תגית: הוצאת זמורה ביתן

מה חש חייל שנשאר בחיים במלחמת העולם הראשונה?

כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.

השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.

בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?

קוצר רוחו של הלב, לעברית: לעברית: ניצה בן ארי

שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב": האם יאושו של הזולת מחייב אותנו?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.


לעברית: ניצה בן ארי

גארי קספרוב: "החיים כמשחק שחמט"; אמי טאן: "Rules of the Game"

"הו, כמה קשה, ואיזה מין מבצע,
להוציא היפופוטם מתוך הביצה…"

אלה היו שתי השורות מתוך שיר ילדים רוסי מפורסם ששב ואמר לעצמו בלי קול אלוף העולם בשחמט, מיכאל טל, במהלך אחד ממשחקיו הדרמטיים נגד רב אמן אחר. קהל רב מילא את האולם שבו התנהל המשחק. הצופים עצרו את נשימתם וציפו למהלך הבא של טל, שנראה שקוע במחשבות. לא היה להם ספק שהאלוף עסוק בחישובים סבוכים. רק לימים חשף טל את מה שעבר עליו באותו שלב של המשחק, כיצד חזר ושמע את שתי השורות מהשיר, ותהה רק איך בעצם עושים את זה. איך מחלצים את ההיפופוטם. בעיני רוחו, כך סיפר בדיעבד, ראה מסוקים, מנופים, אפילו סולם חבלים. ואז, אחרי התלבטות ממושכת, הודה בינו לבינו כי כמהנדס הוא נכשל, וסיכם ואמר לעצמו, במין רשעות מבודחת – שיטבע!

ההיפופוטם נעלם מלוח השחמט שאליו הגיע לא קרוא, וטל החליט, במהלך אינטואיטיבי לחלוטין, כי מאחר שאינו יכול לחשב את כל האפשרויות, פשוט יקריב פרש. למחרת, כך הוסיף וסיפר, נהנה והשתעשע לקרוא בעיתון את הפרשנות שלפיה שקל כביכול את המהלך במשך ארבעים דקות ואז, בעקבות כל החישובים הסבוכים והמורכבים שחישב, החליט על המהלך.

את הסיפור הזה מביא גארי קספרוב מפיו של עמיתו בספר שנקרא בעברית החיים כמשחק שחמט כדוגמה לתפקידה של האינטואיציה בחיים ובשחמט. קספרוב, אחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים, היה אלוף העולם במשך חמש עשרה שנים. בשנת 2000, אחרי שפרש, פנה לעסוק בפוליטיקה. הוא הקים תנועה חברתית שמטרתה העיקרית לקדם את הדמוקרטיה ברוסיה, והוא אחד ממתנגדיו הנמרצים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

כנרת, לעברית: רון בן-עמי

לפני שמונה שנים, אחרי שהספר שלפנינו ראה אור, נשאל קספרוב בהרצאה שנשא בניו יורק בפני אנשי עסקים, כיצד, אם כן, מחקים החיים את משחק השחמט. לקול צחוקם של הנוכחים השיב: "הם לא!" מטרתו של הספר, כך הסביר, אינה ללמד על שחמט, או להסביר כיצד הוא יכול לשפר את כישוריהם של השחקנים, אלא לתאר את הכלים שרכש באמצעות המשחק, אלה ששיפרו את יכולתו לנתח ולשפר את תהליכי החשיבה של עצמו וכך גם להגיע להחלטות הנכונות, בנסיבות ומצבים שונים. הספר, מסביר קספרוב, מיועד לקוראים שאינם מסוגלים לשחזר אף החלטה גרועה שהגיעו אליה לאחרונה. אלה הם, מעיר קספרוב בגיחוך, אנשים "בני מזל במיוחד", או ליתר דיוק – כאלה שאינם מודעים כלל לטעויותיהם. חייהם והישגיהם בכל תחום שמעניין אותם ישתפרו אם ילמדו להתמקד בתהליכים המובילים אותם לקבל החלטות שונות.

שמות הפרקים בספר מעידים על תוכנם. הנה כמה דוגמאות: "סוד ההצלחה", "כיצד להיות מודע לתהליך", "השאלה 'מדוע' היא זאת שהופכת טקטיקה לאסטרטגיה", "שינויים תכופים באסטרטגיה שקולים לחוסר באסטרטגיה", "מרכיב ההפתעה", "לדבוק בתוכנית", "אסור להיכנע –  אסור, אסור אסור!", "דמיון, חישובים, והמשחק הטוב ביותר שלי," וכן הלאה.

אכן, קספרוב מספר כמובן על משחקי שחמט, נזכר בהם, משחזר ומתאר אותם, אבל גם מפליג בין תחומי עניין רבים אחרים. הוא נוגע באמנות, בספרות, בעולם העסקים והפוליטיקה, מספר על צבאות שנלחמו ועל מצביאים שניצחו, וגם על כאלה שכשלו. הוא מצטט ידועי שם רבים, מגיב לדבריהם, מוסיף עליהם, משתמש בהם. למשל: לנשיא ארצות, אברהם לינקולן, שאמר: "אם נדע לאן פנינו מועדות ולאיזה כיוון אנחנו נוטים, נוכל לשפוט טוב יותר ולדעת מה ואיך לעשות," הוא מעיר: כדאי לנו לדעת לא רק לאן אנחנו הולכים, אלא גם היכן אנחנו נמצאים כעת… הוא לומד לקחים ממערכות צבאיות ומקרבות מפורסמים, למשל: קרב אוסטרליץ שבו הערים נפוליאון על אויביו בכך שנסוג מעמדה בטוחה, כדי לפתות את הצאר הצעיר והפזיז לתקוף בנסיבות שבהן היה לצרפתים יתרון שהצאר לא קלט; מספר על הישגים דיפלומטיים יוצאי דופן, למשל זה של המדינאי הצרפתי טליראן שהשכיל לנהל משא ומתן והגיע להישגים מפליגים, אף על פי שהתחיל מעמדה נחותה מאוד: לאחר שנחתם ההסכם שמרה בזכותו צרפת על גבולותיה, למרות מלחמות נפוליאון. קספרוב מראה כיצד בחיים ובשחמט נכסים חומריים רבים –  או כלים על הלוח – אינם מבטיחים ניצחון, ומסביר כיצד מחשבה מקורית חשובה לפעמים יותר מידע טכני: כך למשל הפגין ויליאם בואינג כישרון של יזם, בניגוד לאחים רייט נטולי החזון שהצליחו אמנם לבנות את כלי הטיס הראשון, אבל לא ידעו לנצל את יכולותיהם הטכניות.

קספרוב מאייר כמובן את רעיונותיו גם בתיאורים רבים של משחקי שחמט: של אחרים, ושלו עצמו, ניצחונות ותבוסות: גם מהן הפיק לקחים רבי משמעות.

האם, שאלתי את חובב השחמט שהמליץ לי על הספר, הוא יכול לעניין גם את מי שאינה יודעת אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר של המשחק?

בהחלט כן, השיב החובב, וצדק.

אי אפשר שלא לחוש בקסם שנוסך משחק השחמט. אכן, סופרים לא מעטים אימצו אותו בכתיבם. זכור היטב הסיפור "משחק המלכים", שבו השתמש  שטפן צוויג בשחמט כדי לתאר את הרוח האנושית במיטבה: שחקן חובב שלמד את חוקי השחמט כדי להציל את נפשו מאבדון − לאחר שמעניו הנאצים כלאו אותו במקום שאין בו שום גירויים חיצוניים, כדי לשבור אותו ולהוציא ממנו מידע − מתעלה מעל אלוף העולם שיכולותיו הטכניות המשוכללות אינן מחפות על גסותו. למרבה הצער דומה כי סטפן צווייג עצמו לא היה שחקן מיומן. מן הסתם רכש את הידע שלו מספרים העוסקים במשחק, אבל שגה בלא מעט פרטים. אפשר לקרוא על כך בביקורת המרתקת על הספר שכתב השחמטאי אלון גרינפלד בעיתון הארץ.

סופרת אחרת שכתבה על המשחק היא אמי טאן. אחת הדמויות ברומן חוג שמחת-המזל, ילדה אמריקנית ממוצא סיני בשם ווייברלי, לומדת לשחק שחמט באקראי, מתוך חוברת שנמצאת בקופסה של משחק משומש, נטול כמה כלים, שאחד מאחיה מקבל כשי-צדקה בחג המולד. אחד הפרקים העוסקים בווייברלי נקרא "חוקי המשחק" ("Rules of the Game"). אמה של ווייברלי מחנכת אותה ואת אחיה לציית לחוקים שהביאה אתה ממולדתה. למשל – להתאפק ולא להפגין את רגשותיהם. החוקים הללו אמורים להעניק למצייתים להם כוחות נסתרים שיאפשרו להם לנצח במלחמת הקיום, במיוחד מאחר שהם חיים בארץ חדשה, שאת חוקיה אינם מכירים על בוריים. אם יישגו, כך מסבירה להם האם, ידונו אותם לכף חובה, אך אל להם לצפות לעזרה של מישהו שיואיל להסביר להם כיצד יש לנהוג. משחק השחמט מופיע בספר כדימוי לחיים הכרוכים במאבק מתמיד: לא רק בין ווייברלי ליריביה למשחק, אלא בעיקר בינה לבין אמה. אבל השחמט בסיפור הזה הוא גם עולם חלופי שהילדה לומדת להתנהל בו, להערים, לנצל חולשות, להעמיד פנים, לתמרן, וגם לתכנן, להיזהר ואפילו להיות מנומסת. (מן הראוי להוסיף כי הפרק הזה מתוך הספר חוג שמחת המזל מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות באנגלית. נראה כי מרבית התלמידים הישראלים הלומדים אותו כאילו היה סיפור העומד בפני עצמו אינם מעלים בדעתם שזהו רק קטע מתוך יצירה שלמה שראוי לקרוא אותה במלואה כדי להעריך את יופייה!)

כנרת זמורה ביתן. לעברית: שפי פז

מכל מקום, כל התיאורים של משחק השחמט, בין אם הם פרי עטם של סופרי פרוזה שנתלים במשחק כדי לספר את סיפוריהם, ובין אם הם מגיעים משולחנו של קספרוב בכבודו ובעצמו,  מעוררים התפעלות עמוקה. אי אפשר שלא לחוש בעוצמתה המכושפת של המציאות שהוא מייצר. ברור לחלוטין שמדובר בעולם רבגוני ומסעיר, גדוש סיפורים ועלילות, הרפתקאות ותהפוכות, וכי האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושן שקספרוב מצטט בספרו צדק כנראה בדבריו: "לא כל האמנים הם שחקני שחמט, אבל כל שחקני השחמט הם אמנים".

גארי קספרוב – מאחוריו עומד אלוף העולם, אנטולי קרפוב – משחק נגד שחר צפריר, שהמליץ לי על ספרו (והוא, לא במקרה, הבן שלי).