תגית: רחל המשוררת

רחל, "גן נעול": שיר נוּגֶה – או זועם?

"יש בעיה," פתח ואמר דוד שמטרלינג, אחד מחברי קיבוץ דגניה, שניגש בחדר האוכל אל רחל בלובשטיין. השנה – 1919. מלחמת העולם הסתיימה לפני שנה ורחל שבה משהות ארוכה בחוץ לארץ: תחילה נסעה ללמוד אגרונומיה בטולוז שבצרפת, ואחרי כן, כשפרצה המלחמה, שבה לרוסיה, שם לימדה ילדי פליטים.

כשפנה אליה שמטרלינג באותו יום הוא לא דיבר בשם עצמו – הוא היה שליח הציבור. הדברים שהתבקש לומר היו קשים, והוא גמגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד לרחל את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה, הוא נותר, גם מקץ שנים רבות, בזיכרון הקולקטיבי הארץ ישראלי: "את חולה," אמר לה בשם החברים, "ואנחנו בריאים ולכן את צריכה ללכת." כדי להבהיר לה מדוע, הוא פירט מן הסתם והסביר: רחל אינה יכולה במצבה לעבוד עם הילדים ולאכול מאותם כלי האוכל של החברים, כי זה לא אחראי. ובשדות, בחקלאות, הרופא אוסר עליה לעבוד. המסקנה הייתה ברורה. עליה לעזוב את הקיבוץ. להסתלק.

רחל חלתה בשחפת, שהייתה אז מחלה מסוכנת מאוד, לרוב סופנית, ומידבקת. אפשר אולי להבין את חרדתם של חברי הקיבוץ, את חששם שמא יידבקו ממנה הם, או ילדיהם, ובכל זאת, כמה אכזרי היה הגירוש. מרבית החברים שידעו מה עומד להתרחש הסתלקו לעבוד בשדות, כדי לא להיות בסביבה.

שמונה שנים לפני כן נראו חייה של רחל שונים לגמרי, מלאים בהבטחה ובעשייה. היא חלמה לעסוק בחקלאות, ועברה לגור ב"חוות העלמות" שבכנרת, שנועדה להכשיר פועלות לעבודת הקרקע. רחל אהבה את החיים הללו. לימים ביטאה את כיסופיה לאותה תקופה במילות השיר: "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,/ אוּלַי/ מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,/לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי"? היא התיידדה עם אנשים כמו א"ד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור, וגם ידעה אהבה.

אחד המבקרים בחווה תיאר לימים את המפגש הראשון אתה: "והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה. עצוּר-נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל".

שמו של המבקר היה זלמן רובשוב שז"ר, לימים − נשיאה השלישי של מדינת ישראל. רחל הקדישה לו שני שירים במפורש: "לזלמן". אחד מהם, "ברית ההד" נכתב ב1927, שבע שנים אחרי שנשא שז"ר לאישה רחל אחרת, רחל כצנלסון: "בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ/לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים,/עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ/זֵכֶר 'אָז' טָהוֹר וְתָמִים."

שיר אחר שכתבה רחל, ונעשה מוכר מאוד לאחר שחנן יובל הלחין ושר אותו, הוא "פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,/קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…/ וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר / מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי."

את השיר הזה, שכתבה  רחל ב1925, היא לא הקדישה לאיש, אבל שיר שכתב שז"ר שלוש שנים אחרי כן "מתכתב" עם "פגישה, חצי פגישה" ומעיד על דיאלוג סמוי שהתנהל בין שני המשוררים-הנאהבים: "וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם" כתב שז"ר בשיר שנקרא "הקול".

אחרי שרחל סולקה מדגניה היא נדדה בין בית אביה שבתל אביב, שם מיררה אשתו של האב את חייה, לדירה שכורה בירושלים, ושוב לתל אביב. היא כתבה שירים, שהתפרסמו בעיתון דבר, אותו ערך אז זלמן שז"ר, והתפרנסה בדוחק, מכתיבת אותם שירים קצרים, שהתשלום תמורתם נקבע על פי מספר המילים שנכללו בהם. אביה, שעלה לישראל שנה אחריה, היה אדם אמיד, אך הוריש את כל הונו למוסדות דת. רחל שיוועה לידידות ולעזרה. בשנת 1927 כתבה שיר שאותו הקדישה לזלמן שז"ר בסמוי, באמצעות המילה "לזר", ראשי התיבות של שמו, זלמן רובשוב, לפני שעברת לשז"ר.

גַּן נָעוּל / רחל

לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל.  לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

זהו שיר מלא זעם. הדוברת פונה בו אל אדם שהיא מצפה ממנו להושיט לה יד. והוא מועל באמונה ובתקוותה. הוא גן נעול (ביטוי שלקוח משיר השירים ובו ביקשה כנראה לעורר בשז"ר זיכרונות מימי אהבתם), אין שום אפשרות להגיע אליו. היא מבקשת ממנו עזרה, והוא קשה כמו סלע, היא מתנפצת והוא פוצע, היא מתחננת והוא אטום ומסרב לפגוש אותה אפילו במבט. אפילו חסד כה קטן אינו מוכן להעניק לה.

את השיר "גן נעול" הלחין שוקי שוקי. אין לדעת מדוע בחר להציג אותו במנגינה מעודנת ונוגה כל כך. דומה כאילו לחן זועם, שירעיד את אמות הסיפים, מתאים יותר ללוות את המצוקה שמביעה הדוברת. את תהייתה אם לוותר, להסתלק שוב, כמו שסולקה בעבר מהמקום שאהבה כל כך ושהפנה לה עורף, ואולי בכל זאת להמשיך, להידפק על דלת סרבנית שאיננה, שלעולם לא תיפתח בפניה.

בימיה האחרונים השתכנעה רחל לנסוע לבית מרפא לחולי שחפת ששכן בגדרה. השהייה שם הייתה לה קשה מנשוא. כעבור כמה ימים ביקשה לשוב לתל אביב. בדרך הארוכה שבה נסעה בשכיבה, בעגלה רתומה לסוס, ביקשה לעבור ברחובות, כדי להיפרד מאחד מאהוביה, נקדימון אלטשולר, שכבר היה נשוי ובעל משפחה.

"ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות הביעו דבר מה והוכיחו כי לפני ניצב אדם שעדיין חי," סיפר אלטשולר לימים.

רחל הגיעה לבית החולים בתל אביב, שם הלכה לעולמה בבדידות גמורה. במסע ההלוויה שלה, שהחל בחצר בית-החולים, השתתפו המונים שאהבו את שיריה וחיכו לקרוא אותם כל יום שישי בעיתון דבר. היא נקברה בבית העלמין שעל שפת הכנרת.

סיפורו של שיר x net

נורית גרץ, "ים ביני לבינך": על היופי שנוצר כשמשעים את הספק

באחרית הדבר לרומן ים ביני לבינךְ מספרת נורית גרץ על הפער בין העובדות שנודעו לה על גיבור ספרה, מיכאל ברנשטיין, מי שהיה אהובה של רחל המשוררת בעת ששניהם למדו בטולוז שבצרפת, לבין מה שכתבה עליו עד שהגיעו הראיות הממשיות על חייו.

בשלב מסוים היא החליטה אפילו לגנוז את החלקים שכתבה, אלה שסיפרה בהם איך אותו מיכאל נחקר על ידי השלטונות ברוסיה ונאלץ להסגיר את שותפיו למפגשים ציוניים אחרי שאיימו להגלות את אמו לסיביר. הראיות שמצאה התחקירנית של גרץ, אחרי שנברה בארכיונים של ברית המועצות לשעבר, חשפו שכל זה לא התרחש במציאות. התחקירנית גם גילתה מה עלה בגורלו של מיכאל, עם מי חי, מה כתב, ומתי הלך לעולמו. בהתאם למידע שקיבלה השלימה גרץ את כתיבת הספר, ולמרות הפערים בעובדות החזירה גם את הפרקים הגנוזים.

הדברים הללו, שהוסיפה באחרית הדבר, מעידים בעת ובעונה אחת על מעלותיו וגם על חולשתו של הספר.

"ים ביני ובינך" הוא רומן בדיוני כמעט לכל דבר. הוא מתבסס על סיפור האהבה שהייתה בין המשוררת רחל בלובשטיין, הידועה יותר בשמה הפרטי בלבד − "רחל" ובין אותו מיכאל שפגשה בצרפת, זמן לא רב לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. נורית גרץ השתמשה במכתבים שהחליפו השניים, ומהם פיתחה את הסיפור. את חלק הארי שלו בדתה, מהרהורי הלב של סופרת שמייצרת מצבים, שיחות, תיאורי מקומות ודמויות שלא היו, אבל יכלו להיות, או – במקרה של הרומן הזה – היו, אבל אין לדעת אם התיאורים נאמנים להם ולמה שבאמת ראו, חשבו, רצו הדמויות שבספר.

בתחילת הקריאה התעוררו בי ספקות. הרומן הזכיר לי דרמה דוקומנטרית, שכמותה אנו רגילים לראות בעיקר בטלוויזיה ובתיאטרון: סוגה שמתבססת על המציאות, אבל מפליגה ממנה והלאה. (למשל מחזות כמו "פולארד" ו"משפט קסטנר" שכתב מוטי לרנר). כשהסופר ממציא את הדמויות מהחל עד כלה, ואפילו כשהוא מתבסס על בני אדם שהכיר, אבל משנה את שמותיהם וחלק מהפרטים הנוגעים בהם, כמו שעשה, למשל, תומס מאן בספרו בית בודנברוק (ההסוואה לא מנעה אמנם מבני משפחתו לזעום על הסופר, חלקם אף סירבו לדבר אתו במשך זמן מה, אבל הקורא התמים אינו יכול להיות ער לכך שמאן תיאר בספר את האנשים הקרובים לו), הקורא יכול להפליג עם הסיפור ולהאמין לכל פרט. כאן, כשאמיתות ועובדות ביוגרפיות ידועות מושמטות או מעוּבדות, יש צורך בהפעלה אינטנסיבית מאוד של "השעיית הספק" (" ("Suspension of disbelief– מונח שטבע המשורר האנגלי קולרידג', והוא המנגנון התודעתי הנחוץ בעצם תמיד למי ששוקע בקריאה, נענה לדמיונו של הסופר ומחליט להאמין לו.

ומה היו אי הדיוקים שהפריעו לי? למשל – הנחת היסוד שמיכאל ברנשטיין היה אהבת חייה של רחל, ושהיא הייתה אהבת חייו. והלא ידוע לכול שהיו לה, לרחל, עוד כמה אהבות גדולות: למשל − נפתלי אלטשולר, שממנו התעקשה להיפרד כשנסעה בדרכה האחרונה, למות בבדידות בבית החולים בתל אביב. או − זלמן רובשוב שז"ר, שכתבה לו שירי אהבה מופלאים. ומדוע עלינו להניח שברנשטיין המשיך לאהוב את רחל כל כך הרבה שנים, גם אחרי שקשר המכתבים ביניהם נפסק, גם כשחי עם אישה אחרת?

 

ובכל זאת, זה קרה. השעיתי את הספקות ונסחפתי לתוך הסיפור, כי הוא כתוב היטב. המימרה "מיטב השיר – כזבו" המיוחסת למשוררים העבריים של ימי הביניים, ואולי בעצם טבע אותה אריסטו, אומרת – לא משנה מה קרה באמת. אם מה שכתוב משכנע, הוא נהפך לאמת. והרומן "ים ביני לבינך" מספר על כל מה שיכול היה להתרחש, וכנראה גם על אמיתות אובייקטיביות, ככל שמדובר ברקע ההיסטורי שבו הסיפור מתרחש. תיאורי המציאות ברוסיה בימי המהפכה של 1917 מכמירי לב ומזעזעים: הרעב, הילדים הנטושים, הסבל הלא יאומן שסבלו אנשים והמשיכו להאמין שהם בונים חברה משופרת. הנה למשל הסיפור על אב שכול שמנסים לנחם אותו באמירה "אבל סבא, עכשיו כולנו משפחה אחת גדולה, אין ילד שלך, ילד שלי, כולנו ילדים שלך." או השיחה שיש לו, למיכאל, עם מהפכן שמסביר לו כי בימים הללו "כל הסופרים מגויסים כדי להנדס את נפש האדם", כי – אומר לעצמו מיכאל ברגע אחר "פעם אחת ויחידה בכל ההיסטוריה האנושית הארוכה קורה אירוע כזה, פעם אחת קמה חברה והופכת את סדרי העולם, את ההיסטוריה."  גם את הספקות מיטיבה גרץ לתאר מבעד לעיניו של מיכאל: לא רק בגלל מיליוני הפליטים, הילדים היתומים והמורעבים, ההגליות, אלא אפילו בשל העובדה שאת דוסטוייבסקי אסור פתאום לקרוא, ואז אולי כן, אבל על צ'כוב יש לוותר…

השעיית הספק שלי כקוראת התרחשה בכל מקום שבו יופייה של הכתיבה הרחיק אותי מהשאלה – איך נורית גרץ, הסופרת, יודעת שכך היה? למשל – התיאור המפורט של מיכאל המלמד "חשמל וחלומות", וכיצד אחד התלמידים מודה לו "'על השיעור הנפלא'".

החלקים המקסימים ביותר ברומן הם אלה שבהם מעניקה המספרת את דמיונה לדמותו של מיכאל. רחל – רָיָה, כך מסתבר היה שמה הרוסי – הפסיקה לכתוב לו, אבל הוא "ימשיך לדאות אליה לשם על גבי המילים והתמונות." נורית גרץ רואה בעיני רוחה את רחל, את המקום שבו היא מתקיימת – "הדירה הקודרת, החשוכה, עמוסת הרהיטים", את בדידותה, ואת כל המראות האלה היא מייחסת למיכאל, דמות בדויה למעשה, ויציר רוחה.

מפעים במיוחד האופן שבו "מלמדת" נורית גרץ את מיכאל שלה על מחלתה של רחל. בקטע שהזכיר לי את סצנת הסיום בסרט "חיים של אחרים" מגיע אל מיכאל בלנינגרד ספר שירים של רחל. וממנו, מהשירים, נודע לו שהיא חולה. בודדה. מנודה. סובלת. ובאחד מהם היא אף פונה אליו ממרחקים: "הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, / הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּך" – הוא יודע שהשיר מדבר אליו, כי את המילים "התשמע קולי" כתבה לו באחד המכתבים, לפני שחדלה מהם.

רחל איננה עוד, וגם מיכאל הלך לעולמו בשיבה טובה – התחקיר העלה שחי עד שמלאו לו שמונים וחמש. אבל השיר שכתבה לו ממשיך להתנגן בתודעה, וספרה של נורית גרץ מחיה גם את האהבה שהייתה ונמוגה.