסק בו, בין היתר, באלימות המחרידה שאותה נקטו הצרפתים כלפי הערבים. למשל, סיפורו הקטן על אישה צרפתייה "טובת לב" בדרך כלל, אך גזענית להחריד: הוא שמע אותה אומרת על הערבים שאם יש בהם איזושהי תבונה, גם בכך היא מטילה ספק רב, זה אולי בגלל הכינים… הוא מספר בפרוטרוט מצמרר על עינויים רצחניים, לא רק במילים, אלא גם במעשים, אבל דבריו עסקו בעיקר במחיר הכבד שצרפת משלמת ותשלם גם בעתיד, אם הכיבוש יימשך. כך, במונחים כלכליים יבשים, הסביר לקוראיו שאם הם רוצים להישאר באלג'יריה, יצטרכו כנראה לוותר על איכות חייהם בצרפת. למשל, על חופשתיהם השנתיות היקרות מפז, ועל השכלה גבוהה לילדיהם.

הם השתכנעו. 

ברור לגמרי שאורי דרומי מצפה מאתנו לעשות בעצמנו את ההקבלות.

כשקראתי על הצרפתייה טובת הלב שלא רואה בערבים בני אדם, נזכרתי באישה טובת לב, ישראלית, שאמרה – וייצגה כמובן את דעתם של רבים, אחרת לא הייתה מעזה! – בקור רוח ובאדישות גמורה שלדעתה "צריך להרוג את כולם בעזה. את כולם". "גם תינוקות?" שאלתי אותה בזהירות. "כן," היא השיבה נחרצות. "גם תינוקות". 

גולש המכונה John Brown העלה לאחרונה לפייסבוק את הקולז' הזה:

נדמה לי שאין עוד צורך לוהסיף על כך מאומה.

נכון, ממה שחמאס עשו בשבעה באוקטובר אי אפשר להתאושש. הזוועה בהתגלמותה התחוללה כאן, ואותותיה עוד ילוו אותנו במשך דורות רבים.

אבל נשאלת השאלה – האם נאפשר לרוע המזוויע הזה לחדור גם לתוכנו, לנפשנו, ולהפוך גם אותנו למפלצות אדם?

אורי דרומי לא מקל עלינו, קוראי הספר. הוא מתאר בתחילתו מעשים קשים מאוד שהיה עד להם: התעללויות חמורות, מחרידות, של חיילי צה"ל בפלסטינים – הרבה לפני השבעה באוקטובר. הוא גם מניח ש"ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, מעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר". 

מצד אחד, הצורך בנקמה מובן. 

מצד שני, ברור שנקמה לא תביא אותנו לשום מקום משקם ובונה, לשום עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו. הנקמה גם לא הועילה בטווח המיידי. הדעת נותנת שחלק גדול מהחטופים יכלו לשוב הביתה בחיים זמן רב לפני כן, אילו נחתמה ה"עסקה" (איזו מילה מתועבת, בהקשר הזה!) שטראמפ כפה בסופו של דבר על הצדדים. אז התנקמנו. כן. הרסנו את עזה והרגנו מי יודע כמה בני אדם, גם תינוקות (אגב, ההימנעות של התקשורת הישראלית מלהציג בפנינו את מה שקורה בעזה דומה מאוד להימנעות של התקשורת הצרפתית לספר לציבור שלהם מה ארצם מעוללת באלג'יריה). אבל הרש פולין גולדברג, עדן ירושלמי, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי יכלו להיות כאן אתנו, בחיים. גם אריה זלמנוביץ', עמירם קופר, עפרה קידר, אילן וייס, גדי חגי וג'ודי ויינשטיין. ושירי, כפיר ואריאל ביבס. 

המחשבות על כך מטריפות את הדעת. 

השאלה היא מה אפשר ומה צריך לעשות עכשיו, כדי למנוע עתיד נורא לא פחות.

דרומי מציג בפשטות את הדילמה שבפניה בדיוק גם אנחנו ניצבים כאן: צרפת יכלה לספח את אלג'יריה, ואז להשליט בה משטר אפרטהייד, או להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושביה. כן, גם למוסלמים. או להמשיך לשאת בנטל הכלכלי, המוסרי, הנפשי, שהלך והכביד על החברה הצרפתית. הידיעות על העינויים שחיילים צרפתים מענים אחרים, בשמו של כל צרפתי באשר הוא, נעשו בלתי נסבלות. המחיר של אחזקת קולוניה נעשה בלתי אפשרי. 

ואנחנו – רוצים שבנינו הטובים יעסקו במלאכת שיטור? שיוותרו עם צלקות נפשיות ומוסריות, בשל החיכוך עם אוכלוסייה אזרחית, שצבא לא אמור "לטפל" בה? אנחנו רוצים שתקציבי עתק שאמורים להגיע לתוך שטחי הקו הירוק יוקצו ליישובי הגדה המערבית? במיוחד כיום, כשהגליל זקוק יותר מתמיד לשיקום, אחרי ההרס הנורא שהותירה בו המלחמה? "העלות הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסיה בישראל", כותב אורי דרומי בספרו. 

מה אנחנו רוצים? לספח? ואז להשליט אפרטהייד רשמי? להיות "מדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית", כמו שהייתה דרום אפריקה, כמו שהייתה גם צרפת, עד שיצאה מאלג'יריה? 

האם יימצא הספר, שישכנע את הציבור הישראלי? האם יימצא מנהיג (כמו אריאל שרון, "שהיה רוב שנותיו יוזם ותומך נלהב ביותר של ההתנחלויות" אבל "שינה בערוב ימיו את מדיניותו והתנתק מעזה וצפון השומרון") שינהג כמו דה גול, באומץ, בנחישות, שיוציא מהכוח אל הפועל את התפישה (יותר ויותר ישראלים מחזיקים בה) שלפיה יש להיפרד מהפלסטינים, כי ההחזקה של שטחי הגדה המערבית הרסנית ומזיקה לחברה הישראלית, וכיוון שהמצב הנוכחי, הלא חוקי ולא רשמי, לא סיפוח ולא היפרדות – פוגע בנו?

קראתי את אלג'יריה זה כאן? בנשימה עצורה. הוא ספר חשוב! הוא אולי לא יחולל את השינוי המיידי כמו מלחמת אלג'יריה של ז'יל רואה, אבל נדמה לי שכל טיפה שנוספת מטה לאט לאט את הכף. השאלה היא רק אם יש לנו די זמן לכך. 

הוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה מלצר ומולי מלצר
366 עמ' (כולל מקורות ואינדקס)

אי אפשר שלא להתפתות לעדינות ולפגיעות שבהן נכתב ספרו החדש של דרור משעני. כקוראת נאמנה ונלהבת של כל מה שכתב עד כה, עטתי על החדש, בלי לדעת מראש מאומה על תכניו (מי שמכיר אותי כבר יודע שאני מגיעה לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר!). 

הבנתי מיד, כמובן, שלא מדובר בעוד ספר מתח, כמו שלוש, תיק נעדר, האיש שרצה לדעת הכול או אמונה. הפעם נפרד משעני כמעט לגמרי מהבידיון, ומגיש לנו יומן אישי מאוד: תיעוד של מחשבות שליוו אותו החל בשבעה באוקטובר.

הידיעה על האזעקות ההן, שהחלו באותה שבת ב־6:29, הגיעה אל משעני לטולוז, שם השתתף בכנס שעסק בספרי מתח. היומן מסתיים באפריל 2024, ומשעני מספר לנו שבעצם ראה אור קודם כול בגרמניה, בתרגום, ורק לאחרונה בשפה שבה נכתב במקור, ובישראל.

כאמור, העדינות והרגישות שבה נכתב כובשות. משעני לא מהסס להציג את פגיעותו, פחדיו, דאגותיו מפני העתיד, ואת המצוקה העמוקה שהוא חש לנוכח מלחמה שנראית לו לא מוצדקת: מהרגע הראשון סבר שישראל צריכה לוותר, למסור לחמאס את המחבלים שהארגון דרש, ולקבל בחזרה לידיה את החטופים.

בדיעבד (ובעצם – מהרגע הראשון) ברור שצדק בעמדתו, שהרי לא היה אפשר באמת להשיג את שתי המטרות המוצהרות של המלחמה – למוטט את החמאס ולהחזיר את החטופים בכוח הזרוע. בסופו של דבר, מדינת ישראל גם שיחררה המוני מחבלים, גם השתהתה והביאה למותם של חטופים רבים, שהיו יכולים ואמורים לחזור לביתם, וגם גרמה להרס נרחב, בל יאומן, בעזה.

משעני משווה את הנזק הנורא לסיפור המקראי על שמשון, וההקבלות שהוא מציג בין מה שקורה כאן בימינו ובין אותו סיפור באמת מדהימות. כך הוא כותב: 

"בשיאו של הסיפור, לאחר שהוא נעתר לניסיונות השידול של דלילה ומספר לה מה סוד כוחו – שערו, שלא נגזז – הוא שוב מנסה לחמוק ממארב פלישתי, אבל הפעם לא מצליח ונתפס על ידי אויביו.

״זה הרגע בסיפור שמכה בי בעוצמה הרבה ביותר. אני קם מהמיטה בלי להעיר את מרתה ומעתיק אותו למחברת כדי לספר לה עליו כשתתעורר: שמשון מגלה שכוחו לא עומד לו הפעם; שמה שתמיד עבד לו, הפעם לא עובד: 'וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו'. בסוף הסיפור שמשון, ששערו צימח בזמן שהיה בבית האסורים, מובל לבית בעזה ומוצג שם לראווה. תושבי עזה באים לחזות בשבוי העברי והוא ממוטט את הבית, עליהם ועל עצמו, אחרי שהוא אומר את המשפט שכל ילד ישראלי יודע לצטט: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'.

"אני מספר למרתה את הסיפור כשאנחנו יוצאים להליכה לאורך שדות ירוקים, רטובים מגשם, יותר משלושת אלפים שנה לפני כל מה שאנחנו רואים עכשיו בטלוויזיה, הבתים השרופים בקיבוץ בארי, הבניינים החרבים בעזה".

ואז משעני מוסיף שאלה לא לגמרי רטורית שמכוונת אל עצמו, אלינו הקוראים, אל הציבור כולו: "האם זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו, ממוטטים את עזה עלינו, ומתמוטטים איתה?"

עמדתו החד משמעית, הנחרצת, נגד המלחמה, זוכה במשפחתו לאופוזיציה: בתו שרה, בת השתיים עשרה, עד כמה שהצלחתי לחשב, ואמו. שתיהן לא מסכימות אתו, בכלל. "אתה לא חושב שהחמאס גרועים מהנאצים?" שואלת אותו אמו, ומעוררת בו זעם.

לא, הוא מסביר לה. הם לא יותר גרועים. ומסביר שמה שבאמת מפחיד אותו אלה "ההשלכות של המלחמה עלינו", וגם, הוא מסביר: "האכזריות של חמאס בשבת השחורה לא מצדיקה באופן רטרואקטיבי שנים ארוכות של שליטה בכוח בחיי הפלסטינים".  

גם בתו מתקוממת נגד עמדותיו, ואפילו מרתה אשתו מפצירה בו לא לפרסם מאמר שבו הביע התנגדות למהלך, זמן קצר אחרי תחילת המלחמה (אני מעירה: אחרי שהחל מה שכונה בישראל "התמרון", ביופומיזם מזעזע). מתחוור לו שעמדותיו, בשלב זה, זמן קצר אחרי הטבח בקיבוצים ובנובה, לא כל כך מקובלות כרגע בחברה הישראלית.

ובכלל, נראה שבתו – אמה פולנייה נוצרייה שהיגרה לישראל בעקבותיו, ומתפרנסת כיום מתיעוד של עדויות ביד־ושם – מגלה הכי הרבה סימנים של חרדה מפני המתרחש. היא גם מתחבטת בעניין זהותה. "אני יהודייה?" היא שואלת אותו והוא נאלץ להסביר לה, בעצם להודות, ש – לא. לא לפי ההלכה. אז לפי מי כן? "לפי היטלר", הוא שולף את התשובה המרה, הנכונה. תשובה שמבהירה לנו שגם הוא מתמודד עם מחשבות קשות על האנטישמיות, אז וכיום. 

אבל. אבל. אני חייבת להודות היו בספר כמה קטעים שעוררו בי התנגדות. (אז מה זה אומר, שאני מסכימה עם עמדותיה של אמו? אנחנו בנות אותו דור, פחות או יותר. גילוי נאות: ב־1974 היינו אפילו קולגות, בשנה הראשונה שבה לימדתי אנגלית, בתיכון מיטרני בחולון…). 

למשל – כשהוא משווה את עזה ההרוסה לחרדותיו מפני מה שיקרה – ולא קרה! –לתל אביב. אז נכון, תל אביב עומדת על תילה. רק בחלומות הבלהה שלו, שאותם הוא מתאר בספר, הוא רואה בעיניי רוחו איך תיראה המלחמה שתתנהל אולי "בתל אביב, ברחובות שלנו". אבל מה עם מה שכן קרה בבארי, בניר עוז, באופקים, בשדרות? הרי הוא עצמו תיאר לפני רגע את החורבן המזוויע של הקיבוצים בנגב המערבי! יכול להיות שהדרום נחשב קצת פחות? ואם הטובחים היו מצליחים להגיע עד תל אביב? מה היה אז? כשהוא כותב "על חורבן מדומיין, מטאפורי" בישראל, לעומת החורבן והסבל האמיתיים בעזה (זה שאנחנו גרמנו לו), הוא לא קצת שוכח את מה שהעזתים עוללו ומה שביקשו לעולל עוד, ולא הצליחו? 

אכן, החורבן בעזה נורא. אבל צה"ל לא נכנס לשם במטרה מוצהרת לשחוט ילדים ערבים. הם נהרגו, לא נרצחו (בניגוד למחבלים שבפירוש הגיעו כדי להרוג ילדים ישראלים, או לחטוף אותם לעזה)!

איך זה שכשהוא חס על העזתים, על אותם "נשים וילדים וגברים בעזה" ש"מנסים לשרוד, בתוך חורבן והרס שנעשו גם בשמך", כך הוא אומר לעצמו, הוא לא מזכיר (אפילו פעם אחת! לאורך כל הספר!) את החטופים שעדיין נמצאים שם? כן, אני מסכימה אתו: ממשלת ישראל הפקירה וממשיכה להפקיר אותם; אבל איפה נמצא תושב עזה אחד, גבר, אישה, שיחוס על החטופים, כמו שמשעני חס על העזתים? שיעשה מעשה הומני, אנושי וישחרר מישהו מהם? (שלא לדבר על מה שהשבים מספרים: איך בבתים שבהם הוחזקו הפכו את הצעירות הישראליות לשפחות מושפלות; שלא לדבר על העינויים הנפשיים והגופניים שעברו!) (ושלא יספרו לי שזה רק כי תושבי עזה פוחדים לעזור לחטופים. אני בטוחה שאילו היה שם מישהו שבאמת היה רוצה להתנהג כמו בן אדם, הוא או היא היו יכולים למצוא את הדרך לעשות את זה!) 

כשמשעני מציע בחצי לצון לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני בתחרות של כתיבת שירה, אני אומרת: מקסים. אני מוכנה מיד. נתחיל בכך שימצא שם, בעזה, את המשתתפים שלהם בתחרות הזאת. ("תן לי נקודת משען ואזיז את העולם", אמר ארכימדס, נכון?…) (כן, כן, אני יודעת כמובן שמשעני רק מתלוצץ בדבריו אלה…)

ובכלל, אני מתקוממת נגד ההאשמה העצמית המוחלטת, שתולה את כל מה שקרה בשבעה באוקטובר (ולפני כן, ואחרי כן), בכיבוש. אני רוצה להבין, גם הפיגוע של 11 בספטמבר, במגדלי התאומים בניו יורק, הוא תוצאה של הכיבוש? והרצח בתיאטרון בטאקלאן? ובמערכת של שרלי הבדו? ואירועי הדריסה ההמונית בגרמניה? והפיגועים בספרד, איטליה – ? איפה לא? זה הכול בגללנו? בגלל "הכיבוש"? אין אסלאמיסטים ששואפים להשתלט על העולם ולכפות על האנושות את חוקי השריעה? אין דאעש? אין קיצוניות דתית, על אזורית?

כמה האשמה עצמית מוכן משעני לקחת על עצמו? כשהוא כותב, "פעמיים לאורך המאה העשרים היהודים ניסו לחיות ככל העמים, פעם כשניסו להתשתלב באירופה, ופעם כאן, כשהקימו מדינה משלהם. הניסיון הראשון הסתיים בשואה, האם גם השני נידון להיכשל? אבל אם כן – לא נוכל שלא להאשים גם את עצמנו. האם באמת ניסינו הכול?"

לא, לא ניסינו הכול, ואני לא מבקשת לנקות את מצפוננו. ברור לי לגמרי שמדינת ישראל עוללה ומעוללת זוועות שאני לא מזדהה אתן ולא מוכנה שייעשו בשמי, (ולא רק בהווה, כפי שאפשר ללמוד מהספר המאלף של שי חזקני מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948). ויחד עם זאת, אני לא מוכנה לקחת עלי את כל מעשי העוולה והטרור והרצח ששמתרחשים בעולם, ושיש לרובם כתובת משלחת די ברורה, לא מוכנה גם לשאת בנטל של האשמה על השואה! באמת! מה, רק אנחנו לא בסדר? תמיד? 

אגב, הופתעתי מציטוט דברי אביו של משעני, שהיה יליד חאלב. כשמשעני שאל אותו פעם "איך זה שרבים מחברי ילדותו ומהאנשים שהוריו עשו אתם עסקים היו ערבים" השיב לו אביו בשאלה: "ומה אתה חושב שאנחנו היינו?" 

מה שאני שמעתי מהצד הדמשקאי של משפחתי שונה מאוד. סבתא נור צולמה בסוף שנות התשעים בעדות שבה סיפרה כמה סבל חוו בדמשק רק בשל היותם יהודים שחיו בסביבתם של של ערבים מוסלמים.

חרף הסתיגויותי אני מבקשת להדגיש: הספר שדרור משעני כתב נוגע ללב וחזק מאוד.  קשה שלא להזדהות עם המצוקות שהוא מתאר. עם כנותו. ועם עמדותיו האנושיות כל כך. 

אמשיך לקרוא בשקיקה וכנראה שגם בהתפעלות את כל מה שיכתוב בעתיד!

אחוזת בית, 2025
152 עמ'

תיקון טעות: יומיים אחרי פרסום הטור לראשונה הובהר לי שהוצאת הספרים ששמה "עברית" אינה זהה להוצאה המקוונת e-vrit, לפיכך הספקולציה שלי שלפיה הספר ראה אור בפלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין שגויה.

לא הייתי צריכה להגיע אל אחרית הדבר שבספר, או לקרוא ריאיון עם מחברו, כדי לשער שלא במקרה ראה אור בהוצאת e-vrit, שמציעה פלטפורמה מזדמנת לכל דיכפין, פחות או יותר.

היה לי ברור שאף הוצאה לאור ישראלית "רגילה" לא הייתה מעוניינת בספר. ומודה שגם לי הייתה לפעמים הקריאה קשה מנשוא. ממש מייסרת.

שי יחזקני עשה בספרו מהלך מרתק, יוצא דופן ומקורי. לאחר שנודע לו שארכיון צה"ל "משמש לפעמים שומר סף של הנרטיב הרשמי בישראל", ולאחר שהבין שעובדיו של הארגון "אינם מבקשים להסתיר את המידע" הטמון בו מאויבי המדינה,  "אלא מאזרחי ישראל היהודים עצמם", החליט לצלול לתוך הארכיון ולגלות מה יש שם. לצורך כך פתח במאבק משפטי, כדי לקבל לידיו את המסמכים שהארכיון סירב לחשוף. 

כמו כן, "עקף" אותו מדי פעם, וחיפש חומרים בארכיונים נוספים: זה של יד טבנקין, או של התנועה הקיבוצית, ומצא מסמכים רבים.

המקור העיקרי שעליו נשען לטובת הספר שכתב היה – וזה כשלעצמו הפתיע אותי מאוד – הצנזור הצבאי. זה שנהג לפתוח את מכתבינו, ולהותיר על המעטפות מדבקה שחתמה בחזרה את החיבור השסוע שבין חלקיהן.

אני זוכרת היטב את המכתבים ההם, שהגיעו אלי ללונדון: חברתי האהובה אירית כבר התגייסה לצבא, ואני, צעירה ממנה בשנה, הייתי שקועה עדיין בבחינות הבגרות, לפני שחזרתי ארצה והתגייסתי. לשתינו היה ברור לגמרי תפקידה של הצנזורה: לנטר את הדואר היוצא מהארץ כדי, כך האמנו בכל ליבנו, לוודא שלא דולפים "סודות צבאיים". אהה, איזו תמימות! 

כשהתחלתי לקרוא את הספר שאלתי עוד אדם, מבוגר ממני בשנתיים, מה היה תפקידה של הצנזורה, וגם הוא העלה מיד את עניין הסודות הצבאיים.

ואם כך – מדוע נפתחו באותם ימים (אמצע עד סוף שנות השישים של המאה העשרים) גם המכתבים שלי אליה? אילו סודות צבאיים יכולתי לחשוף ממקום שבתי בבירת אנגליה? (מקריאת הספר הבנתי שזאת הייתה הפרקטיקה. לפעמים אפילו מכתבים בין אזרחים לבין עצמם נבדקו על ידי הצנזורה!)

הספר שלפנינו גילה לי את הסוד המדהים: תפקידו העיקרי, אם לא הבלעדי, של הצנזור היה לעקוב אחרי עמדות הציבור, לנתח אותן, ולדווח עליהן לשלטונות! 

חזקני סקר אלפי מסמכים, העתקים של מכתבים שנשלחו מהארץ ואליה, של יהודים וערבים, וגם את חוות הדעת של הצנזור שהסיק מסקנות כוללות ועסק, למעשה, במחקר סוציולוגי מתמשך.

תוכנם של המכתבים לא פעם מזעזע בעוצמות בלתי נסבלות.

לתחושתי, שי חזקני מבקש להציג בספרו אג'נדה לא לגמרי סמויה, ולתקף אותה בעשרות, אם לא מאות, ציטוטים, בעיקר מתוך מכתבים, אבל גם – פקודות יום והודעות לציבור: שהערבים לא נסו סתם כך, בלי סיבה, במהלך מלחמת העצמאות. שצה"ל לא רק עודד אותם, אלא גם הפחיד אותם מאוד, ושהפחד שלהם היה לגמרי מוצדק, לנוכח מעשי הזוועות שהדעת אינה סובלת שעשו חיילים יהודים באוכלוסייה הערבית. האלימות, כך מראה חזקני, הייתה מגמתית, מכוונת, ולוותה לא פעם גם ברציחות, עד כדי מעשים שאי אפשר אלא לכנות אותם במילה המבעיתה "טבח". 

לתחושתי, אם נבחן לאיזה צד נתונה אהדתו של המחבר, נסיק שהוא ניצב בעמדותיו יותר לצד הפלשתינים, מאשר לצד היהודים. שהוא מזדהה עם מצוקתם של פליטים שגורשו לבלי שוב. שהוא מבין את געגועיהם, את כמיהתם לשוב למולדתם, ושהוא זועם מאוד על העוולות שנעשו להם. (הוא מציג ראיות גם להתפכחות של חיילים יהודים שהגיעו לארץ ישראל כדי להילחם: מתנדבי גח"ל מארצות המערב כי חשו דחייה כלפי נורמות ההתנהגות של ילידי הארץ והמתנדבים שהגיעו כציונים נלהבים ממרוקו, כי נתקלו – כך אפשר להיווכח מהמכתבים שהוא מצטט – בגזענות קשה מצד האשכנזים. בניגוד למתנדבי מארצות המערב, שחלק גדול מהם עזב את הארץ ושב לארצות הולדתם, את אלה שהגיעו ממרוקו הגביל הממסד ולא אפשר להם לעזוב, בין היתר על יד כך שלקחו מהם, כך מספר לנו חזקני, את דרכוניהם!)

היו מקומות שבהם לא יכולתי שלא לציין לעצמי: כן, עוול חמור נעשה לבעלי אדמות ערביים שבשנים הראשונות עוד ניסו למשל להגיע להסכמים עם מכרים או בני משפחה שנשארו כאן, כדי שאלה יעבדו את אדמותיהם וישלחו להם את הכסף, אבל – אבל! – אני לא יכולה לשכוח שגם בני המשפחה שלי נאלצו להגר ולהשתקם במקומות רחוקים ממולדתם, ואני לא מתכוונת רק לצד של ניצולי השואה, אלא גם על הסבא שלי שנס על נפשו מדמשק, שם נולדו הוא והוריו וסביו, ושאת ההסכם עם שותפו הערבי הפר הלז, למעשה עשק אותו מכל רכושו, שהבטיח לשלוח אליו ארצה את תמורתו! שם היה אליאס פסח אדם אמיד, בעל נכסים. כאן כבר התקשה למצוא את מקומו ולהתפרנס בכבוד. חייהם של בני הדור הבא אחריו כבר נראו שונים מאלה שלו. הם כבר התאקלמו והתבססו במולדתם.  

התגלגל לידי סרטון וידיאו שצולם בשנות התשעים. הוא מתעד את הסבתא שלי, נור, שמספרת איך חבר ערבי עשק אותם שם, בדמשק. היא מדגישה שהצליח במזימה רק מכיוון שהיו יהודים!

נור ואליאס, חיו אמנם בעיר הולדתם דמשק, אבל מסתבר שבשלב כלשהו קנו שתי דירות בתל אביב.

את הדירות ההן, בניגוד לעצות הטובות שקיבלו מקרובי המשפחה, מכרו, כדי לחכור כמה חלקות אדמה משובחות, עצומות בגודלן – "כמה כפרים", לדבריה – כדי לזרוע בהן חיטה, ולהרוויח הרבה כסף.

אבל השותף הערבי, שהיה לכאורה חבר קרוב ובן בית (בקטע אחר בריאיון היא מספרת שגר אצלם ממש ולאורך זמן, עד כדי כך היו מיודדים) גזל מהם הכול: כשהיבול נקצר הורה להם לא לבוא, והסביר שהתושבים שבסביבה, כלומר – הערבים – לא יראו את נוכחותם בעין יפה.

וזהו. כל כספם ירד לטמיון.

מהסיפורים של סבתא נור אפשר להבין עד כמה לא בטוחים חשו שם, בסוריה, היהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, הערבית.

אבל אני הרי אמרתי לו מראש שתהיה בעיה, כי אנחנו יהודים, והוא ערבי, היא אומרת בשיחה המצולמת – פחות בכעס ויותר בהשתוממות, שלא התפוגגה גם מקץ כמעט שישים שנה!

אי אפשר שלא לחוש בעוצמה רבה עד כמה זכויותיהם, למעשה – עד כמה עצם קיומם – הותנו ברצון הטוב של סביבתם. עד כמה היו נטולי הגנה, בהיעדר מדינה שתשמור עליהם.

עד כמה היו נתונים לשרירות לבם של השכנים הערבים, בעלי הבית והמקום.

עד כמה ידעו שהם זרים. שהם סוג ב'. שאין מי שיערוב לשלומם.

ואז, ב־1947, פליטים חסרי כול, הגיעו (ברגל!) לארץ ישראל, וייסדו בה מדינה.

לי אין ספק שקיומה של מדינת ישראל מוצדק לחלוטין.

עם זאת, אני מודה: כיהודייה, כישראלית, היו בספרו של שי חזקני חלקים קשים מנשוא. למשל – חיילים התפארו במכתביהם באכזריותם הרצחנית ותיארו אותם במכתביהם לקרובי משפחה וחברים. קראתי ולא האמנתי. 

ופחות מכך, ובכל זאת – גם הם מזעזעים מאוד – התיאורים של הגירוש בכוח; של תמימותם של חלק מהפליטים הערביים, כפי שהיא מתבטאת במכתבים שהצנזור תפש, קרא והשתמש בהם לצרכיו. מסתבר, למשל, שבמשך זמן רב עוד המשיכו להאמין בחסדם של היהודים, בצדק שתגלה המדינה המתוקנת, מדינת ישראל, שבלי ספק תניח להם לשוב לבתיהם.  

בחלקיו הראשונים של הספר מראה חזקני מה היו המוטיבציות של היהודים להגר לארץ ישראל ולהילחם עליה (עוד לפני מלחמת העולם השנייה), ואיך נאבקו נגדם מתנדבי "צבא ההצלה" בהנהגת קאוקג'י, שהגיעו לכאן מארצות ערב כדי לעזור לבני עמם. 

הוא מתאר למשל את שאיפתם של היהודים "לחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים", כלומר, להיות שוב "גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים, עזי מבט" (כמו בתקופת התנ"ך) , כפי שכתב נורדאו כבר ב־1903. (אחד העם לעומתו האמין כי "ייחודם של היהודים הוא עליונותם המוסרית, שירשו מנביאי ישראל", ולאו דווקא כוח הזרוע).

האומנם אימצו יהודי אירופה "את נקודת המבט הקולוניאלית האירופית", ולכן החליטו להתחזק בגוף ולהגר לארץ ישראל? 

"מגייסים בשירות שתי התנועות הלאומיות הצליחו לשכנע אלפי יהודים וערבים לעזוב את בתיהם ולבוא ולהילחם על פיסת אדמה רחוקה שלא ידעו עליה הרבה", כותב חזקני, ואני תוהה אם הוא באמת מאמין שליהודים לא הייתה הצדקה מלאה להקים לעצמם מדינה ריבונית שתגן עליהם מפני אנטשמיות שנמשכה מאות שנים, ושיאה היה, כמובן, בשואה. 

אני מניחה שחזקני ישיב שגם אני עברתי אינדוקטרינציה של המדינה. 

המחשבות על מי שהיו אמורות להיות הסבתא והדודה שלי ש"נספו" (נרצחו!) במטהאוזן מקשות עלי להסכין עם עמדתו. למרות הכול. כי מה שקרה שם, באירופה, כמו גם כל הרדיפות האנטישמיות שקדמו לשואה (וששוב צצות ועלות מכל עבר), קרה באמת, ואני, כן, עברתי "אינדוקטריציה" של קורבן בכוח או בפועל.

חרף הסתייגויותי, קראתי את הספר בנשימה עצורה. חלק מהראיות שהוא מביא מסמרות שיער. אני סבורה שחשוב לקרוא אותו, למרות הכאב הרב שהוא מסב. 

שם במקור: DEAR HOMELAND – Censored Letters from the 1948 War

תרגום לעברית: דפנה ברעם, שי חזקני
הוצאת עברית 2023
337 עמ'

י“ג בסיון תשי”א – 17 ביוני 1951

מתוך שיחה בסגל הפיקוד הגבוה

השאלה המדאיגה את האנושות כולה ואותנו במיוחד היא שאלת השלום או מלחמה: היתקיים שלום בעולם? והיתקיים השלום בינינו ובין הערבים?

אין איש יכול בוודאות לראות את התפתחות הנולד. אמנם הדברים אינם נעשים באקראי, ובעולם שולטים חוקים ולא יעברו, אף כי אין להוכיח זאת בראיות בלתי-מופרכות. האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום. שום מאורע מתרחש יש מאין. יש שלשלת בלתי-נפסקת של התרחשויות המשולבות והתלויות זו בזו. ואף על פי כן אין לחזות בוודאות עתידות מראש, כי לא כל מה שהיה אתמול ברור לנו ונתגלה לעינינו, ואין אנו יודעים מלוא ההתרחשויות היום, ויש מאורעות בלתי-צפויים, כי יש גורמים סמויים ונעלמים מעינינו, והישענות שׂכלנו על הנגלה בלבד אינה מספיקה, כי לא הכל נגלה לנו.

אבל אין המחר לוח חלק לגמרי, ויש נקודות-משען רבות במציאות הידועה לנו למען שעֵר הבאות, וראית הנולד אינה מן הנמנע, אם כי אינה מלאה ומדויקת וּודאית, ועליו להסתפק בראיית סיכויים.

המתיחות בעולם מסבכת יחסינו עם העולם הערבי. מחוסר אחדות באו"ם אין כוח שביכלתו לגזור שלום בינינו ובין ערבים, אם כי רוב האומות המאוחדות, גם במערב וגם במזרח, מעונינות בו. אין ספק שיש גם גורמים בקרב הערבים הרוצים בשלום, אם כי קולם נשמע רק לעתים רחוקות. ישראל מוכנה בכל לב, ואף על פי כך אין שלום.

כמה מהכוחות השליטים בארצות ערב לא השלימו עדיין עם קיומנו. עדיין הם רואים בנו גורם זר, מרגיז, שאין לו בעצם מקום בפינה זו של העולם. ועדיין חי בהם הרצון והסיכוי שיפטרו מאתנו באיזה אופן שהוא, אם לא לאלתר – הרי לאחר זמן-מה, קרוב או רחוק. לרבים מהם קשה להשלים עם התבוסה שנחלו במלחמה נגדנו. הם מרובים – ואנחנו מועטים, וסבורים הם כי היתה כאן איזו טעות, כי נצחוננו היה מקרי, ובסיבוב שני יתקנו השגיאה.

לא הכל תולים תקוותם במלחמה שנייה, אבל יש להם אשליה אחרת להיפטר מאתנו: הם סבורים שצפויה לנו מפולת והתפוררות כלכלית, כי ניפול תחת הנטל של מעמסת העליה והבטחון. ויש גם לא-מעטים השרויים בפחד אמיתי, אם כי מחוסר-שחר, מפני גידולנו והתרחבותנו, כאילו אנו מתכוננים לרשת את סוריה ועיראק וארצות-ערב אחרות.

ומכל הטעמים האלה הם מצטיידים, מגדילים צבאם, מתכוננים.

היש סכנת מלחמה קרובה?

אם כי אין לדבר בוודאות על המחר, מותר להזהיר מפני בהלה יתרה. עם כל השיטנה והשנאה המשותפת לכל ארצות ערב כלפינו – הרי מדינות אלו רחוקות מאחדות פנימית וחיצונית; יש ניגודים בין גוש לגוש, ויש ניגודים חריפים גם בפנים, וכושר-הפעולה הלקוי לא במהרה יתוקן, אם כי אין להניח שאין הערבים מסוגלים לתיקונים ולהתקדמות פנימית. יתכן שפה ושם יקום הרפתקן שינסה לעשות לאַל את חוזי שביתת הנשק – אך אין לזלזל לגמרי בערכם של החוזים המבוטחים על ידי או"ם ובמידה ידועה על-ידי הצהרת שלוש המעצמות (אמריקה, אנגליה וצרפת). יש לציין שאנו נעמוד עוד זמן לא-מעט בפני מצב שאינו לא שלום ולא מלחמה.

הגורם המועד תמיד לפורענויות קלות או חמורות הוא גורם הפליטים. יותר משש מאות אלף אנשים מיואשים, מאוכזבים, שהפסידו את הכל ולא קיבלו כלום, שרומו על-ידי מנהיגיהם ו“משחרריהם”, והם נעזבו לנפשם, לעינויים, לסבל. אבל חרונם ומרירותם מופנים לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, אנשי המופתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים. הם פושטים ידיהם לשוד ולגנבה, הם עוסקים בהברחה ובמסחר שחור של סמים משכרים, והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף, וכל הרפתקן ערבי עלול להשתמש בהם ולנצל אותם למען הצק לישראל.

כל זמן שהפליטים לא ייושבו בארצות-ערב ולא יכּרת שלום בינינו ובין שכנינו – יהיו הפליטים גורם מטריד, מרגיז ופטר לסכסוכים.

שתים מקרב המדינות השכנות, מצרים ולבנון, אין להן כל יסוד אובייקטיבי לריב עם ישראל, וגם השתתפותן בפלישה היתה במידה רבה מקרית; הלבנון הוא נוצרי למחצה, והמרוניטים ברובם רואים בעין יפה הקמת מדינת ישראל. החלק המוסלמי בלבנון אינו רוצה ואינו מעונין להקניט יותר מדי את האוכלוסים הנוצרים, ואלמלא החשש לתגובה של הליגה הערבית היה הלבנון מרוצה לעשות שלום עם ישראל.

גם מצרים אין לה כל סיבה אובייקטיבית להסתבך ולהסתכסך עם ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, מדבר סיני. מבחינה ארצית, כלכלית ומדינית אין כל ניגודים בין שתי הארצות. להיפך, נוכח הקשיים המדיניים והחברתיים שבהן מתחבטת מצרים היא היתה יכולה ליעזר לא במעט בישראל, והשלום עם ישראל היה מחזק מעמדה של מצרים. התפתחותה התרבותית והכלכלית של מצרים וגם מעמדה הבינלאומי היו רק מרוויחים משיתוף-פעולה עם ישראל. אולם המדיניות הערבית היא אי-רציונלית, וגורמים אישיים, גורמי כנופיות, ממלאים תפקיד גדול, לעתים מכריע, במדינות אלו, ואין שום ערובה שמצרים תפעל לפי תביעת צרכיה המדיניים ומעמדה בעולם.

ועלינו להיות נכונים לתקופה ממושכת של חוסר שלום,  ולבצר בינתיים מצבנו. הזמן פועל בכמה דברים לטובתנו. הניתוק מארצות ערב מקשה במידה ידועה על מצבנו הכלכלי, אבל מאידך הוא מאפשר לנו לפתח משקנו ללא כל זיקה ותלות בארצות השכנות. בתקופת המעבר (מעבר – מבחינת שלום ומלחמה) עלינו להשקיע כל כוחנו בקיבוץ גלוּיות ובפיתוח הארץ. כל שנה, כל חודש מחזקים ומבצרים את העובדות החיוביות שבוצעו: גבולותינו שהורחבו, גידולה של ירושלים היהודית והתערותה המעשית במדינה, ואלו כוחם יפה מכוח החלטה פורמלית בלתי-מבוצעת של או“ם. גם בבעיית הפליטים הזמן פועל לא נגדנו. אם לפני שנתים עוד נשמעו קולות רציניים על שיבת הפליטים, כולם או חלקם, הרי במרוצת הזמן חודרת הכרה לכל החוגים האחראים באו”ם שהפתרון הממשי היחיד של בעיית הפליטים הוא יישובם בארצות-ערב. פתרון זה – אל נשלה עצמנו – ביצועו אינו קרוב, אבל חשובה לנו ההכרה הבינלאומית בשאלה זו.

ואם אין שלום ואין מלחמה – מהו בינתיים קו-הפעולה שלנו? מהי מדיניות הבטחון שלנו?

התשובה היא בשלוש אלה: שלטון במצב, שמירת היזמה בידינו, שקידה על סיכויי השלום.

בטחון ישראל בשעה זו ולאורך-ימים תלוי בבנין המדינה. בנין זה נשען על שני עמודים: עליה ופיתוח כלכלי. בלי צבא ובלי נשק לא נעמוד, אבל בטחוננו האמיתי יכּון אך ורק על גדלו, יכלתו ואיתנותו של העם בישראל. הקמת מדינת ישראל היא תהליך, ותהליך ממושך. אפשר להעלות באמצעים מלאכותיים בזמן קצר המונים גדולים, כל עוד יש מועמדים לעליה זו, מבלי להתחשב עם כל צורך ושיקול אחר, אבל הסעת יהודים לארץ אינה עדיין קליטה. עלינו לפתח ענפי משק חדשים שבהם ישתרשו העולים ויהיו כוח יוצר עצמאי ומעורה בחיי-העם הכלכליים והתרבותיים. זה דורש זמן. אנו מוכרחים לדחוק הקץ ולפעול בקצב בלתי-רגיל, ואסור לנו ליעגן לשיגרה ולנסיון הקיים בארצות אחרות. תנאינו יוצאים מן הכלל. אבל גם אנו לא נוכל לשנות סדרי בראשית. בנין רבבות בתים, סלילת כבישים, הכשרת קרקעות, התקנת השקאה, בנין בתי-חרושת, הכשרת בעלי-מקצוע, הקניית הלשון לילדים, לנוער, לבוגרים – כל אלה דורשים לא רק אמצעים כספיים ענקיים שאינם עדיין ברשותנו – אלא גם זמן לא מעט. ויש לפנינו לשנים רבות מלאכת-בנין קונסטרוקטיבית אדירה, שתבלע כל מאמצינו, וגם מפני זה אנו מעונינים בקיום השלום, בעולם ובסביבתנו. ומשום כך – שקידה על סיכויי השלום.

למען חיזוק השלום או לפחות למען מניעת ערעורו, עלינו לקיים בידינו את היזמה ביחסים הבינלאומיים. אנו מוקפים גורמים מסכסכים ומסוכסכים מכל צד, בים סוער זה עלינו להחזיק בידים חזקות בהגה של מדיניותנו. אסור לנו להיגרר אחרי אחרים. עלינו לחתור בעקשנות למחוז-חפצנו ולא לתת לגלים הסוערים להטות אותנו מכווּננו ההיסטורי. עלינו לשמור על מעמדנו הבינלאומי. עלינו לרכוש ידידים חדשים ככל האפשר, ובכל מאודנו נחזיק בידידים הישנים שעמדו לנו בשנות מבחן, ועוד יעמדו לנו.

גורלנו בידינו. אם אנו לא נעמוד לעצמנו – איש לא יעמוד לנו, אבל אנו זקוקים לעזרה, לאהדה, להבנה ולרצון טוב של העולם, של הכוחות המכריעים בו. התבטלותנו בפני אחרים היתה בעוכרינו בתקופת הגולה; אבל אל נעשה המשגה הפטאלי ואל נחליף התבטלות – בהתרברבות. כינונה של המדינה, אשר כפי שכבר ציינתי, הוא תהליך ממושך, עומד ביסודו על עליה ופיתוח, אבל אין לזלזל גם בכיוון הבינלאומי של המדינה, שאף הוא תהליך ממושך. עוד זמן רב עלינו לחנך דעת קהל בעולם להבין את מצבנו המיוחד ובעיותינו ומשימותינו המיוחדות. היינו כל הדורות עם יוצא-דופן, עכשיו אנחנו גם מדינה יוצאת-דופן; לא כל מה שהוטל עלינו לבצע, מתאים למושגים המקובלים בעולם, והרצון הטוב וההבנה של ידידינו בעולם הוא צורך חיוני של מדינת ישראל.

ועלינו לשלוט במצב, ע"י ראיית המציאות כמו שהיא ועל-ידי הגברה מתמדת של כוחנו. עלינו לראות הדברים לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, אלא כפי שהם בפועל-ממש. עלינו לעמוד על בסיס המציאות ביחסינו עם השכנים, ועלינו לראות את המציאות הבינלאומית כמות שהיא, היינו רוצים שהמצב בארצות ערב יהיה שונה ממה שהוא; ולא פחות מזה היינו רוצים שיחסי-העמים בעולם יהיו אחרים מאשר הם. אבל אין לנו שליטה על המציאות הבינלאומית, ועלינו להסיק מסקנות ממצבים קיימים; אם אנו מבקשים שלום עם שכנינו ואין אנו נענים,  אין אנו צריכים להתנכר לרצון השלום, אבל לא נוכל להתנהג כאילו יש שלום. אם אנו רוצים ביחסי ידידות עם כל המדינות בעולם, וכמה מדינות אינן מקבלות את ידינו המושטת, לא נתרגז ולא נטפח רגשי שנאה כלפי מדינות אלו, אבל לא נכסה מעצמנו שהמדינות האלו מתנכרות לנו, וביתר-שאת נטפח קשרינו עם אלה העוזרות לנו.

ואם בשטח הבינלאומי אנו מצוּוים על ראיה ריאליסטית,  על אחת כמה וכמה שאנו מושבעים ועומדים על ראיית האמת האכזרית בהסתכלותנו במצבה של מדינת-ישראל ובמצבו של עם ישראל. רק קו מנחה אחד יתכן בשבילנו: הקו המוכרע על-ידי צרכי המדינה וצרכי העם; וצרכים אלה מצוּוים עלינו: גידול מהיר, תגבורת-כוח מתמדת, חיזוק השלום.

מתוך פרויקט בן־יהודה

אמיל חביבי (1922־1996) היה  סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי־ישראלי. חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית ב־1992.

ספרו המוכר ביותר, האופסימיסט, ראה אור לראשונה ב־1984. במשך כמעט ארבעים שנה שכן הספר על אחד המדפים, ודווקא עכשיו, בימים של אחרי ה־7 באוקטובר 2023, שהם סוג של "אחרי הספירה", חשתי דחף לקרוא אותו.

לא מכיוון שאני רואה קשר כלשהו בין אמיל חביבי  לחמאס־דאעש, התנועה הפונדמנטליסטית הרצחנית והאכזרית עד אימה. דווקא מאחר שחביבי השתייך לממסד הישראלי והיה שותף לו – כחבר כנסת, כמי שזכה בפרס הרם ביותר שהמדינה יכולה להעניק – עניין אותי לקבל הצצה אל עולמו, אל תודעתו, אל הסוגיות שהעסיקו אותו לפני שנים כה רבות.

הספר מוזר, מרתק, מקורי ומעורר מחשבות.

הוא מביא בגוף ראשון, כמכתב־לכאורה, את דמותו של אדם בשם סעיד, יליד חיפה, ואת סיפורי ההרפתקאות, העצבונות והקשיים שעברו עליו במשך כשני עשורים.

רק בסופו של הספר מתחוור לנו שכמו במסורת ספרותית מוכרת, מדובר במעין מונולוג פרוע של אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש: כמו, למשל, בלוליטה של נבוקוב, שם מגולל הומברט הומברט את זיכרונותיו האפלים, הפדופיליים – מתוך בית הסוהר, בעוד הוא מחכה לפסק דינו.

כמו הומברט, גם סעיד פונה ישירות אל הקורא – לא אלינו, אלא אל הנמען־לכאורה שאליו שלח מכתבים ובהם סיפר על עצמו ועל חייו. כמו הומברט, בית החולים לחולי נפש שבו אושפז סעיד הוא בעצם בית כלא גדול לשעבר, כלא עכו, השוכן בתוך החומה, למעשה – בחדר שבו הוציאו להורג בימי המנדט הבריטי כמה לוחמים של האצ"ל.

סופו של הספר הזכיר לי את תחילת המאמר גרדיווה, שם עסק פרויד בסיפור על ארכיאולוג שנסע לפומפיי כדי לחפש את טביעות כף רגלה של צעירה שחלם עליה, מישהי שנספתה לכאורה יותר מאלף שנים לפני כן באפר הוולקני שפרץ מהר הגעש… 

בסופו של האופסימיסט, במעין אגדה שהיא בעצם משל, מסופר על עורך דין "אשר האמין לאחד המשוגעים והחל מחפש אחר אוצרו של זה, הטמון, כפי שטען המשוגע, באדמה בקירבת עץ החרוב." בגרדיווה מגיע פרויד (למרבה הצער, יש להודות…) להסבר רציונלי. בסיפורו של סעיד־המשוגע עורך הדין "חפר ימה וקדמה וצפונה ונגבה עד אשר עקר את העץ משורשיו, אך שום אוצר לא נפל לידיו." (יש לשבח את עבודת התרגום המופלאה של אנטון שמס!)

החפירות חסרות התכלית הללו, המטורפות לכאורה, מתכתבות עם שני אירועים שהתרחשו בשלב מוקדם יותר בספר: הראשון הוא סיפורה של פליטה פלסטינית שלפני שנסה מביתה ברמלה ב־1948 טמנה בתוך קירותיו אוצר, ושבה כעבור עשרות שנים ומצאה אותו. אבל דיירי המקום הנוכחיים גזלו אותו שוב מידיה. השני הוא סיפורה של אשתו של סעיד. הוא מכנה אותה "הטנטורית", כי היא ילידת הכפר טנטורה המוחרב. היא מגלה לו בערב כלולותיהם סוד כמוס על אוצר משפחתי שנטמן גם הוא רגע לפני המנוסה של 1948 במערה ימית, מול הכפר. 

השניים מנסים שוב ושוב, בחשאי, למצוא את תיבת האוצר, עד שדווקא בנם הוא זה ששם עליה את ידו, ולמעשה נהפך בגללה ל"שהיד". (אמיל חביבי אינו משתמש במילה, אבל הכוונה ברורה!)

אמיל חביבי, באמצעות הדמות שיצר, מספר לנו על השבר העמוק שהוא ובני משפחתו עברו עם קום המדינה, ועושה זאת בדרך מופלאה, רווית הומור ושנינות מרה.

כך למשל סעיד מספר על המורשת המשפחתית שלו: להיות אופטימיים גם ברגעים קשים מאוד. לחפש תמיד את הצד החיובי, גם באירועים קשים ומכאיבים במיוחד. למשל – כשאחיו המנופאי של סעיד נהרג בתאונה וכל גופו התנפץ על הסלעים, אמרה אמו שבעצם קרה להם דבר חיובי. לאלמנה של האח, המופתעת, הכועסת, הסבירה האם שמותו מנע ממנה, אשתו, לבגוד בו ולעזוב אותו… מכאן שמו של הספר: שילוב בין אופטימי לפסימי, שיכול להפוך למטבע לשון. 

ברקע של הסיפור, בעצם – כעיקרו! – מזדמזמים כל הזמן סיפורי הנכבה. כך למשל כשסעיד נקלע למעצר, על לא עוול בכפו, כמובן, הוא יושב שם עם קבוצה גדולה של פליטי כפרים ערביים שנמחו מהמפה. כל אחד מהם מספר מניין בא: מאל כאברי, מאיקרית, מכפר ברעם, מדיר אל־קאסי, מסעסע, מאל־ע'אבסייה, מסוחמאתא, וכן הלאה. אבל, מסביר סעיד, "אנו, ילידי־חיפה, ידענו יותר על כפרי סקוטלנד משידענו על כפרי הגליל"…  

רגשותיו של סעיד (של חביבי?) כלפי היהודים, מצטיירים כדיכוטומיים לכאורה, ובעצם הם חד משמעיים. כך למשל כשהוא מצטט דברים ששמע סעיד מפיו של איש חכם: "אליבא דאמת, בני, אין הם גרועים יותר מהאחרים בהיסטוריה" ומוסיף ואומר החכם: "הם החריבו את הכפרים שהזכירו כאן האנשים, אמת נכון הדבר. אולם חמלה שוכנת בלבם, בני, שלא זכו אבותינו להכיר כמותה בלבות הכובשים שקדמו להם." 

האומנם מאמינים באמת שני בני השיח הפלסטינים הללו בחמלה השוכנת בלבם של היהודים? או שזהו רק ציפוי מתקתק שמסווה שנאה, תיעוב, כעס אינסופי?

כשקוראים על כל העוולות המתוארות לאורך הספר, על שרירות הלב של היהודים באשר הם – אלה שגירשו, בלי שום סיבה! – את אהובתו של סעיד, רק מכיוון שהפרה את תנאי הממשל הצבאי שאסר עליה לנוע מכפר ערבי אחד לאחר, אלה שמתעללים בסעיד בכלא ומפליאים בו את מכותיהם רק מכיוון שהעז להפגין סימנים שהוא בן תרבות: הוא מצטט באוזניהם שורות מתוך מחזות של שייקספיר, אלה שעוצרים אותו בדרכו הביתה כשהוא נושא עליו מיטלטלים ששייכים לו, כי מדובר לדבריהם ב"רכוש נטוש של ערבים", אכן, הוא ערבי. אכן, נאלץ "לנטוש" את רכושו, אבל שב וגאל אותו… כשקוראים את כל אלה, ועוד כהנה וכהנה, ברור לגמרי שמדובר פה בכתב אישום חמור מאוד נגד הישראלים, מסווה בהומור, מסווה ב"הבנה" שלו אותם.

והנה גם הטיעון המוכר של הפלסטינים. הפרט שבו הם נוהגים מאז ומתמיד להיאחז כשהם מצפים לקיצה של מדינת ישראל: גם הצלבנים היו כאן. וגם הממלוכים. גם הם שלטו ביד רמה, ואז נסוגו ונעלמו. 

אמנם האיש החכם מסביר לסעיד כי היהודים אינם "ממלוכים, ואין הם צלבנים, כי אם אנשים השבים למולדתם לאחר היעדרות של אלפיים שנה", אמנם סעיד משיב לו בהשתאות: "מה חזק הוא זיכרונם", אבל על פי התרשמותי מדובר כאן באירוניה מסווית. חביבי, בפיו של סעיד, מתאר בעוצמה רבה ושוב ושוב את הקשר העמוק שיש לו למקום. את אהבתו לנופים ולריחות. לחוף הים בעכו. לסלעים בחיפה: "שמתי פעמי לכיוון האור הממצמץ, מתוך ביטחון גמור שאין הדבר בלתי אם הזמנה שמיימית. ועד שהגעתי לקירבת הים ראיתי והנה המגדלור של
עכו הניצב לשמאלי הוא הוא אשר מיצמץ בעינו וקראני אליו. אור זה שלא כבה שבה את לבי, לאחר ששאר אורותיה של עכו המצטנעת מטעמי הבלגה כבו. החלתי מתקרב למגדלור, בדרך שוממה, והנה הים רגע ונסו הגלים, בלתי אם ליטוף חרישי לרגלי
הסלעים הרובצים למרגלותיה של חומת אחמד, נכונים לשלות מתוך המים כובע נפוליאוני נוסף.

"אמת ויציב, כבודו. שאם בני אנוש רובצים כך, מדוע סלעי עכו לא יעשו כן? והרי העכואים משננים מאז ומתמיד, מתוך זלזול: 'מה לעכו כי תפחד מהמיית הים!' עד אשר הוכיחו שכניהם החיפאים,
שחשו אליהם דרך הים הגועש, כי אין הם נופלים מן העכואים בזלזולם בים."

הוא אוהב את הארץ, ולמעשה – שונא את היהודים. 

כי הם מגרשים את בני עמו: "הנותרים מצאו את בלואיהם ואת ילדיהם, ויצאו מבעד לדלת הצפונית הגדולה, ושם הועמסו על משאיות ענקיות שנשאום, כפי שגילה מורי את אוזני לאחר מכן, אל הגבול, שם השליכום, והם שמו את מיבטחם באללה והמשיכו."

העוול, מבחינתו, לא הסתיים ב־1948: "משהסתיימה מלחמת ששת הימים, שבאה בעקבות מבצע קדש, יהי זכרו צרור בצרור החיים, שבא בעקבות מלחמת העצמאות, וראיתי את ילדי ירושלים וחברון וראמללה ושכם מוכרים את צלחות החתונה בלירה אחת אמרתי: בלירה, או חינם אין כסף! ועמדתי אל נכון על צדקת היקשכם, כבודו, כי ההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא עושה כן בכיוון קדימה, מן החינם אין כסף אל הלירה. ואכן הדברים מתקדמים". 

חביבי משתמש בדימוי מהמקרא, כדי להסביר את הכאב שהוא, כפלסטיני, חש: "הילד במשפט של אדוננו שלמה נשאר שלם ואמו האמיתית סירבה שייגזר לשתיים".

והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים הם אלה שהתאכזרו לארץ, כשהסכימו לחלוקתה. 

הספר ראה אור ב־1994, לפיכך ברור כי אינו מעודכן כלל וכלל. הוא נותן תמונת מצב של המציאות לפני כמעט שלושים שנה.

עם זאת, החלטתי לנסות ולקרוא אותו. כבר שנים רבות שהוא מונח על המדף ומחכה לתורו, שכנראה כבר לא באמת יגיע. התחלתי לעיין בו ממש בימים האחרונים, ולא במפתיע גיליתי עד כמה קשה להתרכז עכשיו בקריאה של טקסטים. במיוחד של אלה העוסקים בתנועה ששלחה לתוך יישובינו את הרוצחים שהם כה מתועבים, כה נבזיים עד שהדמיון מתקשה להעלות את מעשיהם על הדעת. האכזריות שהם גילו כנראה לא הייתה מאולתרת, לא הייתה מעשה של המון משולהב, אלא הייתה מתוכננת לכל פרטיה. 

כתב על כך בימים אלה אורי תובל, עיתונאי לשעבר בכלכליסט. בתחתית העמוד אצטט את דבריו מתוך דף הפייסבוק של אמיר השכל.  

הפסקה הרלוונטית בדבריו של אורי תובל מופיעה בפסקה 5, אבל מן הסתם – כל דבריו חשובים וראויים לתשומת לב. במיוחד עכשיו. במיוחד היום. 

חרף ההסתיגויות הבלתי נמנעות שחשתי בעניין הספר על החמאס, הצלחתי בכל זאת לקרוא לפחות את הפרקים הראשונים בספר, אלה העוסקים בהקמתו של החמאס ובעקרונותיו. 

להלן כמה ציטוטים מתוכו:

התנועה "הוקמה ביום השני לפרוץ האינתיפדה, בשעת צהריים, ב־10 בדצמבר 1987, כשרחובות עזה געשו בהתפרצות המונים."

"הקימו אותה שישה מבכירי 'האחים המוסלמים' ברצועה, בביתו של שיח' אחמד יאסין." ראשי התיבות של שם התנועה הם: 'חרבת אלמוקאומה אלאלסלאמיה', תנועת ההתנגדות האסלאמית."

היא "נכנסה לזירה הלאומית הפלסטינית כמתחרה של אש"ף והיא פתחה במאבק מזוין – ג'יהאד נגד ישראל". 

את חמאס מייצגת "תפיסת עולם פשטנית, חד־ממדית וחסרת פשרות, הקוראת לחזור לשורשים, ורואה במערב המודרני את אויבו של האסלאם". 

ואלה העקרונות שקבעו המייסדים:

אני משוכנע שאסור להיכנס לעזה, שזאת מלכודת מתוכננת.

אני מרגיש שמה שעובר לי בראש נורא ברור מאליו. אני פורק את זה כי צריך.

הגענו לרגע מבחן היסטורי עצום – לא מוכנים בשום רמה!

תעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי!

ככה מדינות נגמרות!

1. התוכנית הצבאית של חמאס איך לפרוץ לישראל הייתה מרשימה מאוד. אין מה להגיד. גם מתוכננת לעילא, גם מודיעין משובח ומפורט, גם עבדו עליה בסבלנות לאורך שנים, גם ביצוע ברמה צבאית וחיילית בלתי נתפסת. כל אספקט בה מלמד על יכולות מדהימות של תכנון, ביצוע, מידור, שליטה ומודעות מלאה ליכולות המודיעיניות והמבצעיות של צה"ל.

לחמאס הייתה חטיבת קומנדו מאומנת, מיומנת ומתוכננת שלא ידענו עליה כלום. המבצע הזה מתבסס על עשרות או מאות תת מבצעים להכנתו, כל אחד מהם מתוחכם ומסובך לכשעצמו, ועלול לבדו לחשוף את כל התוכנית. והתוכנית לא נחשפה.

אחד הדברים המדהימים זה ש – כנראה – הפעולה הזאת הייתה הראשונה אי פעם עבור חלק גדול מאנשי חמאס ובנוסף הם גם כנראה הפעילו לראשונה מערכות נשק מסוימות, כמו הרחפנים המפציצים. ובכל זאת הם הציגו רמת ביצוע באמת מדהימה. ייתכן שהם השתתפו בלחימה בחו"ל או יצאו לאימונים אינטנסיביים.

2. מה שאמרתי עד פה מעיד על רציונליות, חשיבה מעשית, והשקעה כספית עצומה שאותה עושים מול מטרה מוגדרת.

3. וכל זה עומד בניגוד מוחלט לפשע הנאצי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, שאותה פעולה עשתה. אותם אנשי צבא רציונליים או ממושמעים הופכים לחיות אדם. אי אפשר בכלל לתאר את הזוועות.

4. המסקנה היא שגם הטבח הזה הוא חלק מתוכנית רציונלית. ההסבר "הם חיות ששונאים יהודים" בהחלט עומד בבסיס הטבח, אבל מסביר רק חלק מהעניין. הוא לא מספיק טוב.

5. הייתה מטרה רציונלית בבחירה לטבוח באזרחים ולא להסתפק בצבא כמטרה להרג וחטיפה. למשל, הטלת טרור על כל ישראל, שינוי מאזן ההרתעה האסטרטגי מול הפלסטינים (מושג שאולי לא היה קיים אף פעם), ומחיקת ההתיישבות היהודית מסביב לעזה.

אבל נראה שהמטרה הרציונלית המרכזית והברורה מאליה היא להכריח אותנו להיכנס קרקעית לעזה. חמאס בחר בזה במודע.

6. ולכן הוא מוכן.

7. ברור שמחכה לנו שם נשק חדש בזירה שלנו שאנחנו לא מוכנים אליו. נשק איראני או רוסי שנוסה באוקראינה ועיראק.

בחודשים האחרונים ראינו מטעני צד ביהודה ושומרון, שידוע שאיראן העבירה. בדיעבד זה נראה כמו חלק מתוכנית העל לגרום לנו להעביר כוחות לשטחים ולזנוח את גבול עזה.

אבל אם זה מה שנכנס לשטחים בשליטתנו – מה נכנס לעזה, ששם אנחנו לא יודעים על חטיבת קומנדו מאומנת ומיומנת שיש לה תוכניות מפורטות? לכוחות הקרקעיים שלנו מחכה משהו שלא ראינו. מלטים מתאבדים? מיקושים מתוחכמים? ההתקפה שלנו תהיה מאוד איטית, המון נפגעים, בגשם ובבוץ.

8. בנוסף חייבים לקחת בחשבון שחמאס היה במפקדת אוגדת עזה ובבסיסים מרכזיים אחרים ולקח חומרים, מחשבים ואת החיילים שיסבירו להם מה אנחנו יודעים ומה אנחנו מתכננים. הם כנראה יודעים על התוכניות שלנו הרבה יותר ממה שהם אמורים לדעת.

9. התוצאה היא שלמרות הגיוס הגדול, הכוח הרב והעוצמה, גם אם ניכנס לעזה – היוזמה לא שלנו. אנחנו פועלים בהתאם לתוכנית המקורית של חמאס, שבהיכרות עם הפסיכולוגיה הישראלית והרגלי קבלת ההחלטות פה יודע שבסוף של כל חשבון הפוך על הפוך, ניכנס.

10. וכשמחברים את זה לחשבון הכולל של איראן, חיזבאללה ורוסיה מול ישראל, ארה"ב וסעודיה – יש סיכוי שישראל תהיה בשר התותחים של מלחמה גדולה חדשה. כולם מבינים שאם נסתבך בעזה לא יהיה לנו כוח להתמודד עם חיזבאללה.

ברור שחיזבאללה הוא חלק מהמלכודת, לא משנה כמה לחימה תהיה מולו. זה יכול להידרדר במהירות. הוא חלק ברור במשוואה – בתור כוח איראני על גבולנו – ובגללו האמריקאים שלחו כוחות פיזיים להגנת ישראל. כנראה לראשונה. ורוסיה שהזהירה מפני כניסה של צד שלישי – ארה"ב – ללחימה ולא הביעה שום הזדהות עם ישראל, שום שיחה מפוטין. להיפך, מזהירים שם מפני פתרון צבאי (הרוסים. מזהירים. מפני. פתרון. צבאי. אין מספיק פחחח). לשם אנחנו הולכים.

11. ואולי הכי חשוב. אנחנו מגיעים לרגע המבחן הזה לא מוכנים!!!!

מי שחשב שלא יהיה מחיר אסטרטגי לחמש מערכות בחירות בארבע שנים, גילה שלחוסר יציבות יש השלכות רחבות מאוד. מי שחשב שלא יהיה מחיר לראש ממשלה שעסוק בענייניו הפרטיים ושנחליט לקחת את המדינה על כל מוסדותיה למשפט האישי שלו, גילה שנתניהו צדק. מי שחשב שלא יהיה מחיר למלחמת אזרחים ולשינוי משטרי – שממשלת ישראל פתחה בה בבחירה ומרצון, גילה שאנחנו אף פעם לא לבד בזירה.

הגענו למבחן היסטורי כשכל ההנהלה הישראלית סובלת מחוסר המשכיות, חוסר מקצועיות, חוסר במשאבים, חוסר בתשומת לב למה שמלחמה דורשת, מיליארדים שהוקצו לימי בחירות ולכספים קואליציוניים, העדפה של מגזרים שרק פוגעים בביטחון ולא מסייעים לו.

ההנהגה וההנהלה הישראלית סובלת מחוסר אמון פנימי מזעזע.

הגענו למבחן הזה כשאנחנו הכי מפורדים שהיינו אי פעם תחת ראש ממשלה שהעם לא מאמין בו ושאיבד תמיכה נרחבת עוד לפני אחריותו ליום האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

אנחנו לא מוכנים למלחמה.

ככה בדיוק מדינות קטנות נגמרות מול אימפריות אזוריות עולות.

בואו נהיה חכמים ומתוחכמים.

לא ניכנס לעזה.

נעשה דברים אחרים ובלתי צפויים.

נחנוק את חמאס כלכלית ובמשאבים. נפציץ ולא נצעד.

את האויבים האחרים נפתיע בשנתם.

ניקח את היוזמה על המזרח התיכון שאנחנו רוצים לראות פה בסוף.

נימנע ממלחמה שאחריה ישראל לא תהיה אותו הדבר.

יש לנו אחריות קדימה ואחורה.

יש לנו חברים, משפחה, ילדים.

לא לרוץ כמו פרשים פולנים לקרב מיותר.

לחשוב.

לחשוב.

לחשוב.

אולי הריאיון שנערך לאחרונה עם בנו של אחד ממנהיגי חמאס, יכול להסביר טוב יותר מה ניצב בפנינו.

(הווידיאו של הריאיון עם CNN לא פועל, לכן צילמתי תמונות מסך מתוכו):

עם עליית המדרגה במבצעי אצ"ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו "רצח לשם רצח", ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו "הבריונים אחוזי טירוף הדמים" ו"הפורשים המרצחים".

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: "כורדים ואחרים, אנשי אצ"ל, מתפארים בדיר יאסין".

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי "מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים", הסביר גלילי את מעשי הזוועה: "אף שם רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה".

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: "לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות".

הרמטכ"ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: "האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

"על מה הסדרה?" שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה "הנערים" שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ"נקמה". מי הם, אם כן, "הנערים 'שלנו'"? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל "לאחר זמן מה של צפייה" חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג'נדה המלווה אותה, שכן היא "מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה," והיא "הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם."

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה "על מה הסדרה"? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: "הסדרה נועדה להבין פשע שנאה."

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו "עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד" כי הכותבים לא שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לומר?" והוא מוסיף: " – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה." לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לחקור?" וגם מהו "הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת." וליתר דיוק: "במקרה הזה השאלה הייתה 'מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'" 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים "לקח" את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו "שכחו" כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר "אנחנו חיים כאן". חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד "הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה'הפרד ומשול' של מדינת ישראל" שהרי "בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב." חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח'דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם "אנחנו חיים כאן," ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם "לִזְכוּתם על העיר" שבה הם גרים והדגישו ש"את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק."

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי "סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים." כמו כן הוא טוען כי "הדיון הציבורי שהתנהל בעניין 'הנערים' הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני," שכן "הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות." 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי "ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון", שכן "חשיפה לגרסה מדודה של האיום" מאפשרת בשני המקרים "לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד," ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש"בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם." ולכן, היא טוענת, "היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות."

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל"פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה "יכולה 'לא לעוות את המציאות'"? שהרי "כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה." האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת "את הנחות היסוד הבעייתיות של 'האמת' החדשותית"?  קיבלנו בסדרה "סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה" שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש"קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי."

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, "צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני" רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, "להיות ראוי להיות אחד מהם", ולשם כך "היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני".  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה "מיליוני מזרחים", וש"בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח'דיר", שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: "גם היום המזרחים שצווחים 'רק ביבי' ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית."

גם המאמר "זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית" שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא "סמל של קדמה, נגישות ונוחות", היא, בעבור הפלסטינים רק "עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות." היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה "השופט הוא אויבך", ומסכמת: "יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב"כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי." בעיניה הסדרה איננה אלא "עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם." 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת "בבית"? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, "עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו", בימים ששרר לדבריו בירושלים "חושך מוחלט", בעקבות "החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח'דיר". אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, "אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר 'פאודה', אבל הפוך?" תאופיק משיב לו: "כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים." 

מודעת־אבל על מותה של אישה זרה, לא בת משפחה, לא ידידה קרובה, לא מישהי ששייכת למעגל החברתי של בני הזוג ג'וואד וסלמא, משבשת לחלוטין את חייהם.

נראה כי שום דבר לא יוכל עוד לתקון. ג'וואד, שמגיב בעוצמה רגשית לא אופיינית, מבהיל את אשתו בבכי שלו ומבלבל אותה. מה קרה לו? מדוע הוא נראה פתאום כמי שעולמו חרב?

כשנודעת לה הסיבה לאבל הפתאומי היא מתבלבלת עוד יותר. וכועסת. מרגישה נבגדת. אבל איך אפשר לבגוד בה עם אישה שמתה? ומי בכלל האישה הזאת, שמשפיעה בעוצמה רבה כל כך על בעלה?

כך נפתח הסיפור שרקם עודה באשאראת, עיתונאי וסופר ערבי-ישראלי, תושב יפיע.

הסיפור מתגלגל אל העבר, אל שנות השמונים, ושם אנחנו לומדים על מה היה בקשר בין ג'וואד ותמם, כיצד הכירו, ומדוע נפרדו.

כדי שניטיב עוד יותר להבין את הדמויות, נוקט באשאראת בתכסיס ספרותי מוצלח: אנחנו צוללים אל יומן אישי שכתבה תמם, ובו סיפרה על ילדותה הרחוקה, על המקור לכאב ולקרע הנורא שנקרע בנפשה ובמשפחתה כשהייתה רק בת תשע, ועל המפגש שלה עם ג'וואד, בבגרותה. עכשיו אנחנו רואים הכול גם מנקודת המבט שלה, וההבנות הנוספות מעמיקות את דמותה.

מסתבר, כמובן, שחייה הושפעו לא רק מאירועים פרטיים, כאלה שיכולים לקרות בכל מקום ובכל משפחה, אלא גם – מהמקום שבו היא חיה, ומהעמדה שלה כערבייה בישראל.

לאורך הרומן אנחנו פוגשים את "האחר" (ואני כותבת את זה, כמובן, מנקודת המבט שלי: ישראלית יהודייה!): את הערבים שחולקים אתנו את הארץ הזאת, אלה שמציאות החיים הגיאוגרפית שלהם זהה לשלנו, אבל הנפשית וההיסטורית שונה לחלוטין.

אחד הקטעים המרתקים בספר הוא דיאלוג בין שני גברים ישראלים, יהודי וערבי, שניהם בשנות השישים לחייהם, משכילים ומתונים. שניהם מסוגלים להגיע לדיאלוג. אבל נקודת המבט של כל אחד מהם לא מאפשרת באמת להבין את עמדת בני העם שהאחר מייצג. השאלה שהם מנסים למצוא לה תשובה היא – האם בקשר זוגי אפשר להתעלם ממה שמכונה "הנושא הלאומי"?

היהודי אומר שהוא אישית "מאמין שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם, מאמין שצריך לשים קץ לכיבוש." הוא טוען שלדעתו "זה יועיל גם ליהודים, יאפשר להם חיים במדינה נורמלית," ויחד עם זאת הוא חושב ש"לנו היהודים יש זכות לשמור על ביטחוננו."

הערבי משיב ש"העמים הערבים עוינים את היהודים משום שהם גירשו את הפלסטיני מארץ מולדתו והקימו מדינה על חורבותיה."

היהודי מבין אותו: "אין ספק שהפלסטינים שילמו מחיר כבד, אבל עמים אחרים ממשיכים הלאה ולא נתקעים בעבר, כאילו אין עתיד, חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המציאות כדי לשנות אותה הוא הדבר המסוכן ביותר העומד בפניהם," ומעורר בערבי תסכול וכעס "שכמותן לא הרגיש זה זמן רב," והוא משיב:

"אבל מדובר בבית שלהם, בזכויות שלהם! אתה יודע שיש תושבים עכשיו כאן במדינה שאסור להם לחזור לבתים שלהם בכפרים שהמשפחות שלהם נעקרו מהם ב-48'."

היהודי מתרגז: "זאת הטרגדיה!" הוא קורא, "שהם שוקעים בעבר. אני לא מכחיש את העוול שנגרם להם, אבל הם חייבים לחפש מסלולים אחרים. עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך."

אבל הערבי לא משתכנע, כמובן: "מי שידו במים אינו כמי שידו באש", הוא מנסה להסביר, "אולי אתה לא יודע מה היה מצבנו אחרי הנכבה, ואיזה תהליך עבר עלינו. דווקא אנחנו היינו הראשונים שסירבו לבכות על ההריסות. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד כדי לבנות את הכול מאפס. ובכל זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותנו או את זכותם של הפליטים בכלל להשיג את זכויותיהם."

האם זהו דו־שיח של חירשים? האם הדיאלוג הזה, שבו אף צד אינו משכנע ואף צד אינו משתכנע, יכול לקדם אותנו למקום של הבנה, פיוס, שיתוף פעולה, חיים של אחווה?

האם עצם כתיבת הספר, עצם היכרותו של עודה באשאראת עם הטיעונים של היהודים הישראלים, עצם היכולת שלו להציג אותם כך בוויכוח, מעידים על סיכוי שתיווצר כאן הבנה?

אני רוצה כל כך להאמין, אבל בכלל לא בטוחה. כי בוויכוח שהוא מציג בפנינו כל צד מתחפר בעמדותיו. מאזין לאחר, אבל לא באמת מסוגל להבין אותו.

עודה באשאראת בקיא כמובן מאוד בהוויה הישראלית-יהודית. העברית שלו, למשל, מושלמת. הוא תרגם בעצמו את ספרו מערבית. רובנו לא יודעים ערבית. תמאם אפילו נוזפת ביהודי ישראלי שמספר לה שהוא שולט בערבית, והיא מבינה שלמד את השפה במהלך שירותו הצבאי. מדוע, היא תוהה, אתם לומדים ערבית רק כדי לשרת במודיעין, ובעצם – כדי להתנכל לנו?

גיבוריו של באשאראת מתהלכים כאן, במולדת המשותפת לכולנו, אבל רואים מראות שונים. כשסלמא מחליטה למצוא לעצמה עיסוק שימלא את נפשה וינחם אותה על התנהגותו של בעלה, היא מצטרפת לסיורים מודרכים בחבלי הארץ שבהם שכנו בני עמה בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שנושלו מאדמתם. כשתמאם מטיילת עם ידיד והוא מצלם גדר של בסיס צבאי, היא לא יודעת את נפשה מרוב פחד, ואכן, ניגש אליהם חייל, שאוסר עליהם לצלם. בדיעבד מתברר שהפעולה הכמעט תמימה תגבה ממנה ומהידיד שלה מחיר כבד מנשוא. הארץ הזאת שלהם ולא שלהם.

אין להבין מכך שהרומן הוא פמפלט פוליטי. לחלוטין לא. מדובר ביצירה ספרותית מגובשת, מרתקת ונוגעת ללב.

عودة بشارات
المرحومة تمام مکحول
رواية

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

"לכול מעשה יש מחיר', אומר ברגד, גיבור ספרו החדש של עודד ידעיה, לדמותו בראי: "לפיצול, לנאמנות, לחברות.'"

אכן, ברגד עצמו הוא דמות מפוצלת. אנחנו פוגשים אותו לסירוגין בפרקים עוקבים קצרצרים, עמוד וחצי או שניים, שכל אחד מהם מתרחש בתקופת חיים אחרת. באחת ברגד, ששמו האמיתי הוא עמירם, אך הוא מכונה "סמל", משרת בצבא. בפרק הראשון הוא יוצא ל"תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי", תרגיל שהוא "הראשון שלו כמפקד". עליו לנווט את הכוח אל מבנה שנבחר, חיילי צה"ל אחרים מגלמים את האויב, ועל הכול משגיח מי שיופיע שוב ושוב לאורך הרומן, אדם בשם קפלן שעמירם ייתקל בו בפרקים הבאים, גם באלה שמתרחשים מקץ שנים רבות. בפרק השני אנחנו פוגשים את עמיקם-סמל כעבור שנים רבות. הוא בחר לעצמו שם חדש: ברגד, ועיסוקו המרכזי, כפי שהוא מופיע ברומן, הוא להשתתף בהפגנות של פלסטינים נגד חיילי צה"ל. ברגד חובר אל פעילי שמאל, "חמוש" במצלמה שבה הוא מתעד את התנהגותם של החיילים, ואת אלימותם.

האומנם הפך עמירם את עורו? האומנם השתנה לגמרי במהלך השנים?

לאו דווקא. כבר בהיותו חייל הוא מנסה שוב ושוב להבין את נקודת המבט של הערבים, "האויבים", תחילה במלחמת לבנון ואחרי כן בעזה. כבר אז הוא מפציר לא פעם במפקדיו להקל על שבויים או נחקרים ערבים: "[…] את אלה שהחיילים גמרו לבדוק […] אולי שיתנו להם מים ואחר כך הביתה, מי שלא אשם צריך לתת לו גזר, ככה הבנתי מהאוגדונר." הוא מנסה למנוע שליחה לכלא של משליכי אבנים: "אם ייכנסו שנה לכלא אז יצאו משם מחבלים מדופלמים וילמדו לזרוק בקבוק תבערה במקום אבנים […] עדיף שנלמד אותם משהו כאן," וכבר אז, לפני עשרות שנים, מכנה אותו קפלן בכינוי הגנאי הישראלי המוכר "יפה נפש".

אכן, היה "כזה", ועם זאת אפשר לומר עליו שעמדותיו הקצינו והוא התפכח, שהרי "תמיד הצביע מפא"י עבודה (חוץ מפעם אחת בגין כמחאה ופעם אחת בטעות), תמיד התרכז במשפחה וחברים, אבל עכשיו, שהתפכח, הוא מתחרט – על שנים רבות שהאמין בממסד ובמדינה, נתן כתף, התייצב למילואים לפי קריאה, אפילו חשב שתוכנית דיין יכולה להצליח. מסתבר שטעה בגדול, ובמו ידיו עזר להפוך את ה'כיבוש הזמני' לדיכוי, ואת ה'סיפוח על תנאי' לעובדות בשטח, שהורסות כל סיכוי לפתרון. אין ספק שהיה שותף למעשים אידיוטיים, בלשון המעטה, והוא חייב עכשיו להתנער מאותן הצדקות המאשימות תמיד את הצד השני, להודות ששגה, ולהתחיל להילחם למען הדרך הנכונה. ולא רק במילים והצהרות, הוא חייב להיות אקטיבי, אי־אפשר להמשיך לנקות את המצפון בחתימה על עצומות חסרות תכלית, או בהפגנות מנומסות בכיכר ליד הבית".

עמירם נהפך לברגד כי הוא מתחיל לראות אחרת את הצד "שלו". מתחוור לו "שכל האנשים האלו עובדים, אוכלים, הולכים הביתה, מקימים משפחות, בלי להרגיש הם מייצרים עוד ועוד חיילים, מחמשים אותם מרגל עד ראש, ושולחים אותם לדכא עם אחר, בייחוד מעצבנים אותו חיילים שמסתובבים חמושים בתל אביב, זקופי ראש כמו טווסים, בשפת גוף המשדרת לסביבה 'תראו איזה גיבורים אנחנו שומרים על המולדת'. איזה קרביים ואיזה בטיח, הוא מגחך, עומדים מול זקנים בגלביות ונשים בשמלות, ואם נזרקת אבן, אז יש להם מגנים וקסדות, ג'יפים עם רשתות, ומטולי גז שמעיפים הפגנה של אלפים תוך שתי דקות. עדיין לא קרה שחייל נפצע, אפילו בינוני, מאבן כזו".

לאורך הספר הוא מתעמת שוב ושוב עם קפלן, שעמירם סולד מפניו. "סמל ציין לעצמו שפעם ראשונה שהוא שומע את הקפלן הזה מבטא רגש כלשהו", הוא אומר לעצמו כבר בפרק הצבאי השלישי.

תיאורי ההפגנות, האלימות של החיילים, מזעזעים. מזדמן לברגד לשוחח עם אחד הפלסטינים, מרואן המכונה "המשורר", שמצטט באוזניו שירים שחיבר. מרואן מרשים מאוד את ברגד, ותחושת הזוועה מתעוררת לא רק בו, אלא גם בקורא, כשמרואן סופג פגיעה ישירה בפניו, אף על פי שבכלל לא היה מעורב בשום פעילות אלימה נגד החיילים. אדרבא, מרואן דוגל באחווה ובשיתוף פעולה בין יהודים וערבים. אבל שני הצדדים, גם זה שלו, חשדנים כלפיו. מרואן היה כלוא בכלא הישראלי, אחרי שהרג מישהו שחיזר אחרי אשתו, ובניגוד למקובל לא פגע דווקא בה, אלא בַּגבר. מאחר שהשתחרר מהכלא השתכנעו תושבי כפרו שהוא משתף פעולה עם הישראלים. מסתבר אם כך שאין בעצם סיכוי לקולות המתונים משני הצדדים להתגבר ולהוביל לשיתוף פעולה בין הניצים, יהודים וערבים.

"ככה אתה מתחזק שליטה באוכלוסייה אזרחית, נזכר ברגד ב'קבוצת פקודות' של אלוף פיקוד דרום בעזה, באינתיפאדה הראשונה. צריך להרגיל אותם להיות עם האף למטה וראש באדמה, כל הזמן לייצר פקודות כדי שיתרגלו לציית, כל הזמן לגזור גזרות ולבדוק איך הן משפיעות, כל הזמן לשנות נהלים לפני שימצאו דרכים להתחמק; צריך לנהל את חיי היומיום שלהם כמערכת ברורה ונמשכת של שולט ונשלט; שיתעסקו בקטנות מעבר, ברישיונות, אפילו לחמור, שלא יהיה להם זמן וכוח לרעיונות אחרים".

ברגד הצלם תוהה אם "צילום שמנכיח עוולה יעזור למאבק", ואומר לעצמו שהתקווה שכך יקרה "מזמן הוכחה כשגויה".

אני בטוחה שעודד ידעיה שואל את עצמו שאלה דומה: האם הספר שלפנינו, שאותו כתב כדי לספר על עוולות גלויות ונסתרות, יוכל להשפיע במשהו על המציאות? ייתכן שלא. וייתכן שכל גרגר נוסף מצטבר בסופו של דבר למסה קריטית שתביא בסופו של דבר לשינוי המציאות עצמה, ולא רק את העמדות כלפיה.

ביל קלינטון, בריאיון עם רביב דרוקר, בערוץ 10, 14.4.2018, על כישלון השיחות בקמפ דיוויד, בקיץ 2000:

"הפעם היחידה שראיתי את ערפאת בוכה הייתה בשיחה האחרונה שלנו.

שאלתי אותו: 'אתה רוצה לעשות את זה או לא?'

והוא אמר, 'אלוהים, כן'.

אז שאלתי: 'תחתום על ההסכם?'

והוא ענה: 'כן.' הוא אמר, 'אם לא אחתום, יכולות לעבור חמש, עשר או חמש עשרה שנים.'

תראה כמה זמן חלף, עברו כבר 18 שנים, ואנחנו עדיין לא שם."

***

"זה היה הסיכוי הטוב ביותר שהיה לכם. זה כמעט כאילו שאלוהים אמר: אשאיר את כולכם בחיים כדוגמה קבועה ליתר העולם של עינוי אנושי. זה היה שובר לב."

רביב דרוקר: "קלינטון לא רצה לדבר עם אירועים אקטואליים אבל בסוף הוא לא יכול היה להישאר אדיש לעובדה שאין יותר אפילו העמדת פנים של תהליך שלום בין ישראל לפלסטינים."

קלינטון: "אני עדיין מקווה שיום יבוא אם ניתן יהיה להגיע להסכם סביר, שישראל תשגשג אף יותר."

גדוד צנחנים בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, הוצנח בסיני ב-29 באוקטובר, 1956, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה. בד בבד החלו חיילי יחידות אחרות לנוע מערבה, כדי לחבור אל הכוח המוצנח. אלה היו מהלכיו הראשונים של "מבצע קדש": המלחמה נגד מצרים שפתחו בה ישראל, צרפת ואנגליה. מטרותיה של ישראל היו – להשמיד בסיסי מסתננים, להחליש את כוחו של הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.

זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני, ובהקשר עמם, התחולל באותו יום בתוך תחומי המדינה מה שכונה לימים "טבח כפר קאסם". לוחמי יחידה של משמר הגבול הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול המזרחי, שמא המלחמה שפרצה תתרחב גם לזירה עם ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל תושבי הכפרים שעבדו מחוץ להם לא ידעו על כך. בשבעה מהכפרים הפעילו קציני צה"ל שיקול דעת, ולא פגעו בכפריים ששבו הביתה בתום יום העבודה. סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הכוח שהוצב בכפר קאסם, החליט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות ולהרוג כל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם בשדות, ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מהתושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. (על מה שאירע באותו יום אפשר לקרוא כאן בהרחבה).

דגל שחור מתנוסס

ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, ונעזרה לשם כך בצנזורה הצבאית, אבל אחרי שחברי כנסת ערביים השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית ויידעו את הציבור על מה שקרה, מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה. זאת קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים (אפשר לקרוא על כך בהרחבה, כאן). פסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל, וָלא, יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. סימן ההיכר של פקודה כזאת: אי חוקיותה מתנוססת מעליה "כדגל שחור", קבע השופט בנימין הלוי בפסיקתו.

58 שנה אחרי הטבח הגיע לכפר קאסם נציג רשמי של מדינת ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, כדי להודות בפשע ולהתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים. בפתח דבריו אמר הנשיא ריבלין כי בא לדבר אתם כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל. הוא דיבר שוב על אי חוקיותה של הפקודה שניתנה ובוצעה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, "שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו", על פסיקת בית המשפט העליון אשר "אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה" והדגיש כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".

הנשיא ריבלין הזכיר את אברהם שפירא, דודו, "זקן השומרים", שהגיע ב-1957 לכפר קאסם כדי לקיים "סולחה". "אין ספק," אמר ריבלין, כי "הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים."

אבל הנשיא לא הסתפק בכך. הוא חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בשל הטרור והאלימות ש"מתרחשים", כדבריו, "בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ", והזכיר את הרצח של תינוקת רכה, רק בת שלושה חודשים, חיה זיסל, שמחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים, רצח אותה. "הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית," אמר הנשיא, והוסיף כי הוא מבקש "לומר את המובן מאליו", שחשוב לומר אותו בימים שבהם יש מי שבקשים "לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב": הוא מבקש להושיט אל שומעיו "יד אמיצה," בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.

ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז'בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול "בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות",  ולא לנסות "לדחוק מישהו מארצנו", ובכך רמז כי הוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות.

אמנם "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה", אבל היא "לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. […] האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית," שהרי "מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו", והיא "מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית".

אמנם, לא בחרנו במצב העניינים הזה, הסביר ריבלין, אבל הוסיף כי "אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל." למרבה הצער "מעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו."

לאן השנאה מובילה

"ראו לאן השנאה מובילה אותנו," אמר, ופירט: "לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד", והפציר: "הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו".

ריבלין הסביר כי איננו תמים. הוא יודע ש"אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים", שהרי מונחים בין ערבים ליהודים "משקעי עבר קשים", שכן "אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה."

כמן כן, ברור לו שבציבור הערבי רבים "אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי." הקמת המדינה אינה "חלום שהתגשם" מבחינתם של הערבים. מה גם שהם כואבים את סבלם של אחיהם "מעברו השני של הקו הירוק"  והם עצמם "פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים" .

חרף כל זאת, ריבלין סבור כי מאחר שאין לנו ברירה, נועדנו לחיות ביחד, יש לבסס אמון ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אם לא ננהג כך, ניאלץ "להיאבק עד קץ הימים".

שני הצדדים אינם יכולים להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים, וגם לא לקוות שיעלם פתאום. הסביר ריבלין. אין לנו ברירה, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על "ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית."

לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ וייעלמו ממנה. אם לא יסכינו, "לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת."

מהציבור היהודי ביקש להבין, שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון "בעיניים נוצצות". המחויבות ההדדית מחייבת את כל אזרחי המדינה לקבל את ריבונותה ואת  "כללי המשחק הדמוקרטי", ולבער את "היסודות החותרים תחתיה".

חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה כבר שנים רבות "בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר". שיקום אמונם במדינה נדרש, כי "עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית".

והכי חשוב – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר, כדי לעודד את ההבנה ההדדית. לשם כך יש "להיפגש. לדבר ולהקשיב". "אין לנו אפשרות אחרת"', מתרה ריבלין, כי "כינון השותפות הוא צורך קיומי".

ריבלין חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל "כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות," ודרש מהם להשמיע "קול ברור כנגד האלימות והטרור", וכנגד הקיצוניים ש"מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום". הוא הביע אכזבה מכך ש"הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק", והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית, לא תחליש את מאבקם, כי "אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעוצמה".

ההוכחה לצדקת דבריו, אמר, הם היושבים מולו בקהל, יהודים וראשי ערים ורשויות ערביים, שידם מושטת "לשכנות טובה" וציין כי "דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית."

"החובה הזאת," אמר, "מוטלת על כולנו. מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד". הוא הביע את אמונתו "שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד".

נאומו של ראובן ריבלין התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שלא אמר מפורשות את המילה "טבח", אלא כינה את מה שאירע "הרג נפשע". אחרים ציפו לכך ליותר מכפי ששמעו מפיו של ריבלין. אחד הפצועים מאותו אירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה "שהנשיא יכיר בטבח ויתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה." ח"כ  מטעם מר"צ  עיסאווי פריג' אמר כי "הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום".ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם "יום של חשבון נפש למדינה כולה".

מה מטרתו האמיתית של הנאום

בחינה מקרוב של דברי הנשיא מלמדת שהנשיא ריבלין בא לכפר קאסם לא כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, ולא כדי לפצות את הנפגעים, אלא כדי לדבר על העתיד, ובעיקר – כדי לשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל; להסביר שמוטב להם לוותר על מאבק אלים שאין בו תוחלת, ושעליהם ללמוד לחיות בישראל כמיעוט בעל זכויות. אבל על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה, או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה, בהתאם להשתייכותם הלאומית?

קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל"ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ"ל, רב אלוף משה דיין.

ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: "ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול." השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, "פדאיון" הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.

משה דיין הגיע ופסק: "לא מבטלים חתונה". וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.

למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.

החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה"א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב," הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?" (שמואל ב', פרק ב', פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. "זאת גזירת דורנו" הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של "האור שבלבו", ומכיוון ש"הערגה לשלום החרישה את אוזניו". כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט "אשם" בעיני הרמטכ"ל שלו.

מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, "הערגה לשלום" מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ"ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.

האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה?  גם צ'רצ'יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: "אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות," קרא אז צ'רצ'יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, "מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון".

נאומו של צ'רצ'יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ'רצ'יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ'רצ'יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים.  לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.

דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.

כחצי שנה אחרי הלוויה החל "מבצע קדש". עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.

קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג  "האומנם קמל הפרח", שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים "זה המקום שלכם".

לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.

בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.

תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה

בשנות השמונים של המאה שעברה התהלך סופר ואיש רוח ערבי, סלמאן נאטור, בחוצות בית שאן וחיפה ושוחח עם יהודים. הוא ניסה לא רק להבין את הלכי הרוח שלהם ולשקף אותם בכתיבתו, אלא, מדי פעם, להושיט לעברם יד, לומר איזה משפט שעשוי לערער את תחושת הצדק היצוקה שלהם, או לפחות לחצוב בתוכה איזו נקבובית קטנה של ספק. חלק מהשיחות שערך הוא הקליט, וציטט אותן, על פי עדותו, כלשונן, בלי שום שינוי.

דומה כאילו עשרות השנים שחלפו מאז שדיברו מרואייניו של נאטור על יאסר עראפת, על ראש הממשלה יצחק שמיר, על פת"ח ועל "המערך", לא שינו מאומה, למעט השמות והכותרות. אדרבא, נראה כי אותה שנאה יוקדת שאפשר למצוא בתיעוד הדברים ששמע נאטור, אותה תחושה של התבצרות בעמדות, של קורבנות אלימה ושל חוסר כל רצון לראות את הצד השני, רק החריפו מאז.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הולך עם הרוח, שהוא תוצאתו של אותן שיחות יזומות, "מפגיש" סלמאן נאטור שתי אמהות שכולות, פלסטינית ויהודייה (רק בדבריו עליהן. בפועל הן מסרבות להיפגש). הבנות של שתיהן נרצחו ימים אחדים לפני חתונתן. מתנחל הרג את הפלסטינית. מחבל – את היהודייה. שתי הצעירות היו בדרכן להזמין קרובי משפחה למסיבה. שתי האמהות מרות נפש, כצפוי, כועסות ושונאות. שתיהן מסרבות – ובצדק מבחינתן! – להבין את הצד השני ואת מצוקותיו. עם האם הערבייה המחבר אינו מפתח שיחה ארוכה, או לפחות אינו מתעד אותה, רק מתאר את אבלה, ומספר כיצד נאלצו בני משפחתה לקבור את הנרצחת "בשקט", על פי הפקודה שקיבלו מהצבא. "כיצד בוכה אם יהודייה ששכלה את בתה שבוע לפני חתונתה?" הוא שואל את עצמו בדרכו לבית שאן, אל ביתה של אסתר אוחנה. האם מספרת על בתה. על האבן שהרגה אותה. על ביקורה באו"ם, "עם השגריר שלנו נתניהו", שם הראתה את האבן, כי הנציגים תהו "מה פתאום אבן תהרוג…"

"גברת אוחנה," שואל אותה סלמאן נאטור, "את הופעת בהפגנות רבות, עם פוליטיקאים ועם כהנא, את לא חושבת שהם ספסרו בדם של הבת שלך ובכאב שלך?" והיא מסבירה לו בתשובה שאילו היה גזר דין מוות למחבלים, לא היו מחליפים את רוצחי בתה עם שבויים ישראלים.

"את שונאת ערבים?" הוא שואל. "כן, בטח…" היא משיבה. ואז הוא מנסה "להסביר" לה: "גברת אוחנה, כל מה שהם רוצים זה מדינה בגדה המערבית ובעזה," והיא בשלה – "יש להם עשרים וארבע מדינות. אנחנו אחת. הם לא יכולים לחיות שם?"

קשה להסביר עד כמה קריאת הדיאלוג הזה מייאשת. שהרי שני הצדדים כאן אינם מדייקים. כבר קשה להאמין ששאיפותיהם של הפלסטינים מתמצות אך ורק בהקמה של מדינה לצד מדינת ישראל, וגם תפיסתה של הגברת אוחנה, המשקפת בלי ספק את דעתם של ישראלים רבים, בלתי נסבלת: ברור שפלסטינים ילידי המקום הזה חשים כלפיו קרבה והזדהות עמוקים, תחושות שישראלים רבים מדי מתנכרים להן ומעדיפים להתעלם מעוצמתן.

סלמאן נאטור מרבה לתאר את התחושות הללו. את הקשר הרגשי שלו, הנטוע עמוק בנופי הארץ, ובהיסטוריה שלה. הוא מהלך בעיני רוחו בין כפרים ערביים שנעלמו, שבמקומם שוכנים אתרים ישראלים – על אילו אדמות שוכן למשל נמל התעופה בן גוריון? ומה הייתה בית שאן לפני שאיבדה את שמה הערבי? (ועם זאת, אומר לעצמו הקורא הישראלי, אסור להתעלם גם מהקשר הרגשי והזיקה ההיסטורית העמוקה שיש ליהודים עם המקומות האלה ממש!)

הכאב שנאטור מביע אינו נגרם רק בשל האובדן ההיסטורי, אלא גם בגלל המציאות היומיומית של מי שחי בארצו הגיאוגרפית, אך לא המדינית. הוא, ידידיו ומכריו, חשים נרדפים ונטולי זכויות. הוא מיטיב לתאר את התחושות הללו כשהוא מספר על יציאתו מהארץ לטיול באירופה. על הבידוק הביטחוני המוקפד שהוא נאלץ לעבור. את עוצמת הרגשות הוא מבטא היטב כשהוא מספר על התרגשותו מהדלת האוטומטית הנפתחת בפניו בשדה התעופה: היא, בניגוד לאנשי הביטחון, אינה מבחינה בין יהודי לערבי. נפתחת ונסגרת, בלי שום אפליה.

אבל אפילו כאן הקורא הישראלי אינו יכול לספוג את כל עוצמת הכאב הזאת בלי לומר לעצמו בסתר, במעמקי הלב – מה הוא רוצה? הרי חייבים להתגונן מפני מחבלים מתאבדים, וזאת אינה פיקציה אלא מציאות. אז נכון שמי שחף מפשע סובל, אבל מה החלופה? והאם רק בישראל מתקיימים בידוקים כאלה? האם ראה פעם המחבר את מה שחייבים לעבור כל הטסים לישראל משדות תעופה כמו זה שבמינכן, למשל? איך מפשפשים בכליהם, מצווים עליהם לחלוץ נעליים, ממששים את גופם, בלי הבדלי דת גזע ומין? האם אפשר לטעון ביושר כי מה שנאטור חווה אינו אילוץ אלא התנכלות?

אחד החלקים המעציבים ביותר בספר, אבל כזה שיש בו אולי גם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, הוא זה שבו מצטט סלמאן נאטור כמה ילדים שהתבקשו, בשיעור כתיבה יוצרת, לתאר ערבים. רוב הילדים הביעו כעס, פחד, שנאה ואי הבנה למניעיהם של הערבים. רבים הזכירו את ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם כבסיס לזכות היהודים על הארץ. אבל היו ביניהם גם כאלה שכתבו דברים אחרים. "יש כאן ערבים שרוצים לעשות שלום. וגם יהודים. ויש ערבים שעושים את האינתיפאדה. איך הם רוצים לעשות שלום?" או − "אני רוצה להגיד שיש אנשים שהם טועים בהחלט. יש הורים שאומרים לילדים שלהם שהערבי הוא אדם רע; אני חושבת שכל בני האדם שווים. וצריך להגיד את זה במיוחד לילדים הקטנים, כדי שכאשר יהיו גדולים הם ידעו להתייחס טוב לערבים."

הילדים שכתבו את הדברים הללו אמורים כיום להיות בשנות הארבעים או החמישים לחייהם. האם יש סיכוי שיקראו את הספר הולך על הרוח? ואם כן – מה תהיה דעתם עליו?

תרגם מערבית: יונתן מנדל

"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.

עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו:

"בדומה לנאציזם,' […] הציונות היא תנועה תוקפנית ודינמית, ככל שהערבים ינסו לפייס את הציונות – לא יצליחו לספק את הדרישות הנוספות שתעלה מדי פעם," כתב אנוור נוסייבה, מדינאי פלסטיני, בספרו זיכרונות נוסייבה. את הדברים הללו מצטט תום שגב בספרו ימי הכלניות (כתר, 1999) כדי להאיר את עומק הפער בין שתי התנועות הלאומיות: הציונות והתנועה לעצמאות ערבית.

לא אחת נטען כי מדינת ישראל קמה במידה רבה בגלל – כמעט אפשר לומר בציניות איומה "בזכות" − מלחמת העולם השנייה או ליתר דיוק – השואה.

הספר ימי הכלניות מבהיר כי לא רק שהתפישה הזאת מוטעית, אלא שההיסטוריה מראה כי ההפך הוא הנכון. תום שגב עוקב בדקדקנות אחרי המהלכים שהובילו להקמת המדינה, החל בימיו האחרונים של השלטון העות'מני, מנוסתם של הטורקים, כניסתם של הבריטים, ימי המנדט בארץ ישראל, ועד להחלטה של האו"ם לחלק את הארץ בין שתי התנועות הלאומיות הניצות, בין יהודים וערבים, ועזיבתם של הבריטים.

מהדברים משתקפת עמדה ברורה מאוד של המחבר, שנוטה חסד לעמדתם של הבריטים בתולדות הסכסוך. על פי הערכותיו והמסמכים שהוא מצטט, מצטיירים לא מעט אנשי ממשל אנגליים כציונים ממש. עמדותיהם נבעו מכמה מקורות: התפישה המיסטית המעוגנת במקרא, המקשרת בין העם היהודי לארץ ישראל; התפישה התועלתנית, שלפיה מוטב לה לבריטניה להיעתר לדרישות היהדות הציונית, מתוך אמונה עמוקה שיש ליהדות העולם כוח אדיר, ושאנגליה תיפגע כלכלית ומדינית אם תתייצב כנגד הכוח הזה; ותפישה מוסרית: שיש צדק בדרישתם של היהודים למצוא לעצמם בית לאומי שבו יוכלו לשלוט בגורלם. מרתק לקרוא על מעורבותו של חיים ויצמן, שהצליח, בקסמו האישי הלא מבוטל, למצוא לעצמו מהלכים אל הדרגים הגבוהים ביותר באנגליה. ויצמן נהג להיפגש עם ראשי ממשלה ועם פקידי ציבור גבוהים, שהעריכו אותו והושפעו ממנו.

מלחמת העולם השנייה, טוען תום שגב, כרסמה בתפישת הכוח העצום של היהודים. השואה הוכיחה שאין להם מגן, ולכן אין צורך להיזהר מהם וּלְרַצות אותם. בימיו הראשונים של המנדט, כך מראה תום שגב, הייתה הטיה ברורה של האנגלים לטובת הציונות, שהתבטאה לא רק בהצהרת בלפור, אלא גם בניהול השוטף של ענייני האוכלוסייה המקומית. מכאן אפשר להסיק שאלמלא מלחמת העולם השנייה, יכול היה אולי לקום בית יהודי הרבה לפני שמדינת ישראל קמה, ואולי אפילו עם פחות שפיכות דמים.

אחרי מלחמת העולם השנייה חל מהפך, שהיו לו כמה גורמים: כאמור, איש לא האמין עוד בכוחם האדיר של היהודים. בשלב מסוים, עוד במהלך המלחמה, התברר שליהודים אין בררה אלא לתמוך בבריטניה, בעוד שהערבים יכלו לבחור צד, בריטניה או גרמניה (אכן, המופתי, כידוע, חבר להיטלר, ביקר אצלו והפציר בו להפציץ את היישוב היהודי בארץ ישראל. להיטלר היו באותה עת סדרי עדיפויות שונים). כתוצאה מכך יכול היה ראש ממשלת בריטניה לקבוע: "אם נגזר עלינו לפגוע באחד משני הצדדים − הבה נפגע ביהודים, לא בערבים". גם המחתרות היהודיות שהחלו במעשי טרור כנגד הבריטים המאיסו עליהם את השהות בארץ ישראל. מה עוד שעלותו של המנדט הסתברה כגבוהה, ואילו התועלת הכלכלית שלו הוטלה בספק. לכך נוספה גם תנועת ההתנגדות הערבית, שאין לזלזל, לדברי תום שגב, בהשפעתה. יהודים וערבים כאחת עשו הכול כדי לסלק מכאן את האנגלים, עד שהצליחו. לאנגלים היה ברור שמעתה ואילך יאלצו הצדדים לפתור את הסכסוך שלהם בעצמם. הם חזו את שפיכות הדמים הצפויה, וכמובן צדקו.

הקריאה בספר מרתקת. תום שגב מביא בפנינו את מה שמופיע בספרי היסטוריה כעובדות יבשות, אבל עושה זאת באופן שונה – באמצעות סיפוריהן האישיים של דמויות שחיו כאן במשך עשרות שנים, עד הקמת המדינה. חלקם אנשים ידועים ומוכרים מאוד, אחרים אלמוניים שתיעדו את חייהם במכתבים או ביומנים אישיים. שגב  מצטט את הדברים ומעבד אותם למכלול שיש בו דרמה סיפורית, לצד השחזור ההיסטורי העובדתי.

הספר שזור סיפורים אישיים נוגעים ללב, מרתקים, לפעמים מפחידים, השופכים אור על מה שהתרחש במקום הזה ועל האופן שבו השפיעו המהלכים ההיסטוריים על בני אדם. הנה, לדוגמה סיפור משעשע משהו על ימי התפר בין השלטון העות'מני לבריטי: יחידה צבאית בריטית הגיעה עד לפאתי ירושלים. הטורקים נסו על נפשם (תיאור הרעב העוני והמצוקה האיומה של אותם ימים מחריד ממש). המושל הערבי של ירושלים החליט שעליו לצאת אל האנגלים ולהיכנע באופן רשמי. הוא אלתר דגל לבן מסדין גדול, תלוי על מוט של מטאטא, ויצא לדרך. באחד השבילים פגש שני סרג'נטים אנגליים שמפקדם, שחשק בחביתה לארוחת הבוקר שלו, פקד עליהם למצוא לו כמה ביצים. המושל ביקש להיכנע. החיילים האנגליים לא הבינו מה הוא רוצה מחייהם וסירבו לקבל את כניעתו. יש עדות מצולמת שמוכיחה את אותו מפגש הזוי, והיא מופיעה בספר, לצד תצלומים רבים אחרים שבהם מתועדים דמויות ומצבים המתוארים בפרוטרוט.

קשה מאוד לקרוא את דבריו של נוסייבה המשווה בין הציונות לנאציזם. הוא לא הערבי היחיד שדברים שכתב מכאיבים מאוד לקורא הישראלי. כך למשל אדם בשם ח'ליל אל-סכאכיני, המופיע לאורך הספר כולו, ומצטייר כאדם בעל ערכים ועקרונות – הכנסת האורחים שלו שחייבה אותו להיעתר ליהודי שביקש מחסה בביתו, עלתה לו בסבל רב – כתב, בעיצומה של מלחמת העולם, כי היהודים שטבעו עם ספינת המעפילים סטרומה "לא היו פליטים: הם היו פולשים," ועוד הוסיף וכתב כי נוסעי האונייה היו "הרפתקנים". מי שזוכר שטבועי סטרומה היו ניצולי שואה שניסו להימלט למקום מבטחים, מי שאינו שוכח מה עלה בגורלם של מיליוני יהודים חפים מפשע שלא הצליחו לנוס ולהינצל, אינו יכול שלא לחוש פלצות למקרא דבריו של אל-סכאכיני.

לכך מצטרפים תיאורי הפרעות שעשו ערבים ביהודים בצפת, בירושלים, בתל אביב: מעין פוגרומים ספונטיים, שסימן ההיכר שלהם היה, כמו במזרח אירופה, ענני נוצות שעפו מתוך שמיכות פוך שהפורעים ריטשו לפני שרצחו, אנסו והתעללו.

יחד עם זאת, קשה גם לקרוא על ההתעללות שחוו ערבים ילידי הארץ ותושביה. למשל, תיאורי הפעולות של "הידיד", אורט וינגייט, קצין בריטי ציוני שהנהיג מעשי טרור, אי אפשר לכנות זאת בשם אחר, נגד ערבים, מעוררים פלצות לא פחותה.

נראה כי זוהי מהותה של הטרגדיה הישראלית: ההתנגשות האיומה בין שני צדדים שצודקים לחלוטין.

בתחושה עמוקה של עצב, וחמלה מהולה ביִרְאה, מסתיימת קריאת ספרו השני של איימן סיכסק, תִשְרִין. הרומן הזה חודר אל הנשמה, ומכמה טעמים שלא קל לפרקם זה מזה כדי להצביע עליהם ולתאר אותם, שכן המכלול הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו.

עלילתו של הספר נפרסת בפני הקורא במגוון של מה שנהוג לכנות "תחבולות" כתיבה, אבל הקריאה אינה מעוררת שום תחושה שאלה תכסיסים ספרותיים. הפרקים הנמסרים כל אחד מזווית ראייה שונה − מכתבים, שיחות, דיאלוגים חד צדדים ותיאורים בגוף שלישי − נחווים טבעיים, מפתחים את העלילה, מציגים את הדמויות, כל פעם באור שונה ונוסף, ומעוררים הזדהות ועניין שגובר והולך. כל אחת מהדמויות המוצגות בפנינו מעניינת בפני עצמה ואנו נקשרים אל האנשים הללו, אל חידותיהם, אל סודות קיומם.

אכן – המילה "סוד" מתקיימת במהותו של הסיפור הזה: סודם האפל של בני המשפחה, שחלקם יודעים עליו הכול ואחרים אינם יודעים מאומה, ניצב בבסיס חייהם, מכתיב אותם ומנהל את התנהגותם. ככל שהעלילה מתפתחת חש הקורא בעוצמת הדחיפות שנוצרת בצורך לפענח את הסוד, להתוודע אליו, להבין אותו, ללמוד לחיות אתו. בניגוד לדמויות, אנחנו יודעים בשלב מסוים חלק גדול מפרטיו, ומתעורר רצון − כמו של ילד שיושב בהצגה וזועק אל הדמות הפועלת על הבמה כדי לגלות לה היכן מסתתרים אויביו הבדויים וכיצד עליו להימנע מהם – לטלטל את הדמויות, לגעת בהן, להזהיר אותן מפני הטעויות הבלתי נמנעות שיעשו, מהנזק שיעוללו לעצמן, לא משום רוע, או זלזול, או כוונות רעות, אלא להפך – דווקא משום שהם אוהבים כל כך, וחסרי ישע בפני הגורל שהועידה להם המציאות המשחקת בהם. הסוד הוא זה שמכתיב את פעולותיו של אחד מהם, וואחיד, ואפילו את בחירת המקצוע שלו. הוא כימאי שמתחיל להתעניין בשימוש שעושים בתחומו כדי לפענח פשעים: "תאר לעצמך מה זה להקדיש את היום שלך כדי לשלוף את העובדות מתוך מצב שאף אחד לא מבין, להניח את המהומה הגדולה שאחרי רצח לא פתור מתחת למיקרוסקופ, ולא להרים ממנו את הראש עד שיש לך מסקנות," במילים אלה הוא מסביר את משיכתו לכימיה פורנזית.

וואחיד מתהלך במציאות שברובד שונה, אבל לגמרי קשור, מעוררת עצב עמוק. לא רק המציאות התוך סיפורית, הנרקמת בפרטי פרטים מדויקים, אלא גם זאת שמשתקפת ממנה וסובבת את הקורא הישראלי בתוך החיים של עצמו, מחוץ לספר. איימן סיכסק הוא סופר ערבי ישראלי, יליד יפו. הספר כתוב בעברית המשובחת של כותבו. הסיפור מתרחש ביפו ובחיפה. לעיני הקורא היהודי-ישראלי נפרסים החיים המתקיימים כאן, לכאורה במקביל, אבל בעצם לגמרי בקרב כל אחד מאתנו. זהו תיאור של עולם אחר ונפרד כביכול, אבל כזה ששורשיו נטועים למעשה עמוק, בדיוק במקומות שבהם הקורא היהודי-ישראלי נולד וגדל, ומרגיש כה שייך אליהם.

באחת מרשימותיו האחרונות של סייד קשוע כתב הסופר הערבי-ישראלי (שבחר לפני כשנתיים לעזוב את ישראל ולחיות בארצות הברית) על תופעה שנתקל בה זה לא כבר. הרשימה בעיתון "הארץ" נקראת "סליחה, איזו מפה יש לך שם על הצוואר?" וכותרת המשנה שלה היא: "התליונים המונחים על צוואריהם של פטריוטים יהודים או פלסטינים מוכיחים: אנחנו כבר מזמן במדינה דו־לאומית". לדבריו של קשוע ישראלים רבים, יהודים וערבים, נוהגים להתהלך עם עדי זהה כקישוט על הצוואר, תליון שמצייר את קווי המתאר של ישראל, את קו החוף המתעקל ליד מפרץ חיפה, את האליפסה המוארכת של הכינרת ואת ים המלח עם לשונות החוף שלו (כתם שבמציאות כבר מזמן אינו נראה כמו הצורה שנותרה בעיני רוחנו). "כמו במפות, כמו בדימוי וכמו בתודעה של הישראלים והפלסטינים, מדובר בישות אחת שנשלטת על ידי מדינה אחת," כתב קשוע ברשימה עיתונאית. איימן סיכסק מדגים בפנינו את האמת הזאת בדרכו הספרותית. הנה, למשל, אביה של אחת הדמויות, רנין, מספר לה על אהבתו לעיר הולדתו חיפה, מסביר לה "שאין כמו האוויר של חיפה, שזה מבחינתו הריח של הבית"; ואמו של וואחיד, לעומתו, נזכרת בפרדסים שהקיפו את יפו, בתפוזים שהיא ואחותה נהגו לגנוב ביחד בילדותן.

איימן סיכסק מצייר בפנינו לא רק את ההשתייכות שלו כערבי ישראלי לארץ הזאת, אלא גם את הקושי הבלתי נסבל של מי שנמנה עם מיעוט שחי במולדתו. והוא עושה זאת במרומז, בעדינות, ורק מגביר בכך את עוצמת הדברים. כך למשל מישהי מספרת שרשמה את בניה למתנ"ס יהודי-ערבי, בתקווה להיטיב אתם, אבל התוצאה בינתיים היא שהם מתביישים במבטא שלה כשהיא מדברת עברית: "בשבוע שעבר אחד מהם תיקן אותי בלי סוף כשדיברתי עם המורה שלו בטלפון. הוא אמר שאני מדברת יותר מדי. וכשסיימתי את השיחה חשבתי על הפנים שלו כשהוא תיקן אותי בפעם השלישית או הרביעית, איך הוא ניענע את הראש בייאוש, כאילו הראיתי לה תמונות שלו בעירום מברית המילה, וכעסתי. לא עליו. אני לא יודעת על מה." כאילו לא ברור לגמרי על מה אישה כזאת יכולה לכעוס… במקום אחר מציין וואחיד כיצד הוא ואחיו היו עסוקים בנעוריהם "במירוק המבטא שלנו בבית הספר, במכולת, בתור בקופת חולים". (נזכרתי בסצנה שהייתי עדה לה פעם, לפני יותר מעשרים שנה, כשלימדתי בבית ספר תיכון ביפו: מנהל בית הספר הציץ לתוך כיתה שישבתי בה עם ארבע בנות, שכולן, אגב, נקראו נסרין, ושאל בכעס מי הניח על שולחן אגרטל עם פרחים, בלי תחתית. לאחר שהמנהל יצא מהחדר הנערות לא הפסיקו לחקות את המבטא שלו: "אגרטל עם ברחים… ראית בעם ברחים…" הן שבו וצחקקו. המבטא שלהן בעברית היה צברי למשעי.)

מעבר לצורך העמוק להשתלב בישראליות היהודית או לפחות לחיות בקרבה בנוחות מתקבלת על הדעת, מתבסס הספר על כאבים, קונפליקטים, צרכים, אירועי-עבר ותפיסות עולם שנוגעים במובהק בנרטיב הפלסטיני. אחת מאבני היסוד שעליהן מתבסס הסיפור הוא הקשר הכאוב, המסוכן, הרגשי, הסימביוטי, בין פלסטינאים תושבי עזה לקרובי המשפחה שלהם ביפו. על המאבק בייהוד הארץ. על נורמות שנויות במחלוקת גם בקרב החברה הערבית, למשל מה שנקרא "כבוד המשפחה" ורצח נשים הכרוכים בו. סיכסק מיטיב לתאר את הכאב האינסופי שמעשים כאלה מותירים אחריהם ואת הזעם והעלבון שהם מולידים.

מה יכול להיות גורלו של ערבי יליד יפו, אזרח מדינת ישראל שתרבותו מקומית ושזורה בזאת היהודית? מי שכמו וואחיד שבספר חוקר את רצח גנדי, מתלהב מיכולתו של המדע לפענח את הרצח ולאתר את הרוצחים, קורא את שיריו של אברהם סוצקבר ומבין את כאבו של משורר ששפתו, היידיש, ירדה לטמיון?

ואיך נראים חייו של סופר ערבי שהעברית שלו עשירה ומדויקת כל כך, שעולם האסוציאציות שלו נובע מכאן, מהמקום הזה, שילידי שני עמים מרגישים במובהק ובבירור שייכים אליו? האם סופר כזה יוכל לגשר בין כל השונאים שלא בטובתם?

כנקודת התחלה צנועה אבל מרגשת אני ממליצה לקרוא את תשרין, ספר כה ראוי.

איימן סיכסק, תשרין, הוצאת אחוזת בית

לפני כמה שנים גרתי בבית ששכן על פי תהום. היא לא ניכרה בפני השטח: הנוף שהשקפתי אליו היה גבעות טרשים שהוריקו בחורף ויבשו בקיץ, ובתים היו פזורים ביניהן ועליהן. האורות שנדלקו בבתים עם רדת ערב העידו שגרים בהם בני אדם, אבל מבחינתי הם חיו מעבר להרי החושך. לא יכולתי לדמיין שום דבר שקשור בהם, לא ידעתי על מה הם חולמים וחושבים ואיך נראה עולמם. לא היו להם מבחינתי שמות או כתובות. מחסום עצום ובלתי נראה חצץ ביני ובינם. בעצם, במרוצת הזמן הוקם גם מחסום שנראה לעין. הוא נקרא "גדר ההפרדה", שגבלה ב"שביל הפטרולים", עליו נסעו מדי פעם ג'יפים של צה"ל. כן, היישוב ההוא שכן ברובו מעבר לקו הירוק, וחלקו בתוך ישראל. שמועה לא מבוססת גרסה כי קו הגבול הלא נראה לעין עובר בחלקו בתוך אחד הבתים. הסלון כאן ובית השימוש שם. או להפך.

הייתה תחושה עזה של צרימה במבט על מציאות שלכאורה אינה קיימת מבחינתי, בידיעה שלעולם לא אפסע על הגבעות הקרובות אלי כמטחווי קשת, בהבנה שיש לאנשים שם כתובות, שיש לרחובות שמות וליישובים − זהות והיסטוריה, והם כנראה לא ייוודעו לי לעולם.

זאת אולי אחת הסיבות, אבל בהחלט לא היחידה והעיקרית, לעניין הרב שעורר בי הספר הארץ שמעבר להרים שכתב ניר ברעם. כי ברעם עשה מעשה: הוא נכנס לשם, אל הארץ הקרובה-רחוקה, התהלך בה, נפגש עם האנשים המאכלסים אותה, יהודים וערבים, שוחח אתם, התבונן בבתיהם ובשכונות המגורים שלהם, שאל אותם שאלות, תהה ביחד אתם מה משמעות חיינו, אלה לצד אלה, אלה ביחד עם אלה, ובעיקר בחן איך הם רואים את עתידנו המשותף.

ברעם כותב בהקדמה לספרו על הפיצול המוזר שבו חיים כולנו: מצד אחד כמו לא מאמינים בעתידנו כאן כישראלים במדינה שתמשיך להתקיים לעד, כפי שהיא. מצד שני – ממשיכים לנהוג כרגיל, יולדים ילדים, מתכננים תוכניות, כאילו החרב אינה תלויה מעל הצוואר, כאילו אנחנו לא חיים על פי תהום, או על לוע של הר געש. למנגנונים פסיכולוגיים יש תפקיד. בלי שנדחיק את ידיעת מותנו, לא נוכל לשרוד. אבל המנגנון החיוני הזה מזיק לנו ומסכן את קיומנו, כשמדובר במציאות שממנה אנחנו מתעלמים, בתקווה שבתמורה לכך גם היא תתעלם מאתנו. כי היא לא תעשה את זה.

באומץ לב מרשים, ולא משום נכונותו להיכנס לתוך מקומות שמרבית הישראלים חוששים להתקרב אליהם, אלא משום שהעז לפקוח את עיניו ולהביט במציאות, בלי לנוס מפניה ובלי להסיט את המבט או לעצום את העיניים, התהלך ניר ברעם באזור שאינו מכנה "יהודה ושומרון" כנהוג בשנים האחרונות, אלא "הגדה המערבית", כפי שנהגנו לכנותו מיד בתום מלחמת ששת הימים. (וגם, כך נהגו לומר אז, "השטחים המוחזקים"). שנים עשר פרקים יש בספר, וכל אחד מהם יוחד למפגשים שערך ברעם במקום כלשהו: מחנה הפליטים בלטה, המאחז אל מתן וההתנחלות מעלה שומרון, רמאללה, קיבוץ נירים, ירושלים שבתוך החומה, קדומים ואלון מורה, ירושלים הפלסטינית שמעבר לחומת ההפרדה, ישיבת עתניאל, בית ג'אלה ובית לחם, המאחזים שמחוץ להתנחלות איתמר וכפר יאנון, ברטעה, ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד, במזרח ירושלים.

אי אפשר להפריז בעוצמתו של הדיווח על כל המפגשים הללו. ברעם הגיע אליהם כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והוא נכון להקשיב לכולם. לאלה שעם עמדותיהם הוא מזדהה, וגם למי שאליהם הוא מתנגד. אחת המסקנות החשובות שאפשר להסיק מדבריו היא שבמידה לא מעטה שני הצדדים, היהודים והפלסטינים, שוגים בחלום זהה, שהוא בעצם יותר ציפייה מחלום: ש"הצד השני" יתפוגג ויעלם מאליו. שהיהודים יחזרו לארצות המוצא שלהם (לאירופה, "אפילו למאדים", אבל לא לארצות ערב − לטובתם… הדאגה הזאת, כביכול, לשלומו של הצד השני אינה מאפיינת רק את הפלסטינים. ברעם מספר על פניות של צה"ל ושל הפרקליטות שביקשו מבית המשפט "להגן" על פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים בכך שיאסרו על הפלסטינים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן…), שהפלסטינים ימצאו לעצמם מקום אחר – למה לא בירדן, למשל? − או שיהגרו מכאן בסיועם האדיב של היהודים המייחלים להסתלקותם.

ברעם שם את האצבע על אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביותר, שמונעת כנראה את האפשרות להגיע לפתרון מוסכם: השאלה על איזו פשרה מדובר בכלל. כישלון ועידת קמפ דויד התרחש ב-2000, כך הסביר בשעתו אהוד ברק, כי "הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967, וערפאת דיבר על 1948". זוהי, לדעת ניר ברעם, "אי ההבנה היסודית בין שני הצדדים."

כמה מהמרואיינים היהודים טענו כי "שתי מדינות לא יהיו, מדינה אחת זה אסון, נסיגות חד-צדדיות לא הובילו לכלום, ולכן התכנית היחידה היא מתן הקלות משמעותיות לפלסטינים עכשיו." במילים אחרות – שיש להנציח ככל האפשר את המצב הנוכחי, ורק להקל על חיי הפלסטינים. (לי ה"פתרון" הזה מזכיר את הסיפור על האיש שנפל מהקומה העשרים, וכשחלף על פני הקומה השישית אמר לעצמו שבעצם הכול בסדר).

האם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה? השיחות שניהל ניר ברעם עם רבים מהם מעידות כי לא סביר שזה יקרה. ויש יהודים ישראלים שמבינים את מצוקתם. תושבת קיבוץ נירים זוכרת "שגם להם היה כאן בית" ומזדהה עם כאבם. האם תסכים, אם כך, לפנות את ביתה ולהשיב אליו משפחה של פליטים? אין להניח.

על מה, אם כן, אפשר לדבר? פלסטינים ויהודים ישראלים כאחת ציינו שוב ושוב באוזני ברעם את מה שהיה פעם, כלומר − הדו-קיום המסוים שכן שרר בעבר: בקיבוץ נירים סיפרו שבעבר הילדים יכלו לרדת לוואדי לבדם, "והיינו נפגשים עם תושבי עזה על בסיס יום-יומי." פלסטיני תושב חברון זוכר כיצד לפני 30 שנה פנקסי הטלפונים של כולם כללו שמות של ישראלים וערבים, אבל כל זה נפסק "מאז הסכמי אוסלו וההפרדה".

ברעם מתאר מקרוב, בפירוט מחריד, את העוולות שמביא אתו הכיבוש − "מכונה רבת עוצמה שכל זרועותיה מסורות להגשמת השאיפות היהודיות" ושהפלסטינים "אובדים בנפתוליה". הוא מתאר את חשדנותם כלפי הכוונות האמיתיות של היהודים בעניין אל אקצה, שכן, לדברי הפלסטינים, לאחרונה מסתובבים על הר הבית יותר ויותר יהודים וקשה לא לחשוד שמתנהלת  מזימה מאורגנת מלמעלה. סוגיית הר הבית, חשובה מאוד בעיני רבים מהפלסטינים. בעיני אחרים היא אינה מוקד העניין. חמור ממנה הוא אורח חיי היומיום של הפלסטינים. לדעתם מרבית הישראלים אינם מתעניינים במצוקותיהם. משתעממים מהן, בעוד שמבחינתם אי אפשר לחשוב על משהו אחר. אז מה הם רוצים? לזכות ביכולת לקבוע את גורלם. לא לפגוש באותו "יהודי עם צו בית משפט" שמחכה להם בכל פינה ושולט בהם, בחופש התנועה שלהם, בזכותם להחליט החלטות הנוגעות לחייהם.

אחד התיאורים הקשים מנשוא הוא זה של שכונה שתושביה מגדירים אותה "המצאה שטנית, הדבר הכי קרוב לגיהינום". מדובר בראס ח'מיס וראס שחאדה, ששייכות לירושלים ויש לתושביהן תעודות זהות כחולות ישראליות, אבל חייהם נהפכו לסיוט מאז שגדר ההפרדה נבנתה מערבית להם, והוציאה אותם אל תוך שטחי הרשות. כדי להגיע לירושלים עליהם לעבור במחסום. העירייה אינה מגיעה אליהם ואינה מעניקה להם שום שירותים מוניציפאליים. עם זאת, את הארנונה גובים מהם בתקיפות, ומי שינסה להתחמק יגלה שאינו יכול להגיע עוד למקום עבודתו בירושלים, או לרופא, או לבקר אצל קרובי משפחתו, או להתפלל באל אקצה. אין אצלם פינוי אשפה. אין אספקת מים. אין אכיפה של החוק, המשטרה אינה מגיעה אליהם. אמבולנסים אינם מגיעים. הם חיים במובלעת שיכול היה לשרור בה כאוס מוחלט, אלמלא ההתארגנות השכונתית שמנסה לספק לתושבים לפחות חלק מהשירותים הנדרשים. כשניסו לקבל סיוע מבג"ץ נענו בשלילה. נציגי המדינה התמוגגו מכך שערבים מבקשים להישאר קשורים למדינה (שהם אזרחיה מלכתחילה!) ובית המשפט קבע כי "הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל". על כך מגיב אחד המרואיינים של ברעם בלעג זועם: הרי כל מי שעובר את המחסום יכול, אם הוא רוצה, לקנות סכין בצדה השני! "זהו שקר ליהודים ועונש נורא לפלסטינים".

המתנחלים, מצדם, מבקשים בעיקר להמשיך ולקבוע עובדות בשטח. להשתלט על עוד ועוד חלים בגדה המערבית. למרבה ההפתעה, מסתבר שהסכם אוסלו שאותו גינו כל כך בימין היהודי, שנוא גם על הפלסטינים. גם הם רואים בו אסון: הוא קיבע את הריבונות הישראלית בחלקים נרחבים של הגדה, ואפשר ליהודים להמשיך ולבנות, להרחיב את ההתנחלויות. היהודים נעלבים מכך שחלקים בציבור הישראלי רואים בהם – והם מצטטים, "סרטן בגוף המדינה", והפלסטינים הישראלים נעלבים מאזהרתו של בנימין נתניהו ביום הבחירות כאילו "הערבים נוהרים אל הקלפיות".

המתנחלים מתנאים במה שהם מכנים "ניעות חברתית" שקיימת אצלם ביישובים, כי נציגים מכלל קהילות היהודים הישראלים חיים בהן. לשאלה איך הגאווה על "תפיסות העולם המוסריות שלהם" מתיישבת עם הפער הבלתי נסבל בין זכויותיהם לאלה של הפלסטינים, שכניהם, שנתקלים בכל מקום במחסומים, בשיפוט לא שוויוני בבתי המשפט, בכבישים שבחלק מהם אסור להם לנוע, הם משיבים בשלוש טענות: העם הפלסטיני לא קיים באמת. בכל מקרה, חייהם תחת שלטון ישראל טובים יותר מאשר בכל מקום אחר, ואם לא טוב להם, הם מוזמנים בהחלט להסתלק, למשל  לירדן. חלקם חולמים על הקמת בית המקדש (האם חשדותיהם של הפלסטינים בעניין הר הבית לגמרי מופרכים?!), ואגב כך הם לועגים לישראלים החילונים שאינם מאמינים באלוהים, אבל מוכנים להישבע "שהוא ריחף כאן פעם ונתן את הארץ לעם ישראל."

ניר ברעם אינו מסתפק במפגשים שערך עם יהודים ופלסטינים שעמדותיהם מנוגדות ועוינות. הוא נפגש גם עם קבוצות של אנשים משני צדי המתרס, שמנסים לשתף פעולה ולא להדחיק, אלא לחשוב על פתרונות אפשריים. את הרעיונות השונים שהוא מביא מפיהם ראוי וחשוב לבחון. מראיונותיו ברור לגמרי שהזמן אינו פועל לטובתנו. הוא מראה כיצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית מתקרבים והולכים אל אחיהם בגדה המערבית. "זה ההבדל בין התלמידים של היום ופעם. לפני 20 שנה היית שואל אותם על הפלסטינים בגדה והם היו אומרים זה לא קשור אלינו. מאז האנתפאדה השנייה הכול השתנה, הם יותר לאומיים, חשים חלק מהעם הפלסטיני."

הספר הארץ שמעבר להרים הוא אחד החשובים שנכתבו בשנים האחרונות בעברית. לטעמי ראוי לחייב את כל תלמידי בתי הספר התיכוניים לקרוא אותו ולדון עליו.

כדבריו של ברעם: "הלב מתפתה להאמין במודל השדה [אחת מקבוצות המפגש של היהודים ופלסטינים, עע"א]. הרי אפשר לדמיין איך המודל הזה, שלפחות כיום עודנו שולי, סוחף יהודים וערבים והופך לכוח באזור. הרי אפשר לדמיין הכול, והצורך במרחבים של תקווה אחרי כל מראות האכזריות המנורמלת עלול לערפל את כושר השיפוט של אדם. ומצד אחר גם פיכחון מוגזם, שבו מתגאים הרבה אנשים כאן, הוא מטופש, בעיקר כשהוא שולל כל סיכוי לשינוי פני העתיד."

חובה על כולנו לקרוא את הספר הזה. להפנים את מסריו. וממנו לצאת לדרך ולהתחיל לפעול.

"אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים," כתב יאן בלונסקי במאמר בשם "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו": המאמר הראשון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון, קובץ מאמרים שקיבצה ותרגמה מפולנית מירי פז.

יאן בלונסקי הוא חוקר ספרות פולני. המאמר המצוטט התפרסם לראשונה בפולין בשנת 1987, ועורר פולמוס נסער. הוא היה הראשון שהעז לעסוק ביחסי פולנים-יהודים בימי מלחמת העולם השנייה והשואה. את שמו נטל משניים משיריו של צ'סלאב מילוש. הנה חלק מהשיר "קמפו די פיורי", בתרגומו של בנימין טנא:

ליד קרוסלה בוורשה,
בערב אביב כולו נועם
לקול נגינה מתעלסת.
השתיק הניגון יריות
בגטו, מעבר חומות,
וזוגות התנשאו, התעופפו
גבוה, עד שחק מלא חסד.

יש ורוח מגטו בוער
הביאה גווילים משחירים,
ביעף רוכבי קרוסלה
תפסום בדהירה ההוללת.
בידר את משלוח הנערות
הרוח מגטו בוער.
צחק ההמון רווי נחת.
יום אל"ף, עיר וורשה צוהלת.

מילוש משווה בשירו בין אדישותם של תושבי ורשה לזאת של תושבי רומא, אלה שהיו עדים לעקידתו של פילוסוף איטלקי שהוצא להורג בשנת 1600.

אכן, בלונסקי, כמו המשורר המצוטט, דן את הפולנים לכף חובה על אדישותם, אבל התנחם בכך שלפחות לא היו שותפים בפועל לרצח היהודים שהתרחש על אדמתם, וזאת למרות האנטישמיות העמוקה, הנרחבת, ששררה בפולין: "אלוהים עצר בעדנו", מעדיף הכותב להאמין…

מסתבר שבשנת 1987 גם מי שהיה אמיץ והעז לגעת באשמת הפולנים, עדיין לא היה מסוגל לראות נכוחה את האמת הקשה: את שיתוף הפעולה הרצחני של בני עמו.

אוסף המאמרים בספר עוסק בכך: בתהליך ההתפכחות הפולני. בצורך להתקרב ולהביט במה שהתרחש על אדמתם בשנים ההם.

במאמר "אנטישמיות של אנשים עדינים וטובים" מהסס המחבר אם לדון בכלל באנטישמיות, וטוען שגם אם השתנתה, היא עדיין שוררת בפולין, מתונה, לא גלויה, אבל קיימת. הוא מנסה לפענח אותה, ותוהה: "הייתכן שהאנטישמיות היא חסרת בסיס לחלוטין?" מוסיף ומסביר כי "התחמקות משאלות קשות ומטרידות לא תעלים אותן…" ואז מספק הסברים "הגיוניים": יהודים הם מטבעם קוסמופוליטיים, ואינם נאמנים לפולין. המנגנון הפוליטי פועל כמו "מאפיה יהודית" ויהודים רבים היו שותפים לשלטון המדכא, החל בשנת 1945. מאחר שיהודים הם כעין "אורחים" בפולין, אל להם לצפות לשוויון זכויות עם מארחיהם. ועם זאת, הוא מסכם, יש להיאבק באנטישמיות: לא למען היהודים, אלא למען הכבוד הפולני…

המאמר "אובססיה של אי אשמה" טוען כי על ההיסטוריונים הפולנים מוטלת החובה לבחון את האובססיה הזאת: יש להם אחריות למה שהפולנים אינם יודעים על השואה. הכותבת אינה מהססת לדון בחשש הפולני שמא דיון פומבי יזיק להם, כי כך יובסו בבתי משפט בינלאומיים כאשר ייתבעו להחזיר רכוש יהודי.

במאמר "לכל שכן יש שם" גורס הכותב שאמנם אדם אינו יכול לשאת באחריות למעשים של בני דורות שקדמו לו, אבל הוא כן אחראי למה שנעשה בסמוך אליו, בחייו.

בשנת 2000 התקיים כנס היסטוריונים ב"מכון הפולני הלאומי לזיכרון" שהקים שנתיים לפני כן הפרלמנט הפולני. המכון נועד לחקור את סבלם של הפולנים בימי מלחמת העולם השנייה, את תנועת ההתנגדות והמאבק נגד הכובשים הגרמנים ונגד השלטון הרוסי ואת פשעי המלחמה נגד הפולנים. מטרתו לחנך, לתבוע פיצויים ולהביא לדין את הפושעים.

בכנס דנו בספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שתיאר את פשעיהם של אזרחים פולנים, אלה שרצחו בקיץ של שנת 1941 את יהודי עירם, ידוובנה. סערת רגשות עזה התרחשה באותו כנס, ונאמרו דברים קשים ביותר: "אני לא רוצה לומר שכל אחד היה מוכן לרצוח. אבל את שואת היהודים ליוותה שמחה לאיד של חלק ניכר מסביבתם הפולנית," אמר היסטוריון שזכר היטב את קולות הצחוק שליוו את רצח היהודים. הוא היה שם, ושמע אותם.

היסטוריון אחר טען כי "הפולנים מתייחסים לסבל הלאומי כסוג של השקעה נושאת רווחים. הם חשים שמגיע להם מן העולם יותר מאחרים". "נדמה לנו שאנחנו יחידים במיננו. אנו מייחסים לעצמנו זכויות מוסריות ותרומה ייחודית לגורל העולם. מחקרים מלמדים שאנשים שחושבים כך מסכימים בקלות להרוג חפים מפשע".

ועוד נאמר כי "אנשים חיים כאן על אדמה ספוגה בדם, מתגוררים בבתיהם של הנרצחים, מחזיקים בנכסיהם של הנעדרים היהודים –  ולא מדברים על זה. הרי לא ייתכן שכל זה לא ישאיר עקבות של ריקבון בנשמה."

אני תוהה אם רק לי נשמעים כמה מהדברים הללו מוכרים עד כאב, ולאו דווקא בהקשר של יחסי יהודים ופולנים.

החלק האחרון בספר החשבון הפולני, עימות עם זיכרון מסתיים בפרק "איך מתמודדים עם זה".  חותם אותו מאמר של היסטוריון חשוב, שכותב: "לא חשוב מה אומרים עלינו בחוץ לארץ. חשוב שנתחיל סוף סוף לדבר בפתיחות עם עצמנו."

האם, אני תוהה, תגיע העת, שבה נוכל אנו הישראלים לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על הטרגדיה המשותפת לנו ולפלסטינים: מה יוכלו לומר לעצמם מי ש"התארחו" בארצות שלא רצו בהם, ו"מארחים" כיום את ילידי הארץ הזאת, מה יגידו לעצמם כל הנגזלים והגוזלים, כל הצודקים בתכלית, הנעשקים העושקים את מי שגם הם צודקים לחלוטין.

לקראת סופו של הספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס שערך רוביק רוזנטל, מופיעים תצלומים. דיוקנאות בשחור לבן, ומתחת לכל אחד מהם שם: יוסף מוחמד סרסור, סאלח מוסטפא עיסא, פאטמה מוחמד עיסא, רשיקה פאיק בדיר, מוסא דיאב פריג', ועוד ועוד. ארבעים ותשעה איש, צעירים ומבוגרים, נשים מבוגרות, נשים הרות, ילדים, ילדות, נרצחו ביום אחד בכפר קאסם. לא כולם מתועדים בספר: רק שלושים וחמישה תצלומים מופיעים בו.

יש בספר תשעה מאמרים שכתבו יהודים וערבים ישראלים. הנה כמה מנושאיהם: "מי הרג את פאטמה סרסור, הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בטבח כפר קאסם" (רוביק רוזנטל), "המזימה והקורבן, טבח כפר קאסם בהיסטוריוגרפיה הערבית הפלסטינית" (מוסטפה כבהא), "כן, אנחנו מאותו הכפר, מפגש עם נאשמי טבח כפר קאסם, אחרי שלושים שנה", (דליה קרפל), "בין הסולחה והאנדרטה, השפעת טבח כפר קאסם על ההיסטוריה והזהות של הישוב", (אברהים סרסור) ואחרים.

הטבח בכפר קאסם אירע ב29 באוקטובר, 1956, כלומר, השבוע לפני חמישים ושמונה שנים. מבצע קדש היה אמור להתחיל ועוצר הוטל על הכפרים הערביים בישראל: הצבא חשש שתושביהם יסייעו לירדנים.

בשנים שקדמו לטבח, כותב רוביק רוזנטל, נהגו לירות במסתננים, למעשה, בכל דמות חשודה. לדעתו של היסטוריון שרוזנטל מצטט, מדיניות ה"ירי החופשי" עומדת בבסיסו של הטבח: חיילים, שוטרים ושומרים התרגלו לירות באש חיה, לא כדי להרתיע, אלא כדי להרוג.

על הגבול הירדני הגנה חטיבה בפיקודו של אל"מ שדמי. העדויות במשפט רמזו על כך שבמשמר הגבול הייתה תוכנית, "מבצע חפרפרת" שמה, לעודד בריחה של ערבים מזרחה, אל מחוץ לגבולות המדינה. התוכנית בוטלה, אבל משהו מרוחה, טוען רוזנטל, המשיך "לרחף באוויר."

העוצר נקבע בצהרי אותו יום. אחד המג"דים, רס"ן מלינקי, זומן אל המח"ט, אל"מ שדמי, שהסביר לו כיצד עליו לאכוף את העוצר. התנהל דין ודברים קצר:

"אני לא רוצה סנטימנטים. אני לא רוצה מעצרים," הדגיש שדמי, והסביר: "מוטב שילכו כמה ככה, ואז הם ידעו לפעם הבאה."

"מה דינו של אזרח ישראלי שאולי יחזור מהשדה, ולא ידע על העוצר?" שאל מלינקי, ושדמי השיב לו בתנועת יד ובשתי המילים הבלתי נשכחות, שנהפכו מאז למטבע לשון המסמל את הטבח ההוא:

"אללה ירחמו": בערבית – "זיכרונו לברכה". שדמי השתמש בציניות בשפתם של הקורבנות, החפים מפשע העתידים להירצח.

האם אפשר היה למנוע בשלב הזה את מה שקרה? מסתבר שכן. הנה, כך התגלגלו הדברים:

מלינקי הבין שהפקודה שקיבל חמורה מאוד. הוא בתורו הציג אותה לפקודיו כפעולה מלחמתית. אחד מהם, סרן אריה מנשס שאל מה עם נשים וילדים.

מלינקי בתשובתו ציטט את המח"ט: "דינם כדין כולם. אללה ירחמו."

במשפט נשאל מנשס מדוע לא התעקש. מדוע לא המשיך לשאול שאלות, אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מנשס הסביר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג.

סרן יהודה פרנקנטל, פקוד אחר של מלינקי, שמע גם הוא את הפקודה, ושאל מה יעשו עם הנפגעים.

מלינקי השיב: "לא יהיו נפגעים."

הנוכחים הסבירו בדיעבד שהבינו מכך שאם יהיו פצועים, יש לחסלם.

העוצר נקבע לשעה חמש. הודיעו עליו לכפרים לא יותר משעה לפני כן. אנשים שעבדו בשדות לא יכלו לדעת שנקבע.

מנקודה זאת ואילך הסתברו ארבע דרכי הפעולה של המפקדים בשטח.

פרנקנטל פשוט לא ציית לפקודה שקיבל. הוא הפר אותה ולא ביקש רשות. בדיעבד הסביר כי ידע שלא יתירו לו לעשות זאת. על דעת עצמו דחה את שעת העוצר בחצי שעה ואסר על אנשיו לפתוח באש. בארבעת הכפרים שבהם פעלה הפלוגה שלו, טייבה, קלנסואה, איבטין וביר אסיקי, עבר העוצר ללא תקלות.

מנשס פיקד על הכוח בטירה. מאחר שמלכתחילה לא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, מצא את הדרך למלא את הפקודה, כביכול, ובעצם לא לציית לה: לחייליו הסביר שיש לפתוח באש על מפירי העוצר, אבל אסר עליהם לעשות זאת בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מנשס ירה באוויר, רק כדי שיראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש.

סגן בנימין קול בג'לג'וליה התכוון לפעול על פי הפקודה, אבל מפקדו שנקלע למקום בלם אותו כשהורה לו לנהוג "במתינות."

לסגן נמרוד למפרט בכפר ברא היו כמה רגעי התלבטות אם לירות במישהו שהפר את העוצר: ערבי שהגיע בשעה שבע וחצי בעגלה רתומה לסוס. למפרט כיוון לעברו את העוזי, אבל ברגע האחרון נמלך בדעתו ולא ירה. בדיעבד הצטער על כך שלא נהג "בגבריות."

על המחלקה שהייתה אחראית על כפר קאסם פיקד סגן גבריאל דהאן, שתדרך את חייליו והורה להם לירות ולהרוג כל מי שיימצא מחוץ לבית אחרי השעה 17:00. סמל המחלקה הודיע למוכתר הכפר על העוצר חצי שעה לפני הפעלתו, והבטיח למוכתר שיודיע על כך לפועלים העובדים מחוץ לכפר, אך לא עשה זאת.

בחמש דקות לפני חמש הגיעו רוכבי אופניים לכניסה לכפר.

"שלום קצין."

"אתם מבסוטים?"

"כן."

זה היה הדיאלוג הקצר שהתנהל בין קצין בשם עופר לבין הפועלים. אלה הצטוו לעמוד בצד, שם ירו בהם חיילי צבא הגנה לישראל. שניים מהם נהרגו במקום. אחד נפצע והעמיד פנים שהוא מת. הרביעי הצליח לנוס.

בכניסה המערבית לכפר הגיעו חמישה פועלים מהשדה, ואתם ילדה בת שמונה. הם נורו. רועה צאן עם בנו בן השתיים עשרה. נורו. משאית עם עשרים ושלושה תושבים. משאית עם חמישה. עגלה רתומה לפרד, עם שלושה. חבורות של רוכבי אופניים. משאית עם שמונה עשרה נוסעים. נשים הרות. נשים זקנות. ילדות. ילד בן שמונה שיצא לחפש עז.

שבילי הכפר התמלאו בגוויות. בפצועים. בנמלטים. באנשים שהעמידו פנים שהם מתים. מישהו טיפס על עץ וישב עליו יומיים. ליד תחנת המשטרה נערמו גופות, מכוסות בשמיכות.

כל הרצח הזה התנהל בין השעה 17:00 לשעה 18:00. רב סרן קוטלר שנקלע למקום הזדעזע וביקש להפסיק את הטבח, "אתם רוצחים אנשים חפים מפשע שחוזרים מהעבודה. תפסיקו," הוא אמר, אבל דהאן התעקש שזאת הפקודה שקיבל.

"פעלנו כמו גרמנים, באופן אוטומטי, לא חשבנו," אמר במשפט הקצין עופר, שלא הפגין לאחר מעשה שום חרטה.

במשך ארבע עשרה שנה חייתי בישוב יהודי הצמוד לכפר קאסם. הקשרים בין שני הישובים מתבססים על יחסי מסחר: היהודים קונים, הערבים מוכרים. יש בכפר קאסם מאפייה שמכינים בה לחמניות פריכות, טעימות להפליא, זרויות שומשום, ריחניות ומושלמות, יש חנויות מכולות שפתוחות עד אחרי חצות, יש מסעדת השלום בתחנת הדלק השלום, ומסעדת פלפלה שהיא חמה וביתית, יש מוסך שבעליו מאירי פנים, חממות שמוכרים בהן ירקות, בית דפוס שאפשר להזמין בו קבלות מהיום למחר, ובית מרקחת שעובדת בו רוקחת חייכנית במיוחד.

על שלטי החנויות ברחוב הראשי בכפר קאסם מופיעים שמות: סרסור חומרי בניין, עיסא מהנדס, בדיר רהיטים, מוסך האחים פריג'. אותם שמות משפחה כמו אלה המופיעים מתחת לתצלומי הנרצחים המתועדים בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס. בכל פעם שעמדתי וחיכיתי בתור ידעתי שלכל אחד מהאנשים העומדים לפני ומאחורי, למוכרים ולנותני השירותים שאני מדברת אתם, לירקן, לחנווני, לרוקחת, לפקידה בבית הדפוס, למכונאי המדופלם, לכולם, יש איזה קרוב משפחה, או לפחות מכר, שכן, ידיד, דודה, חברה, שנרצחו. ידעתי שהתצלומים מהספר הם בשבילם אמא, אבא, דוד או סבא, אחות של סבתא, או אחיינית שלה שמתה. לא פעם תהיתי מה הם רואים כשהם מביטים בי. מה הם חושבים. מי אני מבחינתם. מה הם אומרים עלי בלבם.

בעקבות הטבח הועמדו לדין אחד עשר חיילים וקצינים ישראליים. בפסק הדין קבע השופט בנימין לוי שקיימת במציאות פקודה בלתי חוקית בעליל, שברור לכל אדם שאינה חוקית, שהציות לה הוא עברה פלילית ויש לסרב לה.

את המאמר האחרון בספר כפר קאסם, אירועים ומיתוס כתב עלי סלים סרסור. הוא היה בן שש כשהרגו את אמו, בחודש השמיני להריונה. חודש לפני כן התחיל עלי ללמוד בכיתה א'. אמו הייתה בת שלושים ואחת במותה. זיכרונותיו מאותו יום ברורים: אמו לא התכוונה ללכת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בכביסה שהכינה בלילה הקודם. בבוקר התחילה בעבודות הבית, אבל חברה הפצירה בה לבוא למסיק הזיתים. אמו נענתה. לפני שיצאה מהבית ביקש ממנה עלי שניים וחצי גרוש, כדי לקנות מחברת. היא אמרה לו שתיתן לו את הכסף בערב.

"מחוגי שעון הזמן בכפר קאסם הפסיקו לזוז מאותו רגע של הטבח," כותב עלי סלים סרסור. "הדבר בא לידי ביטוי בכל פינה בכפר, בכל בית, בכל משפחה, בכל ילד חדש שנולד…" עלי מסיים את מאמרו כך: "כפר קאסם קשור בטבורו לרצח. האירוע מזין את הכפר, וכפר קאסם אינו מניח לטבח להישכח. כנראה שזה חלק מהגורל שנגזר על הכפר, במובן החיובי דווקא. אני מרגיש שדם הקורבנות ונפשותיהם אינם מרפים מישראל, שגרמה לטבח הזה. דמם לא נשכח. הוא צריך להפוך לקטליזטור שידחוף לייבוש ביצות הרוע הגורמות לאלימות בשני הצדדים."

בפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013 דורגה הרמה הכלכלית-חברתית של כפר קאסם באשכול מספר 3 מתוך 10. דירוג מספר 1 הוא הנמוך ביותר.

הדירוג נקבע על פי שילוב של דמוגרפיה, השכלה וחינוך, תעסוקה וגמלאות, ורמת חיים.

דירוג הישוב היהודי הצמוד אורנית, שנוסד בשנת 1985, הוא באשכול מספר 8. (עם זאת יש לשים לב לכך שגם בני ברק, אופקים, נתיבות, בית שמש, כמו גם טירה, טייבה, טורעאן, וישובים יהודים וערבים רבים אחרים, מדורגים באשכול מספר 3).

אחוז הזכאות לתעודת בגרות בקרב תושבי כפר קאסם הלומדים בכיתה י"ב היה בשנת 2013 37.05%.

בראש העין הסמוכה היה 71.90%.

נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, הודיע שהוא מתכוון לבקר היום בכפר קאסם. תושבי הכפר חלוקים בדעתם. יש הרואים בביקור הזה ציון דרך חשוב, ויש המצפים לכך שהנשיא יתנצל על הטבח, אחרת "עדיף שלא יגיע."

לפעמים, לא תמיד, אדם יכול להעניק סליחה, בתנאי שמבקשים אותה ממנו. ולפעמים אינו מסוגל לכך. אני תוהה אם יש אי פעם סיכוי לסליחה אמיתית, הדדית, על כל הפשעים, על כל המעשים הפליליים והאיומים שנעשו, תוהה מי יכול ומסוגל לסלוח, ועל מה. והאם ישנם דברים שאפשר יהיה, במרוצת הזמן, גם לשכוח.