תגית: בני מר

בִּינֶם הלר, "אחותי חיה": האם יש נחמה בשיר?

באמצע שנות התשעים צילמה הזמרת חוה אלברשטיין ביחד עם בן זוגה, נדב לויתן, את הסרט "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר" ובו שוחחה עם משוררים ישראלים כותבי יידיש.

בספרו של בני מר, סמוצ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה שראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, ציטט המחבר דברים שסיפרה אלברשטיין על הנסיבות שבהן הלחינה את אחד משירי היידיש הידועים ביותר שלה, "מײַן שוועסטער חיה" – "אחותי חיה", שכתב המשורר בִּינֶם הלר.

"אני לא אדם של תחקירים, אבל לקראת הסרט עשיתי קצת תחקיר על משוררי היידיש בארץ. אמרו לי שבבית לייוויק יש ערב קריאת שירה של הדסה קסטין, אשתו של בִּינֶם הלר. בערב היא קראה משיריו, ו'מײַן שוועסטער חיה' (אחותי חיה) היה כמובן השיא. כשבאנו אל בִּינֶם לצלם, הכנתי כמה שירים שלו שיקריא קצת משם וקצת מכאן, שיר על הכנרת למשל. והנה התחלנו לארוז את הציוד וברגע האחרון אמרתי להדסה: אולי בכל זאת תקראי את 'מײַן שוועסטער חיה'. פחדתי שזה שיר כל כך כבד ועצוב שאי אפשר לעמוד בפניו. אבל אימא של נדב אמרה לי שאני צריכה להלחין את זה. אמרתי מה פתאום? איך מלחינים שיר טרגי כזה? נו, וגם זה קרה," סיפרה אלברשטיין בסרט.

השיר, ביידיש ובתרגומו לעברית, הוא אכן אחד הנוגים ביותר שנכתבו אי פעם. הוא מספר על מצבן של נשים צעירות, בעצם ילדות, שגורלן היה מר וקשה מנשוא. הן נולדו עניות, עבדו בפרך, ולא זכו להתבגר.

הנהו, ביידיש, ובתרגומו המעודכן לעברית, מאת בני מֶר:

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.
———————-וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי. 

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

מײַן שוועסטער חיה מיט די גרינע אויגן,

מײַן שוועסטער חיה מיט די שוואַרצע צעפּ –

די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן
אױף סמאָטשע־גאַס, אין הױז מיט קרומע טרעפּ.

די מאַמע איז אַװעק פֿון שטוב באַגינען,
װען אױפֿן הימל האָט ערשט קױם געהעלט.
זי איז אַװעק אין קראָם אַרײַן פֿאַרדינען
דאָס בידנע־דראָבנע גראָשעדיקע געלט.

און חיה איז געבליבן מיט די ברידער,
און זי האָט זײ געקאָרמעט און געהיט.
און זי פֿלעגט זינגען זײ די שײנע לידער,
פֿאַר נאַכט, װען קלײנע קינדער װערן מיד.

מײַן שװעסטער חיה מיט די גרינע אױגן,
מײַן שװעסטער חיה מיט די לאַנגע האָר –
די שװעסטער חיה, װאָס האָט מיך דערצױגן,
איז נאָך נישט אַלט געװען קײן צענדלינג יאָר.

זי האָט גערױמט, געקאָכט, דערלאַנגט דאָס עסן,
זי האָט געצװאָגן אונדז די קלײנע קעפּ.
נאָר שפּילן זיך מיט אונדז האָט זי פֿאַרגעסן –
די שװעסטער חיה מיט די שװאַרצע צעפּ.

מײַן שװעסטער חיה מיט די אױגן גרינע,
אַ דײַטש האָט אין טרעבלינקע זי פֿאַרברענט.
———————————–

און איך בין אין דער ייִדישע מדינה
דער סאַמע לעצטער, װאָס האָט זי געקענט.

 

פֿאַר איר שרײַב איך אױף ייִדיש מײַנע לידער
אין טעג די שרעקלעכע פֿון אונדזער צײַט.

בײַ גאָט אַלײן איז זי אַ בת־יחידה –
אין הימל זיצט זי בײַ זײַן רעכטער זײַט.

 

 

רעייתו של המשורר, הדסה קעסטין, קוראת את השיר, לצדו

לתרגומו של השיר הייתה גרסה מוקדמת יותר, אבל המתרגם החליט לעדכנה בספרו. הנה הגרסה הקודמת:

הָיוּ לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
בְּבַיִת מָט לִנְפֹּל בִּסְמוֹצָ'ה שְׁתַּיִם
שָׁם גָּרָה חַיָּה וְגִדְּלָה אוֹתִי.

עִם שַׁחַר כְּבָר הָלְכָה מִמֶּנִּי אִמָּא,
לִקְנוֹת, לִמְכֹּר, לָשֶׁבֶת, לְחַכּוֹת.
לִפְנֵי הָנֵץ חַמָּה אִמִּי הִשְׁכִּימָה,
לִשְׁלַל יוֹמָהּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת.

וְחַיָּה הִיא לְבַד הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אָחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
וְהִיא הָיְתָה שׁוֹמֶרֶת וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים לִשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן
שֵׂעָר שָׁחוֹר לְחַיָּה אֲחוֹתִי.
וְהִיא אֲפִילוּ לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה כְּשֶׁגִדְּלָה אוֹתִי.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם טוֹרַחַת,
חוֹפֶפֶת אֶת רָאשֵׁינוּ הָרַכִּים,
וְרַק אֶת זֹאת הָיְתָה תָּמִיד שׁוֹכַחַת –
שֶׁיְלָדִים זְקוּקִים לְמִשְׂחָקִים.

אָחוֹת הָיְתָה לִי יְרֻקַּת הָעַיִן,
אֲבָל טְרֶבְּלִינְקָה בָּא לְכַלּוֹתָהּ,
וְרַק אֲנִי נוֹתַרְתִּי בֵּינְתַיִם
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אוֹתָהּ.

שִׁירִי בְּיִידִישׁ בְּוַדַּאי יַגִּיעַ
מִכָּאן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה,
הַיְשֵׁר לִימִין הָאֵל שֶׁבָּרָקִיעַ,
שֶׁבּוֹ תֵּשֵׁב בִּתּוֹ הַיְחִידָה.

בינם (או בונים, בניב אחר) הלר היה יליד ורשה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הצליח להגיע לברית המועצות, ושב לפולין רק ב-1948. לישראל עלה הלר ב-1957, אבל עד מותו ב-1998 המשיך לכתוב ביידיש.

"בינם הלר הוא משוררה של יהדות פולין," נכתב בעיתון דבר בשנה שבה עלה ארצה. "את חייה חי, את סבלה נשא, את מזמוריה ספג. מעורה בחוסנה ודלותה." קינתו על אחותו חיה, שנאלצה לגדל אותו בעודה ילדה בעצמה, "בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן", קורעת את הלב, במיוחד כשיודעים מה עלה בסופו של דבר בגורלה: "אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ / שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי."

הלר המשיך לכתוב ביידיש, לזכר אחותו, שכן זאת הייתה השפה היחידה שידעה.

בני מֶר, שתרגם את השיר לעברית, מעיד בספרו על דברים שאמרה לו חוה אלברשטיין בעניין הספר שכתב: "'זה היופי בעולם, נר מדליק נר. בינם התחיל, אני המשכתי ועכשיו גם אתה.'"

האם יש בכך נחמה?

בני מר, "סמוצֶ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה": מדוע הוא מופלא

במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו,  והנה – חגיגה!

בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" (בעברית: "חיה אחותי"), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.

"אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב'יידיש מדינה' (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח."

מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים". (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ'ה, עם קמץ מתחת לצ'. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ'ה, מקטין ומקרב).

ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ'ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – "לתייר" בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.

"למה דווקא סמוצ'ה", הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: "למה דווקא יידיש": "כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם."

מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.

מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי "אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר".

אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב "שלו". והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? "שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו" הוא מסביר,  ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. "המחקר," מסביר מֶר, "הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם".

הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן", הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. "כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע," הוא מזכיר. "ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול."

מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.

למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה  מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer's Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).

בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. "האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?" הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: "האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ'אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן", הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא "מתגנב" אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: "זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ'ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע". כשהוא "סוטה" לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: "אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ'ה, וצריך לחזור לרחובנו". במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: "תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות", אבל אז מבין שצדק: "אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ'ה 28". נוגעת ללב המילה "השתוקקות", המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)

העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל –  הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ'ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. "כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר 'מפיש מסרי' (אין כסף) ו'דין מוחמד בסיף', שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים." התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר –  כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

קישור ישיר אל הספר בהוצאת מאגנס