בסוף החורף נועדו שני רופאים בבית השצ’רבצקים, לדון במצב בריאותה של קיטי ובאמצעים שיש לנקוט כדי להשיב לה את כוחותיה המידלדלים והולכים. היא היתה חולה, ולקראת האביב החריפה מחלתה עוד יותר. רופא המשפחה רשם לה שמן דגים, אחר־כך ברזל, אחר־כך אבן לַאפּיס, אבל מאחר שלא זה ולא זה אף לא זו לא הועילו, ומאחר שעצתו היתה להרחיקה מן האביב הרוסי ולהסיעה לחוץ־לארץ, הוזמן גם רופא בעל מוניטין לחוות דעה. הרופא בעל המוניטין, גבר נאה שעוד לא הגיע לזיקנה, דרש לבדוק את החולה. בהנאה יתירה, כמדומה, עמד על דעתו שביישנותה של נערה אינה אלא שריד מן העידן הברבארי, ושאך טבעי הוא כי גבר שעוד לא הגיע לזיקנה יפשפש במערומיה של נערה. הוא ראה בזה עניין טבעי מאחר שעשה זאת יום יום ולא הרגיש כלום, ואף לא בא, כך נדמה לו, לידי הירהורי עבירה, ומשום כך ראה בביישנותה של נערה לא רק שריד מן העידן הברבארי, אלא גם עלבון לעצמו.

קיטי נאלצה להיכנע, כי אף־על־פי שכל הרופאים היו חניכי אותה אסכולה עצמה, למדו מתוך אותם הספרים והיו בקיאים באותן התורות, ואף-על-פי שהיו מי שטענו שאותו רופא בעל מוניטין הוא רופא גרוע – הנה בביתה של הנסיכה הזקנה ובקרב בני חוגה האמינו משום־מה שרק אותו בעל מוניטין לבדו מחזיק באיזה ידע מיוחד, ורק הוא לבדו יכול להציל את קיטי. בתום בדיקה מדוקדקת ונקישות על גופה של החולה המבולבלת, ההמומה מעוצם הבושה, רחץ הרופא המהולל את ידיו בשקידה והלך לטרקלין ושוחח שם עם הנסיך. הנסיך הקשיב לדבריו בפנים זעופות וכיחכח שוב ושוב בגרונו. כיוון שהיה אדם בעל ניסיון, לא טיפש ולא חולה, לא האמין במדע הרפואה, ובלבו פנימה כעס על כל הקומדיה הזאת, מה גם שהיה כנראה היחיד שהשכיל להבין באמת מהו שורש מחלתה של קיטי. “הרי זו נביחת סרק,” אמר בלבו בלשון הציידים לשמע דברי הרופא המהולל המלהג כאוס על סימני המחלה של בתו. בתוך כך התאפק הרופא בדי על מלהשמיע בקול את רחשי הבוז שלו כלפי אותו אציל זקן ומפונק, ובדי עמל אילץ את עצמו לרדת מטה אל שפל הבנתו הירודה. הוא תפס שאין לו בעצם מה לדבר עם אותו זקן. שכן האֵם היא המושלת בכיפה בבית הזה, ורק לפניה יש טעם שיפזר את פניניו, והנה נכנסה הנסיכה הזקנה לטרקלין ועמה רופא המשפחה. הנסיך הזקן סר הצידה, משתדל להעלים מהם כמה נלעגת בעיניו כל הקומדיה הזאת. הנסיכה היתה נבוכה ואובדת עצות ולא ידעה מה לעשות. היא הרגישה שגרמה עוול לקיטי.

“נו, דוקטור, חרוץ את דיננו,” אמרה. “תגיד לי הכול.” – “האם יש תקווה?” ביקשה לשאול, אבל שפתיה רעדו והשאלה לא נשאלה. “נו, מה, דוקטור?..”

“מיד אשוחח עם הקולגה שלי, ואז יהיה לי הכבוד לחוות את דעתי באוזנייך.”

“עלינו לצאת איפוא מהחדר?”

“עשו כטוב בעיניכם.”

הנסיכה נאנחה ויצאה.

כשנשארו הרופאים לבדם התחיל רופא המשפחה להרצות במורך את דעתו, לאמור, שיש כאן התחלה של שחפת, אך לעומת זאת… וכו’. הרופא המהולל הקשיב לדבריו, ואגב כך הציץ בשעון־הזהב הגדול שלו.

“כן,” אמר, “אבל…”

רופא המשפחה קטע את דבריו באמצעם והשתתק ביראת כבוד.

“כידוע לך, אין ביכולתנו לקבוע התחלה של שחפת; עד שלא מופיעות השקערוריות עצמן, אין לנו שום סימן מובהק. אבל לחשוד אנחנו יכולים, ואף יש מה שמצביע על כך: תזונה לקויה, עצבים גְרויים, וכיוצא באלה. והנה השאלה: כשיש חשש להתחלה של שחפת, מה צריך לעשות כדי לסייע להזנת הגוף?”

“אבל, אתה הרי יודע, מסתתרות פה תמיד גם סיבות רוחניות, נפשיות,” אזר עוז רופא המשפחה והעיר בחיוך דקיק.

“כן, זה מובן מאליו,” השיב הרופא המהולל וחזר והציץ בשעונו. “סלח לי, הגשר על היאוזה כבר הוקם, או שעדיין צריך לנסוע מסביב?” שאל פתאום. “אה! כבר הוקם. יפה, אוכל להגיע בתוך עשרים רגע. ובכן, אמרנו שהשאלה היא זו: איך לשפר את התזונה ולחזק את העצבים. הדברים כרוכים זה בזה, יש לפעול בבת־אחת על שני חצאי העיגול.”

“והנסיעה לחוץ-לארץ?” שאל רופא המשפחה.

“אני מתנגד לנסיעות לחוץ-לארץ. ותן דעתך: אם אמנם יש כאן התחלה של שחפת, מה שעדיין אין ביכולתנו לקבוע, הרי נסיעה לחוץ-לארץ לא תעזור. יש לנקוט אמצעים שישפרו את התזונה ולא יגרמו נזק.”

והרופא המהולל גולל את תוכניתו – ריפוי במימי סוֹדֶן, שכל סגולתו בכך, כמדומה, שהמים האלה אין בהם כדי להזיק.

רופא המשפחה הקשיב בתשומת לב ובסבר של כבוד.

“אבל לזכות הנסיעה לחוץ-לארץ אפשר לומר שהיא מבטיחה שינוי הרגלים והתרחקות מן הסביבה ומן הזכרונות הכרוכים בה. וחוץ מזה, האֵם רוצה בכך,” אמר לבסוף.

“אה! נו, אם כך – למה לא, שייסעו להם. צריך רק להיזהר מפני השרלטנים הגרמנים… שלא יגרמו נזק… נו, שייסעו להם.”

והוא חזר והציץ בשעון.

“הו, עלי ללכת,” אמר ופנה אל הדלת.

הרופא המהולל אמר לנסיכה הזקנה (לבו אמר לו שכך ראוי) שעליו לראות שוב את החולה.

“מה! שוב פעם לבדוק?” קראה האם בחלחלה.

“לא, לא. אבל יש לי צורך בעוד כמה פרטים, גבירתי הנסיכה.”

“בבקשה, בבקשה.” והאם נכנסה בלוויית הרופא אל חדרה של קיטי. קיטי עמדה באמצע החדר, כחושה וסמוקת לחי וברק לח בעיניה, עקבות הבושה שהתייסרה בה קודם. כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל-כך, ואפילו נלעגים! הניסיון לרפא אותה היה מגוחך, ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר. לבה נשבר בקירבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות? אבל אי אפשר לפגוש ככה באמא, ומה גם שאמא לא האשימה אלא את עצמה.

“הואילי־נא לשבת, עלמתי,” אמר הרופא המהולל.

הוא ישב מולה בחיוך, מדד את הדופק בפרק ידה והתחיל שוב לשאול כל מיני שאלות משעממות. היא השיבה לו, אך פתאום נתקפה כעס וקמה ממקומה.

“סלח לי, דוקטור, אבל אין בזה שום טעם. אתה חוזר שלוש פעמים על אותה השאלה.”

הרופא המהולל לא נעלב. .

“רגזנות חולנית,” אמר לנסיכה הזקנה כשיצאה קיטי מן החדר. “אבל אני כבר סיימתי, בעצם…”

והוא החל להרצות לפני הנסיכה, כלפני מומחית ובקיאה, ולהסביר לה באורח מדעי מה מצבה של בתה ואיך עליה לשתות את המים ההם שאין בהם צורך. כשנשאל על הנסיעה לחוץ־לארץ שקע הרופא בהירהורים, כמבקש לפתור בעיה קשה. לבסוף הציע את הפתרון: לנסוע ולא להאמין לשרלטנים, אלא לפנות בכל עניין אליו.

כשהסתלק הרופא נדמָה כאילו נמלא הבית שימחה. האם חזרה אל בתה בפנים צוהלות, וקיטי עשתה עצמה צוהלת אף היא. בימים אלה נאלצה להעמיד פנים לעיתים קרובות, כמעט בלי הרף.

“באמת, אני בריאה, maman. אבל אם את רוצה לנסוע – ניסע!” אמרה. וכיוון שביקשה להראות שדעתה כבר נתונה לנסיעה הקרובה, החלה לדבר על ההכנות הנחוצות.

אתמול, מאוחר בערב, קראתי מאמר מתורגם של אֶמֶרסון בשם “נפש האדם העליון”. […] בשביל הגאון יש ליצור תנאים שלווים, שמחים, את הגאון יש להאכיל, לרחוץ, להלביש, צריך להעתיק את יצירותיו אינספור פעמים, צריך לאהוב אותו, לא לתת לו סיבה לקנאה כדי שהוא יהיה שקט, צריך להאכיל ולחנך את הצאצאים הרבים מספור שהגאון מוליד. אבל משעמם לו איתם ואין לו זמן לבלות איתם, כי הוא צריך לבלות עם אֶפּיקטטוס, סוקרטס, בודהה, וכן הלאה, והוא צריך תמיד להתאמץ להיות כמוהם. ולאחר שקרובי משפחתו מסרו לשירותו של אותו גאון את נעוריהם, את כוחותיהם, את יופיים, את כל היותם, מאשימים אותם שהם לא הבינו את הגאון די הצורך. הגאונים בעצמם אפילו תודה לא יגידו אלה שלא רק הקריבו את חייהם הצעירים והתמים באופן חומרי ודלדלו את כל לותיהם הרגשיים והשכליים, הם גם לא יכלו להתפתח ולצמוח בגלל מחסור בפנאי, בשלווה ובכוחות.

אני שרתתי גאון במשך ארבעים שנה ויודעת איך מאות פעמים גאו בי החיים הרוחניים, כל הכיסופים, האנרגיות, המאמץ להתפתח, האהבה לאמנויות, למוזיקה… ואת כל השאיפות הללו אני רמסתי ובלעתי שוב ושוב וככה עד קץ החיים, כך או אחרת אשרת את הגאון שלי.

כל אחד שואל: “אבל לשם מה לך, אישה חסרת ערך שכמותך, חיים רוחניים או אמנותיים?” ועל השאלה הזאת אני יכולה לענות רק תשובה אחת: “איני יודעת, אבל לדכא בי את הצורך הזה כדי לשרת את צרכיו החומריים של הגאון זה סבל גדול”. כמה שלא אוהבים את האדם הזה שהאנשים קוראים לו “גאון” – אבל תמיד ללדת, להאכיל, לתפור, לדאוג לארוחות, לשים קומפרסים ולעשות חוקנים, לשבת שקטה בטמטום חושים ולחכות לדרישות השירות החומרי – זה עינוי, ואין לזה שום תמורה, אפילו הכרת תודה לא תהיה, ועוד יימצא הרבה מה שראוי לגינוי. נשאתי ואני נושאת את העול הזה שאינו לפי כוחי – והתעייפתי.

כל ההתקפה הזאת על אי-ההבנה של בני הבית את הגאון נשפכה ממני מתוך כעס על המאמר של אמרסון ועל כל אלה שדיברו על זה מימי סוקרטס וקסנטיפה.

הוא ברא דמויות בלתי נשכחות, בהן את אנה קרנינה, נטשה רוסטובה, קיטי לוין. יצר אותן כנשים חד פעמיות ומורכבות. כשקוראים את הספרים נדמה שהן קמות לתחייה ויוצאות מבין הדפים, שכן אישיותן כה מפורטת, מדויקת ומשכנעת. כתיבתו מעוררת תחושה ודאית שהוא אהב נשים, לא ייתכן אחרת, שהוא הבין אותן לעומקן והזדהה אתן. אבל היומן שכתבה אשתו, וקטעים ממנו ראו לאחרונה אור בעברית בספר לחיות עם גאון, שופך אור אחר לגמרי על דמותו ועל עמדותיו של טולסטוי.

לאורך כל חייהם המשותפים כתבו לב וסופיה טולסטוי יומנים אישיים ואפשרו זה לזה לקרוא אותם, אם במפגיע, ואם ברמז, בכך שהשאירו את היומן במקום נגיש וגלוי. הספר שלפנינו מכיל קטעים מתוך היומן שסופיה כתבה בין השנים  1910-1891, כלומר, החלו כשבעלה היה 63, והיא – צעירה ממנו ב-16 שנה – בת 47. היומנים מגיעים אל סופם בשנת מותו של טולסטוי. 

מהיומנים עולים דברים רבים. קודם כול, ברורה לגמרי מסירותה המוחלטת של סופיה לבעלה. היא ניהלה את כל ענייני החיים השוטפים – את האחוזה, האדמות, הרכוש, הכספים, טיפלה באיכרים שחיו באחוזתם, בילדים הרבים שילדה (שישה עשר. רק שמונה שרדו) ובהוצאה לאור של כתבי היד של בעלה. היא גם העתיקה אותם שוב ושוב, ככל שנדרש (את מלחמה ושלום, למשל, העתיקה בשלמותו לפחות שבע פעמים, יש לזכור שאורכו מעל אלף עמודים!). היא הייתה למעשה שותפה פעילה, שכן לא רק העתיקה את היצירות, אלא גם העירה הערות והציעה הצעות. סופיה העריצה את עבודתו של בעלה, התפעלה ממנה ונאבקה למענה. למשל – הצליחה להגיע עד הצאר כדי לבטל את הצנזורה על סונטת קרויצר (אף על פי שחשה שהסיפור מצייר אותה באור משפיל).

חרף כל מסירותה, הייתה סופיה טולסטוי אומללה מאוד, ואומללותה רק הלכה וגברה, עד רגעי חייו האחרונים של בעלה כשהחליט לנוס מפניה, חלה במהלך המנוסה בדלקת ריאות ומת באיזו בקתה שכוחת אל.

תיאור מפורט של כל תהליך הבריחה קראנו כבר בספר הבריחה מגן עדן: על המעורבות של ולדימיר צ’רטקוב – אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי – על ניסיונו להשתלט על יומניו של הסופר, על העימות והנתק שחל בין בני הזוג,  לא רק בגלל מעורבותו הבוטה של צ’רטקוב, אלא גם בשל החלטתו של הסופר לוותר על כל רכושו הארצי ולהוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה, ובשל התנגדותה הנמרצת של אשתו, שדאגה לעתיד ילדיהם. כל הפרטים הללו כבר ידועים.

הערך הנוסף שיש ליומניה של סופיה טולסטוי נובע מכך שהעדויות המובאות בו הן בעצם חומר הגלם שממנו נוצר ספר כמו הבריחה מגן עדן. היומנים מספקים את זווית הראייה של האישה הקרובה ביותר אל לב טולסטוי, והם מגיעים אלינו מנקודת מבט ישירה ולא מעובדת. לוקחים אותנו אל האישה שדעתה הולכת ונטרפת מרוב תסכול, אכזבה ובעצם – מאהבתה הנכזבת לבעלה. זהו כוחם כטקסט, אך גם חולשתם, כי בשלב מסוים הכתיבה מתחילה לייגע. היא משקפת את חייה של סופיה, את אינספור המטלות שלקחה לעצמה כל העת, בלית ברירה, ואת מפחי הנפש שלא הפסיקה לחוש. היא שיוועה לאהבתו, להכרת תודה, למבטו החם. הוא היה מרוחק, קריר, אפילו, יש להודות, אכזרי ביחס שלו כלפיה. 

מפתיע מאוד לגלות עד כמה הסופר שידע לברוא נשים לא הבין ללבה של רעייתו, ולא העניק לאישה בשר ודם את החום והרוך הניכרים כל כך בכתיבתו. סופיה כותבת על כך במפורש: “איזו הבנה מפליאה יש בכתביו לחיי הנפש של בני אדם, ואיזה חוסר הבנה ואדישות לחייהם של האנשים הקרובים לו ביותר – שלי, של הילדים, של החברים – הוא לגמרי לא מכיר אותם ולא מבין אותם.” 

מדהים להיווכח שיוצרן של דמויות נשים כה מרשימות היה בעצם מיזוגן ושובניסט! “אמש הפתיע אותי מה שאמר ל”נ על שאלת הנשים,” כותבת עליו אשתו, ומוסיפה: “גם אתמול וגם תמיד הוא נגד חופש ומה שנקרא ‘שוויון זכויות’ לנשים. אתמול הוא אמר פתאום שלנשים – לא משנה באיזה מקצוע הן עוסקות: הוראה, רפואה, אמנות – יש תפקיד אחד: סקס. לכן כל עיסוקיה בזה וכל הישגיה הם כמוץ ברוח”.

פלא שאשתו הייתה אומללה? היא הייתה אדם משכיל ורגיש (האם היה נושא אותה לאישה אלמלא כן?). הייתה בה תשוקה ליופי, למוזיקה, לאמנות, ליצירה. מחשבות פילוסופיות העסיקו אותה, ולא כעניינים שבאידיאה, אלא במה שנוגע לחיים עצמם. “לא הצורות נחוצות,” היא כותבת למשל על מחשבותיה על הכנסייה, “לא הכללים של המוסר ושל הדת – להם יש חשיבות משנית; העיקר הוא החינוך החמור של רגשותינו הפנימיים, שהם ינהיגו את מעשינו, שנדע להבחין בין טוב לרע ללא פשרה ובוודאות”. היא חלמה לכתוב בעצמה, אבל הקדישה את כל אונה, מרצה, זמנה וכישרונה, לגאונותו. והייתה מסתפקת באהבתו, אילו רק ידע להביע אותה. אבל טולסטוי מצטייר מיומניה כאדם נוקשה, קר, מרוחק, ביקורתי, אדיש. לא רק כלפיה, גם כלפי ילדיו. שוב ושוב היא כותבת על כך שמעולם לא טיפל בהם. מעולם לא תפקד כאבא: “הוא דיבר הרבה וכתב שנים תמימות אבל לא רק שלא חינך את הילדים בעצמו, גם לעתים שכח שהם קיימים.” בשלב מסוים היא מצטטת את דברי הילדים שרובם מסכימים אתה וטוענים שלאבא אין זכות להטיף להם מוסר, כי מעולם לא נקף אצבע למענם. 

סופיה העריצה את בעלה, אבל גם ראתה את תכונותיו השליליות, ולא היססה לתאר אותן. בעיניה היה רודף כבוד, צבוע, “אוהב רק להטיף”, “אוהב יותר מכול את התהילה”, מעמיד פנים שהוא רודף צניעות ופרישות ובעצם מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. “הוא רוצה רק רעש, פרסום, סכנה. ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ’ לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!” [מדובר בחברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות], היא כותבת, ומיד, ברצף, מוסיפה דברים על בריאותו: “יש לו מורסה על הלחי, הוא כל כך מסכן, הוא קשר את הלחי במטפחת והוא נורא חושש”. כמה ראייה מפוקחת. כמה תשומת לב ודאגה. 

רוב הזמן סופיה מקטרת ומתלוננת. כותבת בעיקר, כמעט רק, עליו ועל אכזבותיה ממנו וייסוריה בעטיו. כאמור, בשלב מסוים הקריאה ביומנים מתחילה לייגע מאוד. המסר מובן. סופיה מרגישה – בצדק! – מנוצלת, פגועה, דחויה. לקראת הסוף בעלה ואפילו ילדיה מאשימים אותה שהיא היסטרית. כנראה שבאמת הגיבה בעוצמות רגשיות קיצוניות מאוד, איימה לא פעם בהתאבדות ואף ניסתה לכאורה לעשות זאת, אבל תמיד בנוכחות אנשים שהצילו אותה. היא צעקה, בכתה, הפסיקה לאכול, הביעה את הכאב שחשה בכל דרך. נכון. ועם זאת, אי אפשר שלא לחוס עליה, להבין אותה, להצטער בשבילה. מה הפלא שהיא משתגעת?

עצוב להבין כמה סבל הסב הסופר המופלא, האהוב, היקר כל כך, לאדם שהיה אמור להיות הכי קרוב אליו. האם אפשר להמשיך לקרוא את יצירותיו ולא לחשוב על מה שעולל לסופיה? אין ברירה. אי אפשר לוותר עליו. גם סופיה לא ויתרה. את השנים שבהן המשיכה לחיות אחרי מותו הקדישה לטיפול ביצירותיו. לנו לא נותר אלא להודות לה על מסירותה. “בשבילנו הנשים זה הדבר היקר מכול: להרגיש שאנו יכולות להיות מועילות או נעימות לאנשים הקרובים לנו”, כתבה ביומנה.

---

את הקטעים בחרה, תרגמה מרוסית, העירה והוסיפה אחרית דבר חמוטל בר יוסף.

האם אפשר  לייצר סיפור מתח ממעשה שלא רק שסופו ידוע, אלא שהוא התרחש לפני יותר ממאה שנה? קריאת הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן מוכיחה שכן.

סיפור הימלטותו של הסופר הנודע מביתו ביאסניה פוליאנה מוכר: ב-1910, בהיותו בן שמונים ושתיים, חולה וחלש, חמק טולסטוי מביתו באישון לילה, ציווה על משרתיו לאסור את הסוסים לכרכרה, והזדרז להגיע, בחברת רופאו האישי ושתיים מבנותיו, אל תחנת הרכבת הסמוכה לאחוזתו. הוא לא ידע לאן פניו מועדות. לא היה לו מושג לאן ברצונו להגיע. היה לו ברור לגמרי רק מפני מה הוא נמלט: מהעימות הבלתי נמנע שהיה צפוי לו עם רעייתו. האישה שאותה נשא ארבעים ושמונה שנים לפני כן. האישה שאהב בכל לבו, שאהבה אותו, סגדה לו, שירתה אותו במסירות ובנאמנות אין קץ, דאגה תמיד לכל צרכיו, שילדה לו שלושה עשרה ילדים, העתיקה שוב ושוב את כתבי היד שלו, ייצגה אותו בפני המוציאים לאור, הצאר, הכנסייה, הציבור, ואפילו בפני ילדיו, שהעריצה אותו עד בלי די.

מה קרה, אם כן? מדוע החליט שעליו לברוח מפני רעייתו, סופיה אנדרייבנה, שגם אחרי שנמלט מפניה המשיך לדאוג לה, ביקש לדעת מה שלומה, שאת שם החיבה שלה, סוניה, הזכיר בשעות האחרונות של חייו? מדוע הסתובב במשך כמה ימים ברחבי רוסיה, עלה על רכבות וירד מהן, עד שנחלש מאוד, התמוטט, ומת ביום חורף קר של חודש אוקטובר, על מיטה זרה בביתו של מנהל תחנת רכבת שכוחה, אחרי שגסס במשך שבוע, מוקף באנשים שאת רובם לא הכיר?

הספר מגולל את התפתחות ה”פרשה” העגומה שהובילה לכך, תוך שהוא מפתח שני קווי עלילה מקבילים, שנפגשים בסופו של סיפור המעשה. קו עלילה אחד נצמד לימי חייו האחרונים של טולסטוי, משחזר צעד אחרי צעד ושעה אחרי שעה את מה שקרה שם, מי אמר למי, מדוע ומתי, לאן הלכו ומה הייתה שרשרת ההחלטות, וצירופי המקרים, שהסתיימו במותו של טולסטוי. כך למשל באחת מתחנות הדרך כבר רמז הנמלט שהיה רוצה למצוא בית מלון להתאכסן בו, לנוח, לעצור את המנוסה, וייתכן שאילו לא הזדרזו העגלונים ואילו החמיצו במקרה את שעת יציאתה של הרכבת, הייתה נחסכת מטולסטוי עוד נסיעה ארוכה, חסרת תוחלת  ומתישה, וחייו היו מתארכים אולי בכמה שנים. קו העלילה השני מתפרש על פני כמה עשרות שנים, ומשרטט בקווים רחבים את חייו של הסופר, ימי בחרותו, ההיכרות עם אשתו ויחסיו אתה ועם ילדיו, השלטונות, בני העם, הכנסייה, למעשה – עם העולם התרבותי כולו, שהיה קשוב לטולסטוי.

לעינינו נפרש סיפור העלילה המצערת, העצובה, שסופה הסתבר כבלתי נמנע, אבל גרם לו בעיקר אדם אחד, שכוונותיו היו אולי טובות, אבל מעשיו רעים.

האיש שעליו מצביע מחבר הספר, פאוול בסינסקי, באצבע מאשימה היה אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי: ולדימיר צ’רטקוב. טולסטוי אהב מאוד את צ’רטקוב וראה בו ידיד נפש קרוב ולא רק תלמיד. צ’רטקוב היה חדור משימה: הוא שאף לשמר את כתביו של מורהו, ולא לאבד בדרך אפילו רשימה אחת קטנה. רצונו העז ותוכניותיו שלא ידעו פשרות התנגשו עם אלה של סופיה אנדרייבנה, רעייתו של הסופר. היא, שהקדישה את חייה לבעלה, נדרשה להבין את צרכיו הרוחניים, שסתרו את טובת בני המשפחה, כפי שהיא הבינה אותה. כך למשל החליט טולסטוי בשלב מסוים של חייו לוותר על כל רכושו הארצי. את אחוזתו ביקש להוריש לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה (וכך אמנם קרה לבסוף), ואת יצירותיו רצה להעביר לרשות הכלל, ללא כל תמורה. הוא העדיף לראות את כתביו מתפרסמים כנחלת הכלל, ולא כמקור לרווחים כספיים כלשהם שיגיעו אליו או אל יורשיו. סופיה אנדרייבנה לא יכלה לשתף פעולה עם השאיפות הנעלות של בעלה. הוא האמין שיש לצפות לכך שהאמהות בעולם יובילו את השינוי שייחל אליו:  חלוקה שוויונית בין כל בני האדם, כך שהעשירים לא ינצלו עוד את העניים. טולסטוי לא ראה בהשקפת העולם הנאצלת הזאת עניין המנותק מחייו האישיים. ולכן, למשל, התנגד בכל תוקף שאשתו, שסבלה בכל פעם שילדה מדלקות בשדיים, תשכור מינקת, כי גם בכך ראה ניצול של נשים עניות.

סופיה אנדרייבנה דאגה לרווחת משפחתה. לפי הבנתה ההתפשטות מכל הנכסים החומריים, כולל הרווחים העתידיים מכתביו של בעלה, תביא את ילדיה לחרפת רעב. בעלה סבר שעליהם ללמוד לטפל בעצמם, לגדל את האוכל שלהם, לדאוג לכל מחסורם בכוחות עצמם. הוא למשל למד לתפור מגפיים ואהב את המלאכה, כי ראה בה חיבור אל המוז’יקים – פשוטי האיכרים שאליהם רחש חיבה והערכה מיוחדות.

סופיה אנדרייבנה סירבה לתת לאויבה המושבע, צ’רטקוב, את כל היומנים של בעלה. צ’רטקוב ראה בהם חלק מהמורשת של מורהו. היא ידעה שיש בהם פרטים אינטימיים שחושפים את בני משפחתה ובמיוחד אותה ואת יחסיה עם בעלה. שררה ביניהם אמנם אהבה גדולה, אבל החיכוכים היו רבים. אנדרייבנה הייתה רכושנית מאוד כלפי בעלה, וסבלה מקנאה עזה, שהחלה עוד לפני הנישואים אחרי שטולסטוי אילץ אותה לקרוא את היומנים האישיים שכתב עוד לפני שהכיר אותה, ושם היא נחשפה לעלילות האהבים שניהל, ולעובדה שיש לו בן שנולד מאחד הקשרים הללו עם פשוטת עם. אותה אישה, ובנה הלא חוקי, חיו בשטחי האחוזה. הידיעה מיררה את חייה של אנדרייבנה.

תחושת הבעלות שלה על בעלה התערערה במיוחד אחרי שהכיר את צ’רטקוב, שנאבק בה בכל האמצעים. הוא כתב לטולסטוי מכתבים שבהם השמיץ אותה ואת בניה – אלה היו נאמנים לה ולא לאביהם – וחרש מזימות שנועדו כולן להבטיח את נישולה של סופיה אנדרייבנה מנכסיה, ממורשת בעלה, מכתביו. שני האנשים הללו, שאהבו מאוד את טולסטוי ושהוא אהב אותם, נאבקו זה בזה עד חורמה. למעשה − עד לרגע שבו טולסטוי נכנע לצ’רטקוב וכתב צוואה שבה הוריש את כל אשר לו  לאחת מבנותיו, זאת ששיתפה פעולה עם צ’רטקוב.

ואז, כדי להימנע מעימות עם רעייתו, עוד לפני שנודע לה על הצוואה ועל פרטיה, קם ונס.

ההערצה שחש פאוול בסינסקי, מחבר הספר על בריחתו של טולסטוי, גלויה מאוד. מהדהדת בה הסגידה שסגדו הרוסים לטולסטוי עוד בחייו. “סופר שכולו טוהר וקדושה בל יתוארו חי בקרבנו,” כתב עליו המשורר אלכסנדר בלוק ביום הולדתו השמונים. בתמימותו סבר טולסטוי שהוא יכול להימלט בחשאי, באנונימיות. תיאור התגובות של הציבור בעולם כולו, לא רק ברוסיה, מעלות על הדעת את האופן שבו נוהגים כיום בכוכבי על: הצלמים והעיתונאים שמתגודדים סביבם, הדיווחים על כל ניד ראש ועפעוף. לאורך נתיב בריחתו של טולסטוי ליוותה אותו התקשורת, וממברקים שנותרו מאז אפשר להיווכח שגם המשטרה עקבה מקרוב אחרי כל צעד שעשה. מכמיר לב התיאור של מה שאירע בתחנתו האחרונה. כשירד מהרכבת, חלוש וממוטט גופנית, תמכו בו רק שתי בנותיו הצעירות והרופא שליווה אותו. כל ההמונים שצבאו סביב הקרון הסירו את כובעיהם וקדו לו, לטולסטוי, אבל איש לא העז להתקרב ולעזור לו לצעוד את צעדיו האחרונים, עד כדי כך סגדו לו.

ההערצה הזאת, שלא התפוגגה גם מקץ יותר ממאה שנה, מטה בלי ספק את נקודת המבט לטובתו של הסופר. הוא מצטייר כאדם שכולו רוח, הגינות ואהבת אדם. אשתו לעומתו מצטיירת לאורך הספר כחולת נפש פתטית, שקנאתה העבירה אותה על דעתה ונטייתה להתקפים היסטריים מצדיקה את המיאוס שחש כלפיה טולסטוי, בד בבד עם אהבתו העמוקה. כך ראו אותה אז וכך רואה אותה המחבר גם היום.

אבל הקוראת בת ימינו, שמסתמכת רק על מה שמביאים בפניה, מתמקדת לתומה בדברים הנגלים מעבר לכל מה שנאמר: סופיה אנדרייבנה מואשמת בכך שהייתה היסטרית. אבל למה אפשר לצפות מאישה שבמשך עשרות שנים, כל חייה למעשה − היא נישאה לטולסטוי כשהייתה רק בת 18 − מתעלמים בלי הרף מצרכיה הבסיסיים ביותר? שכופים עליה הקרבה בלתי פוסקת? אישה שיולדת שלושה עשר ילדים, שוכלת שישה מהם, ביניהם בן הזקונים האהוב במיוחד שמת כשהיה בן שבע, שמאלצים אותה להניק בייסורים, ללדת שוב ושוב? במשך עשרות שנים הרתה, ילדה, התייסרה, הניקה, נאלצה לחוש בקרירותו של הבעל כלפי אישה חולנית, אבל המשיכה בעשייה הבלתי פוסקת, גידלה, חינכה, דאגה לניהול האחוזה, לחשבונות ולמאזנים, ובה בעת שימשה את בעלה וטיפלה בכל צרכיו. “לאיזה חופש אפשר עוד לשאוף?” היא כתבה עליו. “רצה לעסוק בניהול בית ספר – עסק. נמאס לו – חדל. החל להתעניין בכוורנות – נעלם לימים שלמים בכוורת, ואשתו הכנועה הייתה מביאה לו ארוחות. חפץ בחזירים מגזע יפני מיוחד, בזן נדיר של עצי תפוח – הזמין. החזירים אמנם התפגרו, אך הגן הכה שורש…” וכן הלאה. היא, כמובן, לא יכלה לנהל את חייה בגחמנות. היא טיפלה בתינוקות, אחרי כן בילדים, ומקץ ימים גם בנכדים. וילדים טבעם שהם זקוקים לעקביות וליציבות.

“מי באמת היה הקורבן?” שואל המחבר בדיעבד, בשמה של אנדרייבנה, שאיימה בהתאבדות כשנודע לה על הבריחה “היא,
האישה הרגילה שנבחרה לשרת את הגאון, או הוא, הגאון, שנגזר עליו לחיות עם אישה רגילה?” גם כיום, ממרחק של שנים רבות כל כך, יש משהו מקומם בתווית של “חולת נפש” שהצמידו לה, לסופיה אנדרייבנה, שלא הייתה רק נושאת כלים, מטפלת, אחות רחמנייה ומזכירה נאמנה. השפעתה הרבה על הסופר מסתברת מנתון מרתק: את הספר מלחמה ושלום כתב טולסטוי בעקבות נובלה בשם “נטאשה” שכתבה אנדרייבנה עוד לפני שנישאו, שם קבעה קווי מתאר מסוימים ולמעשה “כתבה בעבור טולסטוי את טיוטת גבולות המשפחה העתידיים ליצירתו”. הנובלה הותירה בו רושם עז, אבל למרבה הצער הושמדה אחרי החתונה.

כל הציטוטים מיומניה מעידים כי סופיה אנדרייבנה הייתה אישה מיוחדת במינה, חכמה ומעמיקה, שהבינה היטב את גאונותו של בעלה וטיפחה אותה, אבל הניסיונות שבהם העמיד אותה – כמעט בכל העימותים עם צ’רטקוב צידד בו ולא בה, ואִפשר לאדם זר לחדור אל חייהם, להתערב בהם ואפילו לנהל אותם – שברו את רוחה. האם אמנם מחלת נפש היא זאת שהכריעה אותה, או העוול המתמשך, הבלתי נסבל, שנאלצה לשאת?

אחרי שבעלה האהוב איבד את הכרתו הרשו לה מלוויו – גם צ’רטקוב כבר הגיע והיה ביניהם – להיכנס אל החדר שבו נטה למות. אבל על מה שקרה לפני כן מעיד תצלום שנחרט בזיכרון. רואים בו את סופיה אנדרייבנה עומדת מחוץ לבית הדל, מציצה בחשאי בחלון, מביטה, מורחקת ומנודה, באיש שהקדישה לו את חייה. כשרואים את התצלום הזה אי אפשר שלא לחשוב על דמות בדויה מהספר אנה קרנינה, זאת של קיטי, עדינת הנפש, התמימה והאמיצה, שטולסטוי ביסס אותה במידה רבה על אשתו, ובמיוחד על הפרק שבו מתגלה יפי נשמתה החומלת של קיטי, כשהיא מטפלת באחיו הגוסס של בעלה.

כשנודע לסופיה אנדרייבנה על כך שבעלה נמלט מפניה, הייתה תגובתה הראשונה – “מסכן, לבוצ’קה, מי יגיש לו שם את החמאה?” רק אחרי כן היא התמוטטה ואיימה בהתאבדות, אולי תשליך את עצמה על פסי הרכבת, כמו אנה קרנינה, אולי תטביע את עצמה באגם. אבל לא, סופיה אנדרייבנה האריכה עוד תשע שנות חיים אחרי בעלה, והיו ימים שבהם ידעה מחסור, ממש כפי שחששה שיקרה לה. היא כתבה ספר על חייהם המשותפים, והספיקה להיות עדה למהפכה הקומוניסטית ולמלחמת האזרחים שהתלקחה ברוסיה. אפשר להניח שטולסטוי היה נחרד אילו ראה לאן הובילו רעיונותיו הנאצלים ותקוותיו ואמונתו בטוב לבם הבסיסי של בני האדם שיכול לפתור את כל החיכוכים בשלום ובנועם, בהתחלקות בכול ובשיתוף פעולה, אבל החלק הזה של הסיפור כבר לא יכול היה להיכתב ולהיכלל בספר המרתק שלפנינו.