תגית: אנה הרמן

מהי "רוח הרפאים" שנעדרת משירים עבריים רבים

בשנת 2000 נפל דבר בעולם הספרות בישראל. משורר צעיר, דורי מנור, אז רק בן 29, הוציא את ספר השירים שלו מִעוּט. נתן זך, אחד מבכירי המשוררים העבריים, בן 70 באותה עת, הזדרז לתקוף את כתיבתו של מנור. עשרות שנים לפני כן תקף זך את שירתו של משורר אחר, נתן אלתרמן, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" שהופיע ב-1959 בכתב העת "עכשיו" יצא זך, אז בן 29, נגד היבטים שונים בשירתו של אלתרמן, בין היתר – נגד המוזיקליות שלה, ליתר דיוק, נגד הקפדתו על מקצב קבוע ועל חריזה נטולת פשרות.

והנה, אחרי שנים רבות שבהן התקבלה עמדתו של זך על דעת רבים מהיוצרים המקומיים, הופיע צעיר שגישתו אל כתיבת שירה הייתה מנוגדת, ולכאורה "חזרה" אל הסגנון האלתרמני (אם כי מנור סבור שכתיבתו שונה מאוד במהותה מזאת של קודמו). שיריו הקצובים והמחורזים של מנור העלו את חמתו של המשורר הוותיק. היו מי שתהו אם זך מנסה לשחזר את מה שכינו בעבר מעין "רצח אב" מטפורי, והפעם – בסוג של "רצח בן".

מנור לא ויתר. הוא השיב לזך במאמר משלו, והקטטה הספרותית התפתחה ונמשכה. לימים העיד מנור כי הפולמוס הספרותי הסב לו סבל רב, אם כי היטיב עם המכירות של ספרו…

כשם שמנור לא ויתר על הצורה שבה בחר לכתוב, כך הוא לא היסס להביע תכנים שחלקם יכלו להיחשב פרובוקטיביים ומתריסים. הנה למשל אחד השירים, סונטה שהופיעה בספר הראשון, והעניקה לו את שמו:

מיעוט (יהודי)
"היי, טוב כי עזבנו לונדונים, פריזים, ניו יורקים!
הי, טוב כי עזבנו אירופה וכל התפארת
והיינו חברים לכל היחפים והקודחים,
הלוחשים אהבה אל חולות וטרשים בכנען."
אהבה, אורי צבי גרינברג.

הוֹ אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים!
(מִלְּבַד מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים.)
לפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּלִי מִטְפַּחַת, בְּלִי קוֹנְפֶטִי,
מִלַּטְתִי מִשְּׂדֵה-מוֹקְשַׁיִךְ אֶת נַפְשִׁי,

וְשַׁבְתִּי לְאֵירוֹפָּה. לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי
כָּסַס בִּי, אֶלָּא פַחַד. פַחַד מוּחָשִׁי:
רָצִיתִי לֶאֱהֹב, נִכְסַפְתִּי, נִתְאַוֵּיתִי —
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיך. לִבִּי הֻקַּף מוֹקְשִׁים.

עַכְשָׁו אֲנִי אוֹהֵב. סִירִיל, אַתָּה שׁוֹמֵע?
הָיִיתִי יְהוּדִי יָחִיד בֵּין נִמּוֹלִים!
הָאָרֶץ מַמְאִירָה, הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה  –

אַךּ לָנוּ יֵשׁ פָּרִיס, יֵשׁ לוֹנְדוֹן, יֵשׁ בֶּרְלִין!
נֵשֵׁב עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ וְנַכְרִית
אֶת זֵכֶר הַגּוֹלָה (וְכָל הַשְׁאָר – עִבְרִית).

מנור עזב את הארץ ובמשך עשר שנים חי בפריז. בשיר הוא מנהל מעין דיאלוג עם משורר אחר שקדם לו, אורי צבי גרינברג, המכונה אצ"ג. במוטו מתוך שירו של אצ"ג אפשר לפגוש את ההתרוננות שחש כשעזב את אירופה על כל תפארתה, והגיע לארץ ישראל, כדי להיות בה יחפן קודח. הוא מאוהב בכנען, מולדתו מבחירה. דורי מנור לעומתו חש שעליו למלט את נפשו מאותה ארץ שבה הוא עצמו נולד. הוא חש כמי שנמלט מתוך "שדה המוקשים" המסוכן השוכן בה, קובע שהיא "מַמְאִירָה" ושאין לה סיכוי לשרוד: " הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה." והנה, כל הערים הגדולות שאורי צבי גרינברג שמח להותיר מאחור הן מה ש"יש לנו", כלומר – לדורי מנור, השב אליהן, ושם הוא יושב, בפרפרזה על הפסוק "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ" (תהלים, קל"ז). הגולים בבבל התגעגעו למקום שמפניו הדובר בשיר שלפנינו נמלט, והוא לעומתם יושב עם אהובו "עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ", שהרי בבסיסו של השיר ניצבת אהבתו לגבר, וגם ממנה כנראה נובעת תחושת הניכור שיש לו בארץ "אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים". הוא מדגיש: "לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי / כָּסַס בִּי", אלא הצורך לאהוב ולהיות נאהב על פי דרכו ומהותו. (אין כמובן בשיר תשובה לשאלה הרכילותית מיהו אותו משורר "מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים").

תשע עשרה שנה חלפו מאז שספרו הראשון של דורי מנור ראה אור. בינתיים שב ארצה, והוא עורך כתב עת ספרותי נחשב, הו! ומרכז סביבו חבורה של יוצרים, משוררים ומתרגמים, ששותפים להשקפותיו על שירה, ביניהם אנה הרמן).

בגיליונו האחרון של כתב העת, "מוזיקה לפני הכל", המוקדש לקשר שבין התוכן והצליל, מסביר מנור כי אמנם "כולם יודעים מה זה חרוז. ברכות לבר-מצווה כותבים בחרוזים. נאומים היתוליים לרגל יציאה לגמלאות של חבר לעבודה כותבים בחרוזים. שירי ילדים כותבים בחרוזים. פזמונים כותבים (לרוב) בחרוזים. שירים פרודיים כותבים (לפעמים) בחרוזים," אבל שהדגש אינו צריך להיות רק על חריזה או בעיקר עליה, אלא על משהו כללי יותר: על המוזיקה המרחפת מעל הטקטסט ובתוכו, "רוח הרפאים של המשקל", כדבריו של המשורר האנגלי ט"ס אליוט

מנור טוען כי מאחר שרוב הכותבים "ילידי העברית" בני זמננו לא היו חשופים די הצורך לכתיבה הקלאסית השקולה, ה"מרד" שלהם בה הוא רק מרד לכאורה, שכן מלכתחילה אינם מכירים את המשקל או מודעים לו ואינם חשים בקיומו או בהיעדרו.

"היום," כותב מנור, במעין חזרה להתנצחות שבקרוב ימלאו לה עשרים שנה, "אני מבין שהפרזתי מאוד כאשר ייחסתי לנתן זך ולהשפעה הפואטית שלו ושל משוררים נוספים בני דורו את הזרות של קוראי העברית העכשוויים ביחס למשקלים השיריים". זך ובני דורו, הוא קובע, דווקא הכירו את השירה הקלאסית, בניגוד לממשיכי דרכם. לפיכך, הוא מסכם, "נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית" של משוררים רבים הכותבים כיום בעברית, ובדרכו המעודנת רומז כי חלק ניכר מהשירה הנכתבת כיום בעברית אינו לרוחו.

הו! גיליון 17, "המוזיקה לפני הכל": מרתק!

הגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו! הוא חגיגה, ובמיוחד חלקו הראשון, הכולל תשע עשרה מסות העוסקות בקשר שבין שירה ומוזיקה. 

כל אחד מהכותבים – בהם דורי מנור, עורך כתב העת, יואל טייב, רון כחלילי, עודד אסף, אגי משעול, סיון בסקין, קובי מידן, רחל שליטא, צור ארליך – ורבים אחרים, מציג את השקפתו על הקשר שבין הצליל לתוכן. כל אחד מהם עושה זאת באופן שונה ומרתק. אבל משותפת לכולם נקודת המוצא האישית מאוד.

דורי מנור מספר איך כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו. מנור פורש במסה טיעון מעניין מאוד, שלפיו הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה. זוהי, לדבריו "אנטיתזה נטולת תזה", כי בשירה העברית המודרנית "מעולם לא היו משקלים מסורתיים של ממש". אכן, "בדורות הראשונים של השירה העברית המודרנית" משוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, שטיינברג ובני דורם כתבו "בשיטה הסילבו-טונית (כלומר – ספירה של ההברות וההטעמות)", אבל זאת משום שבאו ממסורת הכתיבה המזרח אירופית. אבל הדור ההוא, שנתן זך במאמרו המפורסם "הרהורים על שירת אלתרמן" יצא נגדו, והיה אמור להיות "התזה" שכנגדה מרד זך, פעל רק זמן קצר מאוד, נטל את המשקלים בשירה "כמות שהם מהשירה הרוסית" ואלה בעצם "לא היו משקלים 'קלאסיים' שלמים במובן המסורתי של המושג".

אצל בני הדור שבא אחריהם "המטרונום חדל להורות על הקצב, במקום דיאלקטיקה מפרה בין משקל לבין פריעתו, נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית, טובה יותר או פחות".

מילים כדורבנות, ומסקנה מרתקת.

לא פחות מרתק הניתוח הקצר שמנור עורך להגייה האשכנזית בשירתם של בני הדור הראשון. הוא מתאר כיצד, כשהבין את החוקיות של אותה הגייה, חש "כמו אדם שצפה כל חייו בסרט אילם, והנה בא מישהו ולחץ על כפתור הווליום, ולפתע התבהרר שהסרט כלל אינו אילם, אלא שהטלוויזיה הייתה כל אותו זמן על mute."

אלה רק כמה מהתובנות שהמסה המרתקת הזאת רצופה בהן.

במסה השנייה, "בין טעמי המקרא והמוזיקה של השירה" מספר יואל טייב על ההתרגשות שחש כנער מעוצמתם של טעמי המקרא ומאותו "להטוט שהסב לי עונג רב, לדעת לקרוא את הפסוקים בנעימות שונות", ועל "כוחה של המוזיקה הנשזרת במילים".

רון כחלילי, במאמר מרגש במיוחד, מבהיר איך הזמר המזרחי פועל לדעתו כתרבות של התנגדות ומדוע "הזמרים המזרחיים אינם חוששים לג'ברש שפה או לשיר מילים המספרות סיפור של אחרים, כלומר, מתייחסות למילות השירים כאל קישוט פחות ערך" (אהה! אמרה לעצמה הקוראת בהפתעה, יש אם כך משמעות נסתרת לתכנים המילוליים הקלושים של הזמר המזרחי!).

עודד אסף מציע התבוננות ביקורתית בתופעה השכיחה כל כך בישראל של שירי משוררים מולחנים (אסף אינו מתלהב מהם, בדרך כלל, עד כדי כך שהוא מסוגל לכתוב על קטעי שירים שהוא מציין: "סיכום זמני, אנחת רווחה: שירים אלה […] לא הולחנו. אלוהי השירה הטובה שמר עליהם")…

אגי משעול מספרת על יחסו האמביוולנטי של חיים גורי לשיריו המולחנים (מדוע למשל סירב לצרף לספריו את שירו המפורסם ביותר "הרעות", שעליו נהג לומר כי "המילים והלחן נולדו תאומים. 'פיפטי פיפטי'".) "כל משורר תופס את עצמו, ובצדק, כפנומן חד פעמי לעצמו ולא כחלק מזרם או דור," כותבת משעול, וודאי חושבת גם על הכתיבה שלה עצמה, ועל התהייה היכן ישבץ אותה המחקר ש"מטבעו מסווג, מקטלג לזרמים ונותן כותרות".

יוסף חרמוני, במסה מרתקת, "הרייניזציה של הירדן" עוקב אחרי הקשר בין שיר לאומני גרמני "משמר הריין" להמנון הלאומי של ישראל. הוא מאתר את טביעת האצבע של אותו שיר גרמני, שאפשר למצוא אותה לא רק בזמר: מפתיע ואפילו משעשע למדי לגלות למשל, מהו כנראה המקור לשמות היישובים משמר הירדן, משמר העמק, משמר השבעה, משמר השרון, משמר הנגב… 

חרמוני שוזר במסה שלו את סיפורו האישי – הוא "נצר לריקא גרמני מהמאה ה-12". סבתו הנוצרייה "לא הייתה אנטישמית", אבל שאלה את בתה, אמו של חרמוני, "'מה מצאת ביהודי הקטן הזה?'" כשזאת התעקשה להתחתן עם אביו.

את השיר "משמר הריין" תרגם חרמוני, והוא מספר כיצד, כדי לבדוק את ההתאמה בין הלחן למילים, "שרתי בעברית את שני הטקסטים – הציוני והגרמני הלאומי – עם מאות הגברים הגרמנים ששיתפו עמי פעולה בעודם דחוסים ב'יוטיוב'"… 

במסה האישית והנוגעת ללב של סיון בסקין, "משוררים עם גיטרה, מוזיקאים עם מכונת כתיבה" היא מתארת את תופעת הבארדים הרוסים דוגמת אוקודג'אבה וויסוצקי, יוצרים שנקודת המוצא שלהם הייתה המילים, לא המוזיקה, אלה שהופיעו בדירות צפופות או בפני קהלים מצומצמים, ובלית ברירה סמכו על כך ששיריהם יופצו מפה לאוזן.

הם היו "יותר משוררים עם גיטרה מאשר מוזיקאים עם מכונת כתיבה", היא מסבירה, והסיבות לכך היו, כמובן, פוליטיות.

תרגום השיר הסאטירי של ויסוצקי: "דיאלוג בין בני זוג עלובים ושיכורים ממעמד הפועלים המצויים במריבה פרמננטית" שבסקין מביאה לפנינו הוא פנינה. הוא משעשע ונוגע ללב, כמו גם ההסברים הנלווים לו: "למען חיקוי קולותיהם ויסוצקי אפילו ויתר על הצרידות האופיינית שלו". (הערת אגב אישית: בשנות ה-80 גרתי בשכנות לבני זוג שהרבו להאזין לאוקודג'אבה ולוויסוצקי והשתדלו לשכנע אותי להתפעל מהם. כמובן שאם המילים סתומות, קשה להיסחף אחרי השירים הללו, וגם "תרגום חופשי" שמלווה אותם אינו יכול להפעים שכנה מותשת, שנכנסה רק לרגע כדי לשאול משהו. באותו עניין סיפרו לי איך ידידה ילידת ברית המועצות שנישאה לישראלי יליד הארץ פרצה יום אחד הביתה בבכי מר ובבשורה "ויסוצקי מת!" והופתעה מתגובתו של בעלה שקץ כבר בשירה הרוסית הלא מובנת לו, והפטיר בתחושת הקלה "אה, כן…? תודה לאל!")

קובי מידן מספר על התלאות שנלוו לתרגומי שיריו של לנרד כהן, על תחושת האובדן והוויתור הבלתי נמנע הנלווים אל תרגומי שירה בכלל ועל הצורך והקושי לשמר את "הנשימה" של השיר, "אותו סך הכול של משקל-חריזה-תחביר".

המאמר של ולנטין קנינגהאם, שדפנה לוי תרגמה לעברית, עוסק במשורר האנגלי אודן. הוא מעניין מאוד. מפעים, משעשע ונוגע ללב השיר "מיס ג'י" שסיון בסקין היטיבה לתרגם.

יובל צורן כתב "הרהורים על הקשר בין מוזיקה לטקסט" והארתו, לפיה דווקא טקסטים פחותים זוכים למוזיקה נפלאה, ואילו טקסט של שייקספיר, למשל, טוב מכדי שיוכל "לשאת עליו מוזיקה שתניע אותו" מעניינת מאוד. 

רחל שליטא במסה הנפלאה "האדמה היא מקלדת של הפסנתר" משווה בין עמדתו של הטקסט של שילר המופיע בסימפוניה התשיעית של בטהובן, לבין זאת של המשורר היהודי ניצול השואה אברהם סוצקובר: "זה קורא בגרמנית לאחוות עולם בין אחים, וזה קורא ביידיש להתייצב לשחיטה בליטא". את דבריה היא קושרת אל חוויה אישית שלה: כיצד, בהיותה חיילת, הגיעה הביתה סחוטה, עייפה ורעבה אל החדר שבו ישב אביה והאזין לבטהובן, והושיב אותה לצדו כדי שתצטרף להאזנה, כי את בטהובן לא מפסיקים באמצע… איזה טקסט נוגע ללב וכמה מעניינות התובנות הנובעות ממנו! 

חלקו השני של הגיליון מוקדש לשירי מקור. מעל כולם מתעלה שירה המופלא "בחושך, בזנבה של תל אביב" של אנה הרמן: שיר סיפורי, אישי מאוד, שמקיים את כל מה שנדרש, לטעמי, משירה צרופה: הוא מדויק ביותר בצורתו, נגינתו וצליליו מושלמים, והוא מרומם את האישי אל הנשגב בשורותיו האחרונות המתנצחות עם האפוריזם המוכר כל כך של הרקליטוס:  "עַכְשָׁו אֲנִי טוֹבֶלֶת פַּעֲמַיִם / בַּנַּחַל, בְּאוֹתוֹ נְהָר אַכְזָב. / אֶפְשָׁר לִטְבּוֹל בַּנַּחַל. // הִנֵה אֲנִי טוֹבֶלֶת בּוֹ עַכְשָׁו." אכן, השירה מאפשרת!

הנה חלקו הראשון של השיר:

משורר נוסף שמעורר תשומת לב הוא עמנואל יצחק לוי הצעיר, יליד 1995, "סטודנט למדע הדתות" (גילוי נאות: זכיתי להיות מורתו של עמנואל, שהיה תלמיד במגמת הקולנוע בתלמה ילין, וכבר אז בלט והפעים בנוכחותו המרתקת, והוא מתחיל לממש את ההבטחה שהביע כנער צעיר, תיכוניסט). שלושה משיריו, "אם ננעלו שערי הלב", שיר בלי כותרת ו"זהירות" משמחים מאוד בדייקנותם הצלילית ובהבעתם המעניינת: "לִפנֵי שֶׁהָיָה מַה לִרְאוֹת / בָּרַא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר"…

הקטעים הנבחרים מתוך המחזור "אמא שלי", של יחזקאל רחמים, נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו. להלן הקטע הפותח: 

המדור השלישי מוקדש לתרגומי שירים. מיאקובסקי, לילי מארלן, קרלוס גרדל, ג'אליץ', ג'ון דאן, ורבים אחרים, והרביעי – "שירי האמת הפנימית" – מוקדש לשירתה של עורכת מדור התרגום של הו!, סיון בסקין. ריטה קוגן, משה סקאל ויפעת וייס כתבו עליה מאמרים. ריתק אותי במיוחד הקשר שקשרה האחרונה בין הספר שכנים של יאן טומאש גרוס לבין השיר "שכנים" של בסקין. לי הזכיר קולה של הילדה המאזינה לשיחותיהם של המבוגרים את השיר הפארודי של ויסוצקי שבסקין תרגמה במסה שלה על הבארדים הרוסים. 

ניסיתי לגעת בקצה המזלג בחוברת העשירה והמגוונת הזאת. מומלץ לא להסתפק בטעימות, אלא להיזון ממנה במלואה. 

הנה, מכאן אפשר להזמין אותה, בלי טרחה רבה, ישירות אל תיבת הדואר, הביתית. 

אנה הרמן "1 בספטמבר"



עֶרֶב קַיִץ נִשְפָּך עַל רֹאשִי כְּמוֹ מַיִם חַמִּים
מֶַשהוּ עוֹלֶה בָּאֵש
חֶדֶר קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
קוֹרֵס אֶל חֶדֶר
הוֹפֵך לְאֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר
אֵין בֵּית סֵפֶר
הַכֹּל בְּסֵדֶר.

סונטה 29: במי קינא ויליאם שייקספיר, ומדוע?

ויליאם שייקספיר מדוכדך ועצוב. הוא מקנא מאוד באנשים הסובבים אותו, ומרגיש מבויש וחסר מזל. את כל התחושות הללו הוא מביע בשיר, סונטה 29, המופיע בתוך מחזור של 154 הסונטות שכתב. "סונטה" היא אמנם מבנה שירי נוקשה – יש בה תמיד 14 שורות, וסידור חריזה קבוע – אבל היא מאפשרת למשורר להביע את רגשותיו ואת עולמו הפנימי. הנה הסונטה, כאן בתרגומי:

בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה,
מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת, וְקוֹרֵא אֶל הָאֵל,
אֲבָל הוּא, הַחֵרֵשׁ, אֶת בִּכְיִי לֹא יִשְׁמַע,
כְּשֶׁאֲנִי בִּי מַבִּיט, גּוֹרָלִי מְקַלֵּל.
מְבַקֵּשׁ לְעַצְמִי אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד,
וְאוּלַי אֶת יָפְיוֹ, אוֹ אֶת כָּל חֲבֵרָיו,
מִשְׁתּוֹקֵק לְנַכֵס אֶת כָּשְׁרוֹ הַמְּיֻחָד
וְכֹל מָה שֶׁשִׂמֵּחַ אוֹתִי נֶחֱרַב.
אֲבָל אִם הַתֵּעוּב הָעַצְמִי מִתְחַלֵּף
בְּהִרְהוּר אוֹדוֹתֶיךָ, לְפֶתַע אֲנִי
כְּבַר דוֹמֶה לְצִיּוּץ שֶׁעִם  שַׁחַר עוֹלֶה
כְּשֶׁאֶל שַׁעַר רָקִיעַ מַנְעִים עֶפְרוֹנִי.
כִּי זִכְרוֹן חֶמְדָּתְךָ כֹּה אָהוּב וְרַב עֵרֶךְ
לָכֵן לֹא אַחְלִיף אֶת חַיַּי עִם אַף מֶלֶךְ.

אז מה קרה לו, לשייקספיר? מה הניע אותו לכתוב שיר שמתוארת בו מצוקה רגשית כה עמוקה?

ייתכן שקשייו של המחזאי נבעו מכך שב-1592 נסגר התיאטרון שלו בלונדון, כמו תיאטראות אחרים, בעטיה של מגיפה קשה שהשתוללה באנגליה. סגירת התיאטרון הקשתה עליו להתפרנס.

ייתכן גם שהשיר נכתב בתגובה להתקפה פוגענית שספג שייקספיר באותה עת ממחזאי בשם רוברט גרין. בהיותו על ערש דווי כתב גרין ביקורת נוקבת ביותר על שייקספיר. אמנם הוא לא נקב בשמו, אבל ציטט שורה מתוך "הנרי השישי", כדי שאפשר יהיה להבין למי כוונתו. גרין כינה את שייקספיר המחזאי "עורב יומרני שמתקשט בנוצות לא לו" ומתח עליו ביקורת, שכן, כך כתב, הוא רק שחקן שמעז לכתוב מחזות, אף על פי שלא רכש השכלה, שהרי לא למד באוניברסיטה. גרין הפנה את דבריו אל שלושה מחזאים עמיתים והפציר בהם להתרחק משייקספיר, שנוהג "לגנוב" רעיונות מכותבים אחרים. אכן, ידוע ששייקספיר שאב רעיונות ממקורות רבים, אבל על כך כתב ט"ס אליוט: "משוררים לא בשלים – מחקים; משוררים בשלים – גונבים; משוררים גרועים – משחיתים; משוררים טובים משנים, או לפחות משפרים". שייקספיר שאב השראה מכותבים כמו צ'וסר, או פּלוּטַרכוֹס, וגם מאירועים היסטוריים, אבל כתיבתו העשירה והעמיקה כל רעיון שעיבד.

שייקספיר הגיע כנראה ללונדון כארבע שנים לפני שרוברט גרין מתח עליו ביקורת כה קטלנית, וכבר כתב והפיק באותה עת כמה ממחזותיו. יש הסבורים כי אחת הדמויות המופיעה בכמה מהם, פלסטף גדול הגוף והרברבן, מתבססת על אותו רוברט גרין.

האם תחושתו של הדובר בסונטה 29 לפיה עוברים עליו "יָמִים שֶׁבָּהֶם אֵין מַזָּל, רַק כְּלִמָּה", האם העלבון שהוא מביע, בהיותו, לדבריו, "מְנֻדֶּה בִּבְדִידוּת", נובעים מאותה ביקורת פרועה שספג?

מוזר, מפעים, ואפילו די משעשע, לקרוא את הדברים שהוא כתב לפני יותר מארבע מאות שנים: גאון היוצרים בתרבות המערב, מי שכתיבתו ממשיכה עד היום להיחשב דגולה, משמעותית ומרתקת, קינא בחבריו, חמד "אֶת עָשְׁרוֹ שֶׁל אֶחָד" מהם, ואפילו את כישרונו!

איש אינו זוכר כיום את רוב עמיתיו של שייקספיר. גם זכרו של רוברט גרין היה נכחד מהתודעה, אלמלא תקף את שייקספיר, ואולי גרם לכך שהמשורר הנציח את כאבו בסונטה שלפנינו.

אפילו זהותו של האהוב, שאהבתו היא הנחמה היחידה של הכותב, אינה ידועה בוודאות. חלק מהסונטות של שייקספיר הן שירי אהבה אל אישה, "אהובתו השחורה", ואחרות מופנות אל גבר. יש המזהים את האהובה עם משוררת בשם אמליה בסאנו, יהודייה ונציאנית ממוצא צפון אפריקני, בתו של מוזיקאי בחצרה של המלכה אליזבט, שיהדותה נשמרה בסוד. יש אפילו מי שסבורים כי את הסונטות שבהן מובעת אהבה לגבר, כתבה אותה בסאנו, ופרסמה בשמו של שייקספיר.

סברה אחרת באשר לסונטות היא כי שייקספיר, הכותב שהפליא כל כך לתאר במחזותיו דמויות שונות ומגוונות, לא הביע בשירתו הלירית את רחשי לבו "האמיתיים", אלא יצר, גם בסונטות, דמות בדויה, שרק לכאורה מביעה את רגשותיה.

נראה כי לעולם לא נדע מי צודק, ובעצם – אין לכך כל חשיבות. האדם שכתב את הסונטות, יהא אשר יהא, ממשיך לגעת בלבבות הקוראים עד עצם היום הזה.


תרגומים נוספים:

חֲסַר־מַזָּל וּדְקוּר חִצִּים שֶׁל לַעַג,
בְּתוֹךְ אָזְנֵי שָׁמַיִם עֲרֵלוֹת
זַעֲקָתִי הַמְּנֻדָּה נִבְלַעַת,
וְעַל רֹאשִׁי נוֹפֵל מְטַר קְלָלוֹת;
לוּ רַק הָיִיתִי אִישׁ עַתִּיר־תּוֹחֶלֶת
כְּמוֹ מִישֶׁהוּ אַחֵר, יָפֶה וְאִישׁ
רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ וְרַב־חֶלֶד,
לוּ לֹא הָיָה הָעֹנֶג פְּרִי מַבְאִישׁ;
בְּעוֹד אֲנִי אֲכוּל אֵיבָה עַצְמִית,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ, וְנִרְעֶדֶת
בִּי כְּנַף צִפּוֹר שֶׁמִּגְּרוֹנָהּ הֲמִית־
מִזְמוֹר יוֹצֵאת אֶל שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן;
כִּי טַעֲמוֹ שֶׁל מֶתֶק חֶמְדָּתְךָ
הוּא לִי אַרְמוֹן וְכֶתֶר מְלוּכָה.

לעברית: אנה הרמן


 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעברית: זיוה שמיר

לעברית: אבי הסנר וגיל הראבן


לעברית: אריה סתיו


 

Sonnet 29 William Shakespeare

אנה הרמן, "הבריכה"

הבריכה

        "לְבַדָּהּ תַּחֲלֹם לָהּ
חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ"

ח"נ ביאליק

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
כְּשֶׁאֶכָּנֵס לַמַּיִם אֲנַפֵּץ אֶת הַזְּכוּכִית
שֶׁנִּקְרְשָׁה סְבִיבִי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים. שׂוֹחָה
אֶהְיֶה בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ, כִּי הַבְּרֵכָה
תִּהְיֶה אוֹתָהּ הָעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי,
תִּהְיֶה עֵינָהּ הַמְּתוּקָה וְהַתְּכֻלָּה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ אֶהְיֶה הַלַּחְלוּחִית
הָאֲדֻמָּה שֶׁיּוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֵיךְ הֵנֵצָּה
בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת, רָאִיתִי אֶת הַפֶּצַע.
וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי וּבְאֹפֶן כֹּה טוֹטָאלִי
הָיָה לִבְכּוֹת מִתּוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֶנְעַץ סִכָּה בְּבֶטֶן הַבָּלוֹן, בְּשַׁלְפּוּחִית
שְׁקוּפָה הִקַּפְתִּי אֶת עַצְמִי וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ
וְאַף אֲנִי עַל פְּנֵי כַּדּוּר־הָאָרֶץ הַקָּפוּא
הָלַכְתִּי וְדָהִיתִי לִי וְקַו חַיַּי נִקְטַע לִי
עַד שֶׁהָפַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי אֶל תְּכוֹל עֵינָהּ שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֲנִי אַשְׁתִּין בַּמַּיִם לְזִכְרָהּ שֶׁל שַׁלְפּוּחִית
הַשֶּׁתֶן הַמֻּדְלֶקֶת, וְאֶפְרֹק אֶת הַיַּלְקוּט
שֶׁל בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁלִּמְּדַנִי מַהִי הִתְאַפְּקוּת.
וּבְלִי מִלִּים אֵדַע אָז בְּדִיּוּק כֵּיצַד חָלְתָה לִי
הַשַּׁלְפּוּחִית בְּתוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית,
בַּמַּיִם שֶׁבִּתֵּךְ לָמְדָה לִשְׂחוֹת בָּהֶם, אַנְחִית
עַצְמִי אֶל כּוּר שֶׁל כְלוֹר חָמִים וְלֹא אֶל קֹר חוֹתֵךְ
וְאַתְּ תִּהְיִי הָאִמָּא וַאֲנִי אֶהְיֶה בִּתֵּךְ.
וּפְנֵי הַמַּיִם יִמָּתְחוּ כְּקַו חַיִּים פָטָאלִי
שֶׁלְּאָרְכּוֹ אֲנִי אֵלֵךְ אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ, טַלִּי.