תגית: היטלר

ריצ'רד אוברי, "1939 – הספירה לאחור לקראת המלחמה": מי עשה דמונזציה להיטלר?

מסקנתו המפורשת של ההיסטוריון ריצ'רד אוברי בספרו 1939– הספירה לאחור לקראת המלחמה היא שמלחמת העולם השנייה "לא פרצה כדי להציל את פולין מכיבוש אכזרי, אלא כדי להציל את בריטניה וצרפת מסכנותיו של עולם מתפורר".

כדי להוכיח את מסקנתו, משחזר אוברי את המהלכים המדיניים שהתרחשו ממש בימי השלום האחרונים באירופה ומנתח את העמדות הפסיכולוגיות והפוליטיות של מי שניהלו את העניינים: משא ומתן מדומה או אמיתי שכשל, ניסיונות נואשים לשכנע את הצדדים לפעול כך או אחרת, תהיות לגבי מניעים, הלכי רוח וטעויות גורליות.

אוברי מראה איך תקלות קטנות – מכונית שנתקעה בדרך בשעה שנסע בה שליח ובידו תשובה חשובה מראש מדינה אחד לאחר – יכלו לכאורה, כך לפחות הוא קובע, לחרוץ גורלות.

אחד הטיעונים המרכזיים שלו די מוכר: כל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו וטעה לגמרי בהבנת הצד האחר. כך למשל ככל שהאנגלים הגבירו את מאמציהם להגיע לפשרה ולהסדר של שלום מתוך הסכמה הדדית, כך גברה הוודאות של היטלר שהם נרפים, ושאין סיכוי שיצאו למלחמה נגדו כדי למנוע את כיבוש פולין. אפילו אחרי שצבאו כבר פלש לתוך פולין, המשיכו האנגלים לשכנע אותו לסגת, לחזור על עקבותיו, ולהגיע להסכם.

צ'מברלין מואשם תמיד במדיניותו הפייסנית מדי. אוברי דווקא מתייצב להגנתו ומשתדל להראות שצ'מברלין ידע גם לאיים, אלא שהיטלר לא התייחס לאיומים הללו בכובד ראש ולא האמין להם.

למרבה הפליאה, אוברי אינו מהסס להאשים את הקורבן: "בשל סירובה חסר הפשרות של פולין לעשות ויתור כלשהו לשכנתה החזקה גרמניה, נעשתה המלחמה כמעט ודאית". אכן, פולין לא הייתה מוכנה לוותר לגרמניה על עיר הנמל דנציג: הוא מספר על דו"חות מודיעין "שהגיעו לבריטניה מפולין והצביעו על נוקשות גוברת בעמדתם של הפולנים", ואפילו הוסיף בנימה לא מוסתרת של ביקורת, שפולין הייתה "נחושה להגן על עצמאותה"…!

"מי בעצם רצה במלחמה ב-1939?" שואל אוברי ומשיב: "רוב תושבי אירופה בוודאי לא רצו בה", ולדעתו גם היטלר לא העלה בדעתו שהמהלכים שעשה יובילו למלחמת עולם. היטלר, לפי אוברי, היה בטוח שמדובר בהתנגשות מקומית בלבד. המלחמה יכלה להימנע אילו התחרט היטלר וחזר בו, או אילו הבינו הפולנים שאין לצבאם שום סיכוי לגבור על הגרמנים, או אילו נמנעו הבריטים והצרפתים מהתערבות ונתנו לגרמנים "חופש פעולה במזרח אירופה".

והוא מדגיש: "המלחמה שפרצה בסופו של דבר נכפתה על כל הצדדים מכורח החלטות שנעשו תחת לחץ כבד או בידיעה שאירופה עלולה לשוב ולשקוע במלחמה שרבים חששו שפירושה יהיה קץ התרבות האירופית." עוד הוא מוסיף: "בסופו של דבר הוטל פתרון המשבר על כתפיהם של קומץ אישים, שנאלצו, בין מרצון ובין מאונס, להיות שחקנים בדרמה שנגעה בעצם חייהם של מיליוני בני אדם מן השורה באירופה".

אי אפשר שלא להסכים עם המסקנה שלפיה מעט אנשים, בהחלטותיהם ובמעשיהם, קבעו את גורלם של מאות מיליונים. אכן, כך בדיוק היה. אבל אי אפשר להסכים עם האמירה המובלעת בחלק הראשון של דבריו, שלפיה מוטב היה אילו נכנעה פולין מלכתחילה, אילו לא התחייבו בריטניה וצרפת להגן עליה (בהסכם דובר על הגנה הדדית, אבל היה ברור לכול שפולין היא הצד החלש שנזקק לעזרה).

אני תוהה: האם באמת מוטב היה לאפשר להיטלר לקחת לעצמו לא רק את צ'כובסלובקיה, אלא גם את פולין? לוותר לו בכל פעם שהיה מגיע למסקנה שזכותו המלאה לנכס לעצמו עוד ארצות? ובאותה הזדמנות – לממש את תוכנית הפתרון הסופי שהגה, ולהכחיד את יהדות אירופה, ובהמשך כנראה שגם את זאת של שאר העולם, כאוות נפשו?

אוברי לועג להסברים שלפיהם מדינות המערב נחלצו לעזרתה של פולין  בשל הערכים שדגלו בהם. קודם כול, הוא מזכיר לנו שאותן מדינות לא בדיוק יישמו את עקרונות הצדק והמוסר בתחומי אימפריות שכבשו לעצמן (ובכך הוא בהחלט צודק, כפי שאפשר לקרוא בספר השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט), והוא מוסיף באירוניה ש"אף על פי כן שתיהן [בריטניה וצרפת] ראו בעצמן שומרות מטעם עצמן של העולם המערבי". עוד הוא כותב כי בריטניה חשה שעליה "למלא את תפקיד 'הנציב המוסרי העליון'" של העולם.

כאמור, אוברי גם מתכחש לעצם התפיסה כאילו בריטניה וצרפת נחלצו באמת לעזרתה של פולין, ודן לכף חובה את "האיבה לפשיזם ולמיליטריזם" ואת "הדמוניזציה של היטלר", שבעטיין תבעו ההמונים ממנהיגיהם לצאת למלחמה.

עלי להודות שההיגד הזה, "הדמוניזציה של היטלר" המם אותי. קשה להאמין שמתפתחת בימינו (האומנם?) תפיסת עולם "מדעית" של היסטוריון חשוב, שעל פיה נעשתה להיטלר "דמוניזציה", ושהנחישות העממית באנגליה ובצרפת לצאת נגדו הייתה שגויה.

זהו כמובן ביטוי לפציפיזם צרוף שאפשר אולי להזדהות אתו כשחושבים על כל המיליונים שנהרגו ונרצחו (שלא לדבר על מיליוני הפליטים והפצועים, היתומים והאלמנות) במהלך מלחמת העולם האיומה שהיטלר כפה על העולם, אפילו אם, לפי ההסבר המקל של אוברי, לא התכוון לה מתכתחילה.

לא הייתה, כמובן שום "דמוניזציה" של היטלר. אין בשפה מילים כדי לתאר את הרשע שהנבל ההוא הציף בו את העולם. (כדאי, בהקשר זה, לקרוא את הספר המאלף היטלר, מסע אל שורשי הרשע, מאת רון רוזנבאום).

כמובן שאסור היה לוותר לו, וכנראה שום כוח לא היה יכול למנוע את מה שקרה בשל תוקפנותו והרסנותו. העולם היה חייב לבלום את היטלר. וכן, בריטניה וצרפת היו בלי ספק רחוקות מלהיות כלילות שלמות, אבל את היטלר ואת רצחנותו לא הייתה להן ברירה אלא לעצור.

המחיר היה קשה מנשוא, על כך אין עוררין. אבל קשה לקחת ברצינות את מי שמדבר על ה"דמוניזציה של היטלר".

היטלר: ברייכסטאג, ארבע שנים לפני שצבאו פלש לפולין ומטוסיו החלו להפציץ את עריה

 

"הדם שנשפך ביבשת אירופה במהלך שלוש מאות השנים האחרונות אינו עומד בשום יחס לתוצאות האירועים. בסופו של דבר, צרפת נשארה צרפת, גרמניה – גרמניה, פולין – פולין ואיטליה – איטליה.

אילו הקריבו המדינות הללו מעט מזעיר ממה שכבר הקריבו, אבל מתוך שאיפה להגיע להישגים חכמים יותר, הן היו בלי ספק נוחלות הצלחה רבה, משמעותית ובת קיימא.

אף מלחמה לא הייתה נחוצה כדי לפתור מצוקה כלשהי באירופה. מלחמות בעיקר רומסות את פרח לב האומה הנלחמת.

גרמניה זקוקה לשלום ומשתוקקת לשלום.

מי שיצית באירופה את לפיד המלחמה יכול לצפות רק לכאוס, אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהמערב לא ידעך בתקופתנו, אלא שנהיה עדים לתחייתו.

אנחנו מקווים, ובטוחים לחלוטין שגרמניה תתרום תרומה ניצחת למפעל הנפלא הזה."

the dark summer
הספר שבו מופיע הציטוט

אריק לארסון, "בגן חיות הטרף": האם יכול היה היסטוריון אחד להציל את העולם?

מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?

אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית.  כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.

למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.

באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).

מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.

גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).

אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג"ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו "לשדך" אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג"ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).

ויליאם דוד, אשתו, בנו ובתו

בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: "גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים", כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.

דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.

הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).

עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד "ליל הסכינים הארוכות", והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות  וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.

דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון.  גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.

גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. "אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה," היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.

מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.

כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול "מה היה אילו" – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?

עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי. 

 

"The Dark Summer" האם ההיסטוריה חוזרת?

the dark summer
The Dark Summer

הקיץ של שנת 1939 היה החם והיבש ביותר שזכרו בפולין. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות לבושות בחצאיות מכווצות ועטויות מטפחות ראש צבעוניות. הן התהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שקצרו הגברים.*

שנתיים לפני כן, באביב של שנת 1937, זמן קצר לפני שהתמנה להיות ראש ממשלת בריטניה, השכיר שר האוצר הבריטי את ביתו שבלונדון לשגריר גרמניה.

שמו של השר – נוויל צ'מברלין.

שמו של השגריר – יואכים ריבנטרופ.

"הוא טיפש, רדוד, מרוכז בעצמו וזחוח, אין בו אף שמץ של יכולת אינטלקטואלית," כתב צ'מברלין על ריבנטרופ, במכתב לאחיותיו.

על היטלר כתב להן: "הוא חולה נפש. מטורף."

צמברלין
נוויל צ'מברלין

צ'מברלין היה ג'נטלמן אנגלי, מלא בכוונות טובות, הגיוני, אינטלקטואל.

שלוש שנים לפני כן, באביב של 1936, למורת רוחן הקלה של מדינות חבר הלאומים, צעד הצבא הגרמני לתוך חבל הריין שהיה אמור להיות מפורז, על פי חוזה ורסאי. לויד ג'ורג', שהיה ראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נפגש עם היטלר  אחרי כיבוש חבל הריין, כינה אותו "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", ואמר עליו שהוא "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה."

ארבע שנים לפני כן, בשנת 1935, דיבר היטלר, הפיהרר, ברייכסטג בברלין ואמר, "ההשפעה העיקרית של כל מלחמה היא להרוס את פרחי האומה. גרמניה זקוקה לשלום ורוצה בשלום. מי שיצית את לפיד המלחמה באירופה ישיג רק כאוס. אבל אנו חיים באמונה שלמה שהמערב לא ייפול בימינו, אלא יתחזק ויתחדש. גרמניה תתרום למשימה החשובה הזאת. אנו מאמינים בכך, בגאווה ובאמונה שאין עליהן עוררין."

שנה לפני כן, בספטמבר של שנת 1938, אחרי שצבאו של היטלר פלש לחבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, אמר צ'מברלין ברדיו: "כמה נורא, לא סביר ולא יאומן שנחפור שוחות ונתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים." הוא ידע שהקנדים, האוסטרלים, הדרום אפריקנים, מתנגדים למלחמה. "גם אם אנחנו חשים אהדה רבה כלפי אומה קטנה ששכן גדול וחזק מאיים עליה, בשום פנים ואופן לא נוכל לערב למענה במלחמה את האימפריה הבריטית."

ג'וזף קנדי, שגריר ארצות הברית בבריטניה, כתב: "שכה אחיה, אני פשוט לא מבין מדוע שמישהו ירצה להילחם כדי להציל את הצ'כים."

כשצ'מברלין חזר מגרמניה עם חוזה שהבטיח כדבריו: "שלום בימינו", חגגו אתו נשיא ארצות הברית, רוזוולט, המלך ג'ורג' ואשתו יצאו אתו למרפסת הארמון, ההמונים הריעו לו, הקייזר הגרמני הגולה בירך אותו. איש לא הוטרד מגורלה של צ'כוסלובקיה "הדוממת, האבלה, הנטושה, השבורה, שנסוגה לאפלה," כתב אז צ'רצ'יל.

חצי שנה לפני כן, באביב של שנת 1939, יואכים ריבנטרופ שהתמנה בינתיים לתפקיד שר החוץ הגרמני, זימן לברלין את האכה, שהיה אז נשיא צ'כוסלובקיה. האכה התקבל עם משמר כבוד של האס-אס, עם פרחים ושוקולד. בשעות הקטנות של הלילה הוא הוכנס ללשכתו של היטלר.

"כבר נתתי את הפקודה לחיילי הצבא הגרמני," אמר לו היטלר, מתוך החשכה ששררה בחדר. "בשש בבוקר הם יצעדו לתוך צ'כוסלובקיה ויספחו אותה לרייך הגרמני."

ואז נלקח נשיא צ'כוסלובקיה לחדר אחר, שם ציווה עליו ריבנטרופ לחתום על כתב כניעה. האכה, איש זקן, ממוטט, מבוהל – מבודד! − עקף את השולחן, כדי להתרחק מהעט שהוגש לו.

"מדוע אינך חותם?" אמר לו גרינג. "החתימה שלך תחסוך הרבה בעיות. לא נעים לי להגיד, אבל פראג – חבל מאוד אם ניאלץ להרוס את העיר היפה הזאת."

האכה חתם.

חמש שנים אחרי כן ניסו הנאצים למחות את ורשה מעל פני האדמה, וכמעט הצליחו בכך. גם לפאריז יועד אותו גורל. היטלר דרש להחריב אותה. היא ניצלה רק משום שהקצין הגרמני שהיה אמור להוציא את הפקודה לפועל החליט לסרב.

ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים ליד הגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קצינים מהצבא הפולני הגיעו כדי לקנות את הסוסים שיירתמו לתותחים, ולעגלות שיסיעו את אנשי המילואים.

פרשים פולנים במלחמת העולם השנייה
חיל הפרשים הפולני יוצא לקרב נגד הפולשים הגרמנים

תושבי הערים הזדרזו לשוב הביתה מחופשותיהם בכפר. בוורשה המו המסעדות עד שעות הלילה המאוחרות. הפולנים התכוננו למלחמה, אבל לא חששו מפניה. הם בטחו בכוחם, בצבאם. גרמניה חלשה והיטלר רמאי ורק מבלף, אמרו לעצמם. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים (בשנת 1410…!).

הם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים. בלי אף ענן.

באחד בספטמבר, השכם בבוקר, רעמו האזעקות. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו.

poland invaded


לפני תשע עשרה שנה, בשנת 1995, ראה אור הספר האוטוביוגרפי חלומות מאבי. אובמה חלומות מאביכתב אותו מי שהיה אז עורך של כתב עת בענייני משפט. תשע שנים מאוחר יותר כבר נבחר כותבו של הספר, ברק חוסיין אובמה, לסנט של ארצות הברית. חלפו עוד ארבע שנים לפני שנבחר לכהן כנשיא ארצות הברית. למהדורה השנייה של ספרו הוסיף אובמה הקדמה ובה תיאר את השקפת עולמו, והדגיש את יכולתו, כך העיד על עצמו, "לחדור ללבו של הזולת" בכוח האהדה שלו. הוא הדגיש שהוא מכיר את הייאוש של חסרי האונים "בג'קרטה, בניירובי… כמו גם ברחובות של שיקגו…" ודיבר על השביל הצר המחבר בין השפלה, זעם לא כבוש, ייאוש ואלימות. זמן קצר אחרי שנבחר לתפקיד הרם ביותר זכה בפרס נובל לשלום.

אין להכחיש: נימת דבריו, הפייסנות וההומניות, מושכות את הלב. הדעת תובעת לגרש מעליה מחשבות על העבר. לא, היא אומרת לעצמה בתוקף: ההיסטוריה אינה חוזרת, אי אפשר, ואסור לנסות ללמוד ממנה. הדמוקרטיה מנצחת. האנושות למדה את הלקח, ולא תכין לעצמה עוד מרחץ דמים. עשרות מיליוני ההרוגים, מיליוני הפליטים, כל ההרס שנגרם, אינם מעידים על מה שעלול להתרחש שוב. העולם השתנה, מנהיגיו מפוקחים.

קול אחר שומע מילים: צפון קוריאה, פקיסטן, אטום, אירן, דעא"ש שמיטיבה כל כך להשתמש ברשתות החברתיות, נערות שנחטפות בניגריה, רצח עם בסומליה,  ילדים סורים שנשחטים ונרצחים בגז. לוחש ומפוחד, שואל בכל זאת הקול: האומנם?

 

 

*(מתוך הספר: The Dark Summer An Intimate History of the Events that Led to World War Two).

 

אלווין רוזנפלד, "קץ השואה": אנה פרנק – סיפור עם סוף טוב?

"הם היו קורבנות, בדיוק כמו הקורבנות במחנות הריכוז," אמר רונלד רייגן במסיבת עיתונאים שערך ב-18 באפריל, 1985. על מי דיבר נשיא ארצות הברית? על חיילים גרמנים, חלקם מהאס-אס, שנקברו בבית קברות בגרמניה.

דבריו נועדו להצדיק את החלטתו לבקר באותו בית קברות. בעצם – להסביר. כי רייגן לא סבר שיש כל דופי בביקור. גם אם בתוכנית הסיור שערך בגרמניה סירב תחילה לבקר גם במחנה ריכוז, כי, לדברי אחד מעוזריו, סבר "שאיננו צריכים להתמקד בעבר, אלא בעתיד," וכדברי עוזר אחר, "הנשיא פוליטיקאי שמח. הוא לא רוצה להתפלש במקום זוועתי כמו דכאו."

רק לאחר לחץ ציבורי ניאות רייגן לבקר גם בברגן בלזן, שם ציין את "הרוע שיזם איש אחד, רוע שהפך את העולם כולו לקורבן." אליבא דרייגן, היטלר, והוא לבדו, גילם את כל הרוע והאשמה. מבצעי הפשעים, הרוצחים, אנשי האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, המחסלים, היורים, האנסים והשודדים, היו, קשה אולי להאמין, אבל כך התבטא הנשיא הנכבד, רק "צעירים חפים מפשע".

את הדברים המקוממים הללו (האם העידו על בּורוּת מופלגת, טיפשות או רשעות? קשה לבחור בחלופה המועדפת) מביא אלווין רוזנפלד, פרופסור ללימודי יהדות, בספרו קץ השואה, שם הוא מבקש להראות כי קיימת כיום בתרבות המערבית כולה הכחשת שואה סמויה ונרחבת, שאיננו ערים לקיומה.

קץ השואה
הוצאת מאגנס, לעברית: יהודה פורת

רוזנפלד מדגים את השקפתו בין היתר באמצעות סיפור חייה ומותה של אנה פרנק, והאופן שבו נוהגים להציגו.

הנה, למשל, הוא מספר כיצד הזכיר אותה רונלד רייגן, בעת ביקורו המאולץ בברגן בלזן, מחנה הריכוז שבו מתה ארבעים ואחת שנים לפני כן. רייגן ציטט את המשפט המפורסם ביותר מיומנה: "אני עדיין מאמינה,  למרות הכול, כי בני האדם  טובי לב."

תוהה רוזנפלד במרירות: האומנם אפשר להניח שאנה פרנק המשיכה לחשוב כך גם ברגעי חייה האחרונים?

מרבים להעלות על נס את האופטימיות של הילדה שנרצחה בדמי ימיה, את השקפת העולם ההומנית שלה. נוח להזדהות עם מה שכתבה במחבוא, בימים שהיו אמנם קשים מאוד, ובכל זאת בטוחים יחסית, כשעדיין הייתה לה תקווה.

אין לדעת על מה חשבה אנה ברגעי חייה האחרונים, כשגססה ממחלת הטיפוס, בחורף הקר של שנת 1945, לצד מרגוט אחותה. על פי עדויות שנשמעו בשנים האחרונות שכבו שתיהן בצריף החשוף, קרוב לפתח, והתחננו שוב ושוב לבאים וההולכים שיסגרו את הדלת. את אמן, שנשארה באושוויץ, כבר איבדו. מרגוט מתה ראשונה, ואחריה, כעבור זמן לא רב, גם אנה. הדעת נותנת שהיא לא נשארה אז אופטימית, עליזה ומאמינה בטוב לבו של האדם.

אבל, כך סבור מחבר קץ השואה, מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב"אומץ לבה" ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית.

פרק שלם בספר מוקדש לה, ובמיוחד לאופן שבו הראו אותה בהצגה המצליחה מאוד "יומנה של אנה פרנק" משנת 1955. הצופים יכלו ליהנות מדמותה ה"מנצחת", המלאה בשמחת חיים, וליתר דיוק – החיה, כביכול.

כך למשל כתב מבקר ההראלד טריביון "במרכז המחזה מרחפת, בעליזות המשוחררת של ציפור שאי אפשר לכלוא אותה בכלוב, אנה פרנק עצמה. אנה אינה הולכת אל מותה, היא תותיר חותם על  החיים, ותיתן למוות לקחת את מה שנשאר."

בניו יורק פוסט נכתב כי ההצגה ”הקימה לתחייה את אנה פרנק – כאילו מעולם לא מתה."

מתוך ההצגה אנה פראנק
"סצנה מתוך ההצגה המצליחה, 'יומנה של אנה פרנק', משנת 1955"

אכן, הקהל יצא מהאולם בתחושה שגם אם אנה מתה, היא לא הובסה. הדברים האופטימיים שכתבה ביומנה ריחפו באוויר ושימשו כמעין מחילה וחסד, ואלה, לדעתו של רוזנברג, המילים הכי פחות הולמות שאפשר לחקוק על מצבתם של מיליוני קורבנות רצח הנאצים.

אצל האמריקנים, טוען רוזנברג, סיפורים חייבים להיות חיוביים. גם אלה שעוסקים בשואה. הם נדרשים להביא את הקורא לידי תחושת התעלות, לא לצלול אתו עמוק לתוך החידלון.

המחזאי עצמו כתב על המחזה שלו כי מעולם לא סבר שהוא עצוב. "ודאי," הוא הודה, כנראה בלי להבין מה הוא אומר, "שלא רציתי לדכא את הקהל. אני לא רואה בכך מטרה תיאטרלית לגיטימית. מעולם לא חשבתי שהחומר המקורי מדכא. הוא לא נראה לי סוציולוגי, היסטורי, או פוליטי – אלא מסמך אנושי… במבט לאחור מותה של אנה פרנק לא נראה לי כבזבוז, כי היא הותירה לנו מורשת משמעותית ובעלת ערך."

כך. מותה של הילדה הקטנה, המצחיקה, הרגישה, זאת שכל עתידה נגזל ממנה, זאת שלא זכתה לממש את כישרונה, לאהוב, ללדת ילדים, לגדל משפחה, ליצור, לנשום, לראות – לחיות באמת! – אינו נראה לו בזבוז. הלוא היא הותירה לו מורשת.

עם "הסוף הטוב"  הרצוי והנחוץ הוא כבר הסתדר, והוסיף אותו בעצמו.

רון רוזנבאום: על צחוקו של היטלר, בספר "מסע אל שורשי הרשע"

"זה לא מוסרי," זעם קלוד לנצמן. הוא פסע אנה ואנה בכעס במשרדו וקרא, "זה מעשה מגונה וגסות לשמה!"

לנצמן, במאי הסרטים היהודי צרפתי שביים את הסרט התיעודי המונומנטלי "שואה" התרגז על ספר בשם For your  Own Good , [לטובתך] שכתבה הפסיכואנליטיקנית היהודייה שוויצרית אליס מילר.

בספר הסבירה מילר עד כמה הרסנית יכולה להיות אלימות שמופנית כלפי ילדים. כדי לתקף את טיעוניה תיארה מקרים המוכיחים לדעתה את הקשר בין ילדות פגועה לבגרות בעייתית. למשל – סיפורה של אישה שהתמכרה להרואין; ועוד: סיפורו של רוצח ילדים סדרתי ; ולבסוף כתבה גם על  היטלר, על ילדותו הקשה, משפחתו ההרוסה ואביו המתעלל, לכאורה. כדי לסתור את הספקות שהועלו לאורך השנים בעניין האב המתעלל ניסחה מילר שאלה רטורית, שהתשובה עליה אמורה כנראה בעיניה להיות מובנת מאליה: "כאילו יש מישהו שהיה מוסמך לחוות דעה בעניין זה יותר מאדולף היטלר עצמו." זהו כמובן טיעון כה קיצוני, עד שהוא נעשה אבסורדי ומגוחך מרוב זוועה. משתמע ממנו שהיטלר, כמו כל מי שזוכה לטיפול נפשי, זכאי להשמיע את קולו, להסביר, אולי אפילו להצדיק את מעשיו, אף אם את ה"טיפול", למעשה כמעט את החסד, מעניקה לו מילר בהיעדרו, לאחר מותו, ומתוך התעלמות מוחלטת מהקיצוניות של פשעיו.

את תיאור המפגש עם קלוד לנצמן מביא רון רוזנבאום, סופר יהודי אמריקני, בספרו היטלר, מסע אל שורשי הרשע. "להבין הכול משמע לסלוח על הכול," רתח לנצמן, שסבר כי "הניסיון להבין את היטלר, להבין את התהליכים שהפכו את התינוק התמים שהיה לרוצח המונים, משמע להסתכן בהפיכת פשעיו ל'ניתנים להבנה.'"

הוצאת מטר. לעברית: ברוך קורות

רוזנבאום שואל שאלות רבות וכבדות משקל, ומנסה להשיב עליהן בספרו:

האם מוסרי בכלל לנסות ולהבין את התופעה הזאת, את היטלר ואת מניעיו? לדעתו של לנצמן התשובה שלילית. לדעתו של חוקר השואה יהודה באואר, "היטלר אינו בלתי ניתן להסבר," ועם זאת, "העובדה שמשהו ניתן להסבר בעיקרון אין פירושה שהוא הוסבר." אמיל פאקנהיים, פילוסוף ורב, סבר לעומת זאת כי אי אפשר להסביר את היטלר, "אפילו בתיאוריה".

האם פשעיו של היטלר הם תולדה של כוחות היסטוריים בלתי נמנעים, או שהיו פרי רצון אישי? במילים אחרות: האם השואה הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם אלמלא היטלר?

האם הוא האמין "בצורה מוטעית מאוד" שהוא עושה טוב, או שהיה מודע לפשעיו והבין את משמעותם?

האם היה חלק מהרצף האנושי, "קצה נידח" אך שייך (ואם כן – האם בתוך כל אחד מאתנו מקנן "היטלר פוטנציאלי"?), או שהוא ניצב מחוץ לגבול ו"השתייך לסוג בפני עצמו", כפי שסבר פאקנהיים?

את התפישה האומרת שהיטלר היה רשע במודע, טוען רוזנבאום, מתקשים רבים לקבל: "פשוט בלתי נסבל לחשוב  שמישהו יכול לבצע רצח המונים בלי להאמין שהוא צודק". איך אפשר לקבל שהכול קרה סתם!

רון רוזנבאום בוחן בספרו את שלל ההסברים והתיאוריות המנסים לפענח את היטלר. לא רק "הילדות הקשה" שתיארה אליס מילר, אלא גם ההסברים התיאולוגיים ­ – האנטישמיות הנוצרית כמקורה האמיתי של השואה, את ההסבר כאילו הבעיות המיניות של היטלר גרמו להתנהגותו (אם כך, שואל רוזנבאום בציניות, מיליונים נרצחו בגלל סטיותיו  של איש אחד, או מכיוון שחסר לו אשך ?). הוא בוחן את השמועות שהתהלכו בגרמניה בשנות השלושים כאילו היה להיטלר "דם מונגולי" ואת הטראומה שחווה בעקבות התאבדותה, אולי רציחתה, של גלי ראובל, אחייניתו הצעירה, שסביב מותה התהלכו שמועות רבות (שהיטלר קיים אתה יחסי מין, שאסר עליה להתחתן עם יהודי מומר, שהוא עצמו רצח אותה, שהיא התאבדה כי גילתה את סטיותיו המיניות).

את כל ההסברים הללו דוחה רוזנבאום, ומתייחס להסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק. זהו צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר  הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי "הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון". הצחוק של אויביו, שהיטלר רואה בלי הרף בדמיונו, עובר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.

רוזנבאום מסיק כי יש "להתנגד להשמעת התירוצים המסבירים את היטלר ומאפשרים לו להימלט, ומעניקים לו ניצחון אחרי המוות, של מי שצוחק אחרון."

כשקראתי את היטלר: מסע אל שורשי הרשע לא יכולתי שלא לחשוב על "חוק גודווין" הקובע כי "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לוודאות מוחלטת." דוגמה קטנה, אחת מני רבות: אם מישהו מודיע שהוא צמחוני, או אוהב כלבים, הוא יכול לצפות בוודאות גבוהה לתגובה "גם היטלר היה צמחוני," או "גם היטלר אהב כלבים, וזה לא הפך אותו לבן אדם טוב יותר…"

חוק גודווין נוסח כמובן בלצון, אבל יש בו מידה לא מעטה של אמת, שמצביעה על כך שהיטלר ממשיך כביכול לצחוק את צחוק הרשע שלו, ממשיך להתקיים, להופיע בכל מקום, לשמש אמת מידה ונקודת התייחסות.

לעומת זאת,  אי אפשר לא להיזכר בצוער המצטיין שצה"ל הדיח מקורס קצינים רק משום ששרבט קריקטורות של כל מיני דמויות ידועות, ביניהן את זאת של היטלר: הדחה אווילית ותגובת יתר קיצונית שמראה על אובדן עשתונות ובלבול.

כשקראתי בספרו של רוזנבאום על אליס מילר "הכוהנת הגדולה של החינוך" (היא כתבה גם את הספר הדרמה של הילד המחונן   שרואים בו אבן דרך בהבנה של ילדים ובצורך לגדל אותם בכבוד), ועל התיאוריה שלה, המוצדקת כמובן, האומרת כי אסור להורים להתעלל בילדיהם, לא יכולתי שלא להיזכר בספר שכתב לאחרונה בנה, מרטין מילר, ובו תיאר את ילדותו המזוויעה, את התעללות המחרידה, הנפשית והגופנית, שהתעללו בו הוריו.

הספר של מרטין מילר, בנה של אליס מילר

הספר של בנה של אליס מילר הכה גלים וגרם לזעזוע עמוק לכל מי שהעריכו את משנתה. ב"דר שפיגל" למשל נכתב: "בלקוניות, בלי תחושת ניצחון על האישה המתה, מנתח מילר את הסיבות ליחסי אם־ילד שלעתים מגיעים לממדים מפלצתיים, כמעט פסיכוטיים". אין צורך לציין כי בנה, עצמה ובשרה, מוכיח את אווילות הדוגמה שבה השתמשה כשטענה שהיטלר נוצר בגלל ההתעללות שעבר בילדות.

חלחלה לא פחותה התעוררה בי כשקראתי בוויקיפדיה באנגלית על אליס מילר. כך נכתב שם:

In the case of Hitler, it led to  displacement against the Jews and other minority groups

כלומר: "במקרה של היטלר [גרמה ילדותו הקשה] להגליה של יהודים ושל קבוצות מיעוטים אחרות".

זה הכול. במילה אחת פושרת ולא מאיימת "הגליה" מתמצה בתוך הערך הזה גורלם של יהודי אירופה וצפון אפריקה, השואה, חיסולם של מיליונים, מחנות הריכוז וההשמדה, רצח העם.*

זוהי כמובן הכחשת שואה סמויה, אולי בעצם – די גלויה, והיא מופיעה באחד המקומות הכי פומביים, הכי נצפים כיום בעולם, בתוך האינציקלופדיה של תוכן חופשי, שאמורה "להישען על חוכמת ההמונים". האם ניסוח כזה משקף תפישות? מעצב אותן? מן הסתם – גם וגם. האם אפשר להיאבק בתפישות הללו?האם יש טעם להיכנס לערך ולהוסיף לו כמה אמיתות היסטוריות? האם תהיה לכך השפעה? ומה עם כל הכחשת השואה שמתקיימת במקומות רבים אחרים?

כשקראתי על זעמו של קלוד לנצמן התעוררה בי עוד מחשבה. נזכרתי בשירה המפורסם של ויסלבה שימבורסקה, "תצלומו הראשון של היטלר".

גם שימבורסקה שואלת בשירה אם יצר לב האדם רע מנעוריו, ומה רואים כשמסתכלים על תצלומו הראשון של הצורר.

בשנת 1932 התפרסמו בגרמניה תצלומי ילדות של היטלר, ששימשו ככלי שרת של הפוליטיקאי,  ונועדו ליפות את תדמיתו. הם הופיעו בספר שנקרא: היטלר שאיש אינו מכיר. לכאורה הייתה בשם רמיזה והבטחה לגילויים רכילותיים חסויים, ובעצם – הייתה זאת דרך מתוחכמת להסיח את הדעת, להראות שהיטלר "האמיתי" היה פעם, כמו כולנו, תינוק תמים ומתוק. מחשבה מעוררת פלצות.

 

תצלומו הראשון של היטלר

מאת: ויסלבה שימבורסקה
לעברית: רפי וייכרט

מיהו התינוקון הזה שבמתניה

זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?

של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?

עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור,
כשבא לעולם אשתקד,
לא חסרו אותות בשמים ובארץ:
שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות,
בחצר מוזיקה של תיבת נגינה,
ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה,
ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם:
לראות בחלום יונה – בשורה משמחת,
ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר.
טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.

מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן,
הבחורון בריא, תודה לאל,
דומה להוריו, לחתלתול שבסל,
לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים.
נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו,
אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.
פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו,
ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת,
חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים,
ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי.
יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים.
המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו
ומפהק מעל למחברות.

*שעות אחדות אחרי פרסום הרשומה תיקנו ידיים אלמוניות את הערך על אליס מילר, ואת המילה displacement  החליפו ב genocide!

  • הערה נוספת, נחוצה, הודאה בטעות והתנצלות: פירוש המונח displacement  כפי שמשתמשת בו אליס מילר אינו הגליה, אלא התקה של רגשות או מטענים פסיכולוגיים מהאובייקט המקורי שלהם לאובייקט אחר, שכלפיו  פחות מאיים להפנות את הרגשות האלה. כלומר, אליבא דאליס מילר, היטלר התיק, כלומר הפנה כלפי היהודי,  את הרגשות הקשים הלא מודעים שנצרבו בו בילדותו בגלל אכזריות ההורים או החינוך וכו'. לפיכך, הוויכוח עם ההצדקות שבהן מזכה אליס מילר את היטלר נותר בעינו, אבל הסוגייה של הכחשת השואה בערך זה בוויקיפדיה מתייתרת!