הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר “התן”, ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.

קֶסֶם עַל יָם כִּנֶּרֶת,
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת יָרֵחַ שָׁט.
עַל גַּלֵּי כֶּסֶף יָדִי חוֹתֶרֶת;
גַּל אֶל גַּל, יָד אֶל יָד
יִלְחַשׁ כָּל רָז.

יָפָה אַתְּ בַּלֵּיל, כִּנֶּרֶת
הַלֵּב יִלְחַשׁ לָךְ, אֲהוּבָה.
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי,
כִּנֶּרֶת אַתְּ, כִּנֶּרֶת אַתְּ
אֲהוּבָתִי.

על פי אתר זמרשת מילות שיר “קסם על ים כנרת” נכתבו ב1942-1943, על פי לחן מ-1923.

בביצוע המפעים, מ-1993, ענבל פרלמוטר ולהקת המכשפות מעניקות לשיר נופך לא צפוי, סוער ורווי תשוקה, שונה מאוד מאופיו המקורי.

הכנרת שעליה הן שרות איננה עוד מקום גיאוגרפי, לא עוד ימה תכולה וקסומה.

המילים “יפה את”, “אהובתי”, “ידי חותרת”, “אני שלך ואת שלי” משנות לגמרי את משמעותן והשיר נטען בארוטיקה, בביצוע יוצא דופן, מפתיע ומרגש.

רוּחַ סְתָו אֶל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁל יָמִים קָרִים וְשֶׁל שֶׁלֶּכֶת,
וּבַבַּיִת שׁוּב הָאַף דָּבֵק לַזְּגוּגִיּוֹת,
וְחֶשְׁוָן דּוֹחֵק חֻמּוֹ שֶׁל קַיִץ.

וּכְעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
כָּךְ דּוֹאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת
אֶל שֶׁמֶשׁ בְּחֻפְשָׁה
וְעַל יָרֵחַ שֶׁכָּבֶה בַּחֹרֶף,
וְאִילָן קָטָן שָׁכוּחַ
מִשְׁתּוֹפֵף בְּצֵל אָבִיב
וְרוּחַ יְגֵעָה נוֹשֵׂאת מַשָּׂא
לַעֲיֵפָה עַד הָאָבִיב.

רוּחַ סְתָו הַדְּרָכִים הֵבִיאָה הַבְטָחוֹת
שֶׁל יָמִים טוֹבִים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח,
וְיוֹנָה תְּמִימָה נוֹשֵׂאת עָנָף לְמַזָּל טוֹב
וּשְׁלֵמִים שְׁלֵוִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

וְעוֹבֶרֶת לָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד עוֹנָה וְעוֹד תְּקוּפָה
וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמִשְׁתַּנֶּה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ
וַאֲנִי עוֹמֵד תָּמֵהַּ, מִתְקַשֶּׁה קְצָת לְהָבִין,
אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע.

רוּחַ סְתָו הִבְהִירָה מַחְשָׁבוֹת וְזֶה לֹא דַּי לָהּ
רוּחַ סְתָו עָשְׂתָה שֵׁרוּת יָפֶה…

גשם זלעפות ירד באותו יום בווימבלדון והגג הנע טרם נבנה מעל למגרשים, לכן נאלצו המארגנים לכסות אותם בברזנטים, ולחכות.  הגשם לא שכך, והקהל החל להיות קצר רוח. 

במרכז יציע המכובדים ישב אוהד טניס מושבע, סר קליף ריצ’רד. קליף ריצ’רד נודע כמובן ברבים לא משום שהוא אוהד טניס, אלא בהיותו אחד הזמרים האנגלים המצליחים ביותר. הוא רשום בספר השיאים של גינס כמי שהכניס למצעד הבריטי הכי הרבה סינגלים: (134), בין השנים 1958 ל-2008. בזכות הצלחתו הרבה אף זכה ב-1995 לקבל מהמלכה את עיטור הכבוד “סר”. 

בתקופה מסוימת נרשמה יריבות לכאורה בינו ובין אלביס פרסלי האמריקני, וחובבי המוזיקה הקלה ברחבי העולם נחלקו לשני “מחנות” של אוהדים, של “קליף” ושל “אלביס”. 

אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר של קליף ריצ’רד היה “Living Doll”, כלומר – “בובה חיה”, שאותו כתב ליונל בארט ב-1959.

השיר מכר 1.86 מיליון עותקים בגרסתו הראשונה, ועוד 1.50 מיליון כשחודש ב-1986 לטובת ארגון צדקה בריטי. 

הנה כאן מילותיו, בתרגום חופשי שלי:

השגתי לי בובה בוכה, ישנה, פוסעת, חיה.
משיג לה את הכול, רק שתשמח, כי היא בובה חיה.
יש לי עין משוטטת, מחפשת, לכן היא מספקת את נפשי,
השגתי לי בובה אחת ויחידה שהולכת, מדברת, חיה.

תסתכלו על שערה, הוא אמיתי,
אם אינכם מאמינים – מששו אותו,
אני מתכוון לסגור אותה בארגז ענק
כדי שאף חתיך מגודל לא יגנוב אותה ממני…

סביר להניח שאוהדי השיר לא נתנו מעולם את דעתם אל משמעות המילים ואל האלימות המפחידה שהוא מסווה מעבר ללחן הקצבי החביב. אין ספק שקולו הערב והרך של קליף ריצ’רד ומראהו הנערי והנאה הוסיפו לשיר את הנופך המתקתק שבו הוא מתנגן ותרמו להצלחתו הרבה והמתמשכת.

נשוב עתה אל איצטדיון וימבלדון, ואל הקהל המשועמם שמחכה לגשם שילך. 

בדעתו של אחד המארגנים עלה רעיון מבריק: אולי הצופה ריצ’רד מוכן לקום ולשיר ככה, בלי שום הכנות, לשעשע את הקהל? 

קליף ריצ’רד,  אז בן חמישים ושש, לא היסס. הוא אכן קם על רגליו ובלי תזמורת, בלי ליווי, ברוח טובה, התחיל לשיר. בקטעי היוטיוב שהנציחו את המעמד אפשר היה לראות איך הקהל הולך ונשבה בקסמים של הזמר שאינו נדרש לאולפן הקלטות כדי לתקן את שירתו; שמסתדר היטב בלי עזרה של ליווי, מדייק מאוד בקולו, שופע כריזמה שנובעת בין היתר מהכרה בערך עצמו שאינה מלווה ביהירות, אלא להפך: אפשר בקלות להבחין בצניעות מסוימת של ריצ’רד, בכך שאינו מעורר תחושה שהוא מורם מעם. הוא כאן כדי לשמח ולשעשע, וניכרת מאוד הנאתו שלו מכל העניין. זמר שגורף בלי ספק סכומי כסף אגדיים על כל הופעה שלו נרתם להעניק לנוכחים מכישרונו חינם אין כסף, והם נענים לו, מקשיבים, מחייכים באושר, מצטרפים אליו ואפילו קוראים לו לבצע שירים ידועים ואהובים.

אחד הרגעים המלבבים ביותר באירוע חל כשריצ’רד החל לשיר את “בובה חיה”, ואז ניגש אל שולי הבמה המאולתרת – שורת היושבים ביציע – ומשך אליו שוטרת במדים. היא המומה, מופתעת, שמחה, מתרגשת, מחייכת חיוך רחב, מתגברת על מבוכתה ונענית לו, נמשכת אל מרכז השורה ומאפשרת לו לשיר אתה ועליה, כביכול. 

בין שיר לשיר ריצ’רד דיבר. למשל על השיר – “bachelor boy”, כלומר – “נער רווק”, הקדים וסיפר בהומור ואירוניה עצמית שכאשר שר אותו לראשונה היה צעיר מאוד, ולא העלה בדעתו שיישאר תמיד רווק… (האם נכונות השמועות שלא התחתן כי הוא מעדיף גברים? אין לדעת. ואם כן, איך אפשר להבין את המילים של פזמונו הידוע כל כך, “בובה חיה”?) אפילו על היריבות שלו עם אלביס פרסלי לא דילג בדבריו, וזאת לפני שבחר לשיר את אחד מלהיטיו של האחרון: “I’m All Shook Up”:

למרבה הצער, הקליפים המלאים של אותו אירוע הוסרו מיוטיוב. שם נותר רק אחד קצרצר, שמתעד שבריר של רגע וממנו אפשר ללמוד על האווירה שהייתה שם באותו יום, (אבל שניים מהקליפים עדיין מופיעים בפייסבוק). 

ואז הגשם פסק, הזמר התיישב והטניסאים שבו אל מרכז תשומת הלב. 

את הקליפ הזה אפשר עדיין לראות בפייסבוק. 

“יהיה טוב”: זוהי כותרת של שיר שכתב יונתן גפן. יהיה טוב, הוא הבטיח לעצמו ולאישה שאליה פנה. אמנם, כך אמר לה, לפעמים הוא “נשבר” במחיצתה, אבל בכל זאת נשאר אתה ומספר לה לְמה הוא מקווה ומה הוא חושב על אירוע פוליטי חשוב שהתרחש בימים שבהם השיר נכתב:

גפן כתב את השיר בעקבות הסכם השלום עם מצרים בראשות הנשיא אנואר סאדאת, שהביא “שלום במקטרתו”.

בשיר, שאותו הלחין דיוויד ברוזה, חוזר שוב ושוב המדבר על המילים “יהיה טוב” כמו מין מנטרה, או תפילה, כמו מין רצון לשכנע אותה ואת עצמו שהכול יסתדר, שהמתנגדים להסכם השלום יימלכו בדעתם, ש”נחיה כמו אחים”: אנחנו והמצרים, וגם אנחנו עם עצמנו; שנערים לא יצטרכו עוד ללכת לצבא ולשוב “ללא תשובה” בתום שירות של שנתיים. 

“יהיה טוב, יהיה טוב”…

השירות בצה”ל לא בוטל, כמובן, מאז שיונתן גפן כתב את השיר, אדרבא, משכו אפילו הוארך.

לא רק שהשסעים והמחלוקות בחברה הישראלית לא אוחו, הם רק העמיקו והתעצמו במשך עשרות השנים שחלפו מאז החתימה על הסכם השלום.

אנואר סאדאת שילם על ההסכם בחייו: במהלך מצעד צבאי, באוקטובר 1981, ירו בו חיילים מצריים והרגו אותו.

אמנם הסכם השלום עדיין בתוקף, אבל הוא נותר “שלום קר”: ביטוי שטבע בוטרוס ראלי, שר החוץ המצרי ב-1981: מצב שבו שתי מדינות אמנם אינן נלחמות בגלוי זו, אבל בין הצדדים שורר אי אמון, והאוכלוסיות אינן מיודדות ואינן מנהלות קשרים קרובים.

בימי המחאה הציבורית הנרחבת ב-2011 החליטו יוצרי השיר, יונתן גפן ודיוויד ברוזה, להוסיף לו בתים, וברוזה שר אותם באחת ההפגנות.

“כבר שנים רבות שתקנו, והושפלנו עד עפר, מממשלות  ספרו ת’כסף, איש אותנו לא ספר / לא, העוני הוא לא פשע, ואנחנו לא נשלים, עד שירד שלטון הרשע, ממגדלים לאוהלים / ויהיה טוב, כשנהיה רוב, מאילת ועד חצור, גם אם ארוכה הדרך, נצעד, לא נעצור / לא נקשיב לדמגוגיה, איש אותנו לא יפחיד, כי למי שאין לו כלום, גם אין מה להפסיד / בקלות אתה נשלחת, למות במלחמות, אך אם חי תחזור הביתה, אין חיים ואין דירות / ויהיה טוב, כשנהיה רוב, ונצעד ללא מורא, רבבות אחים לאוהל, במלחמת אין ברירה”.

המחאה ההיא, עם כל עוצמתה, דעכה והלכה. אחד מראשיה, איציק שמואלי, כיהן כשר העבודה, הרווחה, והשירותים החברתיים, שותף בממשלה שנגדה הפגין לכאורה בחירוף נפש.

חרף כל האכזבות הללו, אי אפשר להאזין לשיר בלי להיאחז בשתי המילים הללו “יהיה טוב”, לקוות שיש משהו בהבטחה שהן נושאות בתוכן.

לאחרונה חידשו אותו זמרות האופרה הישראלית בביצוע מרגש ויוצא דופן:

בימים טרופים אלה, ימי התוהו ובוהו הפוליטי, ימי הקריסה הכלכלית של רבים מאתנו, ננסה להאמין שבכל זאת ולמרות הכול, עוד “יהיה טוב”.

“עבאס לשון המאזניים“, בישרו אמש הכותרות באתרי החדשות השונים. תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 הראו ששני הגושים תלויים במוצא פיו ובהחלטותיו של יו”ר מפלגת רע”מ, מנצור עבאס. 

זה אולי הזמן להיזכר בשיר מלפני שישים שנה, כשמדינת ישראל חגגה עשור לקיומה. 

חג העשור למדינת ישראל צוין במגוון אירועים: “תערוכת העשור”, שבה הוצגו  הישגיה של המדינה נערכה בבנייני האומה בירושלים; רשות הדואר הנפיקה בול מיוחד; ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל שוחזרה בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב; צה”ל קיים מצעד צבאי בירושלים ומפגן גדול באצטדיון רמת גן; חידון התנ”ך הארצי ואחרי כן העולמי נערך בפעם הראשונה והועבר בשידור ישיר ברדיו; בחיפה התקיימה תערוכה גדולה של נשק ושלל שבה הוצגה גם האונייה איברהים אל אוול (משחתת מצרית שישראל לכדה במהלך מלחמת סיני). כמו כן, הופקו אלבומים וספרים שהנציחו את הישגיה של ישראל בעשר שנות קיומה, החברה הממשלתית למטבעות טבעה את “מטבע העשור”, וילדים שנולדו ביום ההכרזה על המדינה התארחו במעונו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי.

אחד האירועים שנועדו לחגוג את העשור להקמתה של המדינה היה מופע מוזיקלי קברטי, “תל אביב הקטנה” שהועלה לראשונה בקיץ של שנת 1959. את שמו העניקו לו שניים מיוצריו, חיים חפר ודן בן אמוץ. הביטוי “תל אביב הקטנה” התייחס במקור לשטח שכלל את שכונת אחוזת בית שהוקמה ב-1909 צפונית ליפו ואת השכונות שנוספו לה במרוצת השנים, עד שהוכרז ב-1934 כי תל אביב היא עיר.  

המופע “תל אביב הקטנה” כלל מערכונים ושירים ישנים, וגם כאלה שנכתבו במיוחד לכבודו. כולם תיארו את ההווי ששרר בתל אביב בשנות הקמתה. כך למשל היה השיר “בחולות” (מילים: חיים חפר, לחן צרפתי), שתיאר איך נהגו זוגות צעירים להיפגש בחשאי על הדיונות שהקיפו את העיר: “ועל ראשו מגבעת קש, ולשפתיה טעם דבש /  וכשחיבק אותה ממש, בהולם לבבה הוא חש / בחולות…”

והשיר “טיטינה” הביא דיאלוג בין שני חלוצים, היא מבקשת לשוב על עקבותיה  “אפרים, הוי, אפרים!  / לך אין מכנסים / ולי אין נעלים / רק בדואים סביב…” והוא מנסה לשכנעה אותה להישאר, כי “מה רע בפלשתינא” (מילים: חיים חפר, אחרי גרסה קודמת של נתן אלתרמן, ומנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ’ארלי צ’פלין בסרט “זמנים מודרניים”). 

שיר אחר, היתולי, היה “שני בנאים”, שאת מילותיו כתב חיים חפר, והלחן הותאם לשנסון צרפתי:

שני בנאים
שני בנאים פה אנו, 
מקאהירו הגענו 
תנו רק פיתה ובצל כזית 
ונבנה לכם אחוזת בית. 

כאן לבנים הנחנו, 
שני גרוש מצרי הרווחנו 
ובטרם יום יאיר, 
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה, 
את הטיט תבחושה, 
שמע נא, או ש – או ש – 
נבנה את תל אביב. 

שמי ירוסלבסקי חסיה, 
‘ני תלמידת גימנסיה, 
בבקרים אני תמיד לומדת 
קצת חשבון וקצת שירי מולדת – 

אך עת יורד הערב, 
אהבתי בוערת – 
עם ילובסקי הפואט 
בחולות כאן אפלרטט… 
ביאליק, 
רק שירים תקרא לי, 
כתונת אל תקרע לי, 
אתה בתל אביב. 

עם קרדח וחרב 
אנו יוצאים כל ערב, 
פוחדים הגנבים מיפו, 
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.  

כי השומר אמיץ הוא, 
לערבים מרביץ הוא! 
אם רואה הוא כאן גנב 
הוא צורח אחריו: 
יללה! 
רוח מן הון עבדאללה! 
שתמות אינשאללה – 
רק לא בתל אביב. 

כך תל אביב גודלת, 
כבר תושבים יש אלף, 
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין, 
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים… 

אך איזה גן חיות פה! 
כבר אי אפשר לחיות פה 
אומניבוס של “מעביר” 
מקלקל את האוויר – 
משה, 
אל נא, אל תחששה, 
על אף כאב הראשה 
נבנה את תל אביב!

כל בתי השיר עוסקים בדמויות של אנשים שהסתובבו בתל אביב הקטנה, ובהווי ששרר בה בשנות הקמתה: שני פועלים מצריים שהגיעו מקהיר ותמורת “פיתה ובצל כזית” בונים את עירם של היהודים; תלמידת גימנסיה, חסיה ירוסלבסקי, ששמה מעיד על מוצאה מהתפוצה של מזרח אירופה; ולבסוף – השומרים היהודים שמגנים על הרכוש מפני הגנבים הערבים המגיעים מיפו. השורות “יללה! / רוח מן הון עבדאללה! / שתמות אינשאללה – / רק לא בתל אביב” נועדו, מן הסתם, לתאר את המאבק המתמשך באותם גנבים, אבל גם לשעשע את קהל המאזינים.

“הקהל נהנה וצוחק ממראה אבות־העיר הצעירים המניחים את אבן־היסוד לגימנסיה, נוסעים בדיליז’נס מהשכונה הקטנה לעיר הגדילה יפו, מספרים רכילות, שומעים מוסיקה, לומדים בגימנסיה הרצליה, ‬שרים את שירי החלוצים מאודיסה וכן מביעים התנגדות חריפה לעליה האשכנזית הגוברת‭…‬ התכנית מבוצעת על רקע צילומים גדולים של תל־אביב הישנה המוקרנים ע”י פנס־קסם. בחלקה השני של התכנית, הנמשכת כשעה וחצי, שרים האמנים את שירי שנות העשרים והשלושים, והקהל שוב זוכה לשמוע את ה’שלאגרים’ של אותם ימים, כמו ‘דודה הגידי לנו כן‭’ ,’‬רינה’ ואחרים,” נכתב בעיתון דבר.

לא קשה לדמיין את הקהל הצופה בנוסטלגיה של זמנו ומתמוגג למשמע השירים הישנים והחדשים. 

האם גם בימינו השורות “שתמות אינשאללה, רק לא בתל אביב” היו עוברות בלי שום מחאה? קשה להבין באיזו מציאות הן יכולות להצחיק, ואיך ייתכן שפיזמנו אותן אז בשמחה, בלי להקשיב להן ובלי לתת את הדעת על משמעותן.

כשיהודית רביץ שרה אותו, לא היה אפשר שלא לשייך את מראה דמותה – תלתליה הארוכים, פניה המסותתות – עם הילדה היפה שהיא שרה עליה, אם כי הדוברת בשיר אינה הילדה היפה עצמה, אלא מי שמביטה בה, ספק בהערצה, ספק בקנאה. הפזמון “הילדה הכי יפה בגן” ראה אור לראשונה בספר שירי הילדים “הכבש השישה עשר” שכתב יהונתן גפן והוציא לאור ב-1978.

בעקבות הספר הוקלטו שיריו. בתקליט הופיעו ביחד עם יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, דיויד ברוזה, שם טוב לוי, ארנון פלטי, אלון הלל ושלמה יידוב, ואז גם במופע.

הילדה הכי יפה בגן
יש לה עיניים הכי יפות בגן
וצמה הכי יפה בגן
ופה הכי יפה בגן
וכמה שמביטים בה יותר
רואים שאין מה לדבר
והיא הילדה
הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת
גם אני מחייכת
וכשהיא עצובה
אני לא מבינה
איך אפשר להיות עצובה
כשאת הילדה הכי יפה בגן.

הילדה שמביטה על הילדה הכי יפה בגן מתפעלת מכל מה שיש בה: העיניים הכי יפות, הצמה, הפה, ומתקשה להבין איך מישהי יפה כל כך יכולה בכלל להיות עצובה, תהייה שמעלה על הדעת את השיר “ריצ’רד קורי”, של אדוארד ארלינגטון רובינזון, שיר שמתאר את הפער הבלתי מובן בין מראית העין למציאות, בין מי שנראה מצליח ומאושר, לבין מה שאותו אדם חש בחשאי, בינו לבינו. איך מישהי יכולה בכלל להיות עצובה, אם היא הילדה הכי יפה בגן?

הצירוף החוזר בשיר, זה שגם נושא את שמו, נהפך למטבע לשון בעברית. כך לדוגמה השתמשו בו ב-Ynet כדי לתאר מכונית חדשה.

לאחרונה תורגם השיר לצרפתית, וכששומעים אותו הוא כל כך משכנע, שקשה להאמין כי אינו שיר מקורי צרפתי. המתרגמת נאלצה, בשל תביעות המשקל, לשנות את המילה “בגן” למילה monde, כלומר – עולם. כבר לא מדובר אם כן בילדה הכי יפה במקום אחד מצומצם, אלא – בעולם כולו. ובעצם, אם חושבים על כך, ההבדל לא גדול כל כך. כי לילדה בת ארבע או חמש גן הילדים הוא באמת העולם כולו!

הביצוע הצרפתי יפה להפליא, ויוצריו של הקליפ המלווה אותו התחכמו: במקום להציג בו ילדה, בחרו בדמותה של הרקדנית רינה שיינפלד, שנולדה ב-1938. לא בדיוק ילדה, אבל חיננית ואצילית, כמו שהייתה בנעוריה. פניה מלאות ההבעה, ותנועותיה מרתקות בכל רגע בקליפ: כשהיא בוחשת תה, כשהיא שותה, כשהיא מנגבת-מלטפת את שערה הארוך, כשהיא יושבת במכונית נוסעת, מתבוננת בדיוקן מצויר של גבר שרק לפני רגע התחבקה אתו, בפתיחה של תערוכה, כשהיא מלכסנת מבט, כשהיא מושיטה את ידיה אל פסל של ידיה היצוקות, היא כל כך יפה. ועצובה!

הבחירה ברקדנית שאינה עולת ימים היא בלי ספק הברקה!

את השיר בצרפתית שרה ענת מושקובסקי. בעבר שרה קולות רקע ליוני רכטר. בריאיון בעיתון הארץ סיפרה שאחרי שהקליטה את השיר כסקיצה בצרפתית, שלחה אותו למלחין. מאחר שהייתה שעת לילה מאוחרת, והשותף שלה לדירה ישן, היא שרה אותו בלחישה. יוני רכטר התלהב מהביצוע, ובסופו של דבר היא הקליטה את הגרסה הסופית של השיר “ככה, בלחישה”.

“אם אנחנו חושבים על מאזין צרפתי, נקרא לו פּייר, הוא לא מכיר את המקור”, אמרה מושקוסבקי על הגרסה הצרפתית, “הוא לא יודע שהילדה היתה בגן. אז המאזין הישראלי, שהשיר הזה צרוב בו, יחשוב ממילא על גן, ופייר, שלא מכיר את המקור, ישמע ‘עולם’ ולא יידע שהיה גן. אני חייבת לומר שקצת מסעיר אותי שהתרגום הוא בעצם שיר חדש. זה קסום בעיניי”.

גם בעיניי!

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג. 

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת? 

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּן–חֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך “מחוזות רחוקים” 1991

מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: “שנינו יחד מטרייה אחת…”

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית “שמש במדבר” של להקת הנח”ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית “שמש במדבר” נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – “הטיול הגדול” (“יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…”), “מחבואים” (“חפש אותי…”), “עוד לא אכלנו” (“אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…”) וכאמור – “מטרייה בשניים”, האהוב במיוחד:

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש”החיים יפים” וש”כדאי לחיות”.

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על “שיר אשיר בגשם”, סרטו הנודע מ-1952 של ג’ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים “בזבזו”, הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

נוסטלגיה, על פי מילון רב מילים היא “געגועים אל מה שהיה בעבר”. מדוע יש בכלל צורך במילה מיוחדת לגעגועים מהסוג הזה? אולי “נוסטלגיה” אינה אלא געגועים אל מה שלא באמת היה בעבר, אל מה שרק נדמה שקרה ונגמר?

נראה שנוסטלגיה קיימת תמיד. אכן, בני דורי מתגעגעים כיום אל ימי נעוריהם, אל שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אבל גם אז התגעגעו אל העבר! 

אפשר להיווכח בכך בשיר שהופיע ב-1973 באלבום “ארץ ישראל הישנה והטובה”. יהונתן גפן כתב ושם טוב לוי הלחין שיר ששב וקובע – אולי שואל שאלה רטורית, שמופיעה גם בשמו – “יכול להיות שזה נגמר?” 

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

יכול להיות שזה נגמר.
יכול להיות שזה נגמר.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ”ח, פינג’אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפייה על צוואר, ירון זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא…

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי.

השיר מביע את תחושת ההחמצה של מי שנולדו, לטעמם, “מאוחר מדי”, כי בניגוד להם, לבני הדור הקודם היה “בשביל מה לקום בבוקר”.

“הם”, כלומר – החלוצים שחלמו על בניין הארץ, ייבשו ביצות, הצטרפו אל ארגון השומר (שפעל בשנים 1909–1920), נלחמו לצדו של טרומפלדור (שאמר, כך מספר המיתוס, “טוב למות בעד ארצנו”, לפני שנפח את נשמתו), הקימו את תל אביב שנבנתה על “חולות אדומים”, הצטרפו לפלמ”ח והיו “ירון זהבי”, הלא הוא דמותו המיתולוגית של מפקד חסמב”ה, מסדרת הספרים שכתב יגאל מוסינזון, ותמר, נערתו מאותה חבורה.  

הפזמון רצוף מילים ושמות שכל אחד מהם מעורר נוסטלגיה, ורצף של אסוציאציות: למשל – “שני עצים שקמים” מזכירים לא רק את העצים שאנחנו מכירים מרחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב, אלה שנשארו כלואים “בתוך אי תנועה צר,  נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב” (מתוך ספרה של כרמלה רובין בד בבד) אלא את אותן “שקמים עתיקות” שצייר ראובן רובין, ב-1929: “חורשה של עצים חסונים החולשים על סביבתם, וגזעיהם הענקיים נעים כמו מכוח סמוי שאצור בהם. בתיה אדומי הגגות של העיר מבצבצים מבעד לגושי הגזעים העבותים ו’נוטעים’ את החורשה בתוך המציאות”, (וגם מחשבות על הפזמון  “גן השקמים” שכתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי):

“לבנות ולהיבנות” מזכיר את הפזמון “אנו באנו ארצה” שכתב מנשה רבינא:

“ילקוט הכזבים” ועמו “מכנסיים קצרים” “כאפייה על צוואר” “בחורות יפות”, מעוררים מחשבות על סיפוריהם של דן בן אמוץ וחיים חפר, על ה”צ’יזבטים” – כך כינו אז סיפורי מעשיות, מימי הפלמ”ח.  

כשהשיר “יכול להיות שזה נגמר?” הופיע, דן בן אמוץ טרם איבד את ההילה שזהרה סביבו. כזכור, שלוש שנים אחרי מותו ב-1989 כתב אמנון דנקנר את הביוגרפיה של בן אמוץ, ושם חשף ללא כחל וסרק את מעשיו הנלוזים, ביניהם פגיעות מיניות חוזרות ונשנות בילדות.

נראה שכיום אף אחד לא היה נלהב להביע נוסטלגיה אל דמותו של דן בן אמוץ. ואולי אם נבחן את כל הגעגועים הללו אל העבר נגלה שאין באמת אל מה להתגעגע במיוחד? שכל מה שמצטייר באור רומנטי ומלהיב כל כך היה בעצם קשה, מייגע, ומתסכל?

ואולי בעצם הגעגוע איננו אל מה שעשו אנשים בשנות ההקמה של המדינה, אלא אל החלום שחלמו, ואל התחושה שהם משתתפים במימוש חלום שהעניק לחייהם משמעות. 

לפיכך, השאלה המעניינת באמת היא – האם גם בעוד כמה עשרות שנים יהיה אל מה להתגעגע. 

תיקי דיין (שבקולה אפשר לשמוע נימה של אירוניה, כשהיא שרה “הכול היה פשוט נפלא…”), חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי חידשו לאחרונה את השיר בביצוע מרהיב: 

והנה הוא בביצוע שהתרגלנו לשמוע, עם אריק איינשטיין:

אחד משיריה המוכרים ביותר של תרצה אתר היה ב-1992 לפזמון וללהיט, אחרי שוורד קלפטר הלחינה, ויעל לוי שרה אותו. השיר הופיע במצעדי הפזמונים השבועיים של רשת ג’ ושהה בהם במשך 11 שבועות. 

בריאיון שנערך עם יעל לוי בעיתון מעריב בדצמבר 1989 סיפרה הזמרת כי קיבלה את השיר מתרצה אתר זמן לא רב לפני שהלכה לעולמה. מדובר בשיר ספק רציני, ספק היתולי, שבו פונה אישה אל המחזר שלה ומבקשת ממנו להעז, להתפרע, לא לנהוג כמקובל, ובפשטות – לא לתת לה ורד “בעטיפה של פרגמנט”:

רָצִיתִי שֶׁתִּקְנֶה לִי כּוֹבַע
מְשֻׁנֶּה וְלֹא מַתְאִים.
רָצִיתִי שֶׁתֹּאמַר לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים
קְצָת מוּזָרִים.

רָצִיתִי שֶׁנִּבְנֶה לַגֹּבַהּ
מִגְדָּלִים עַל מִגְדָּלִים
וְנָשִׁיט בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם
אֳנִיּוֹת וְדַחְלִילִים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד

בַּעֲטִיפָה שֶׁל פֶּרְגָמֶנְט.

רַק אַל תָּבִיא לִי וֶרֶד
כִּי אָז אֹמַר אֶת הָאֱמֶת,
שֶׁמִּי שֶׁמֵּבִיא לִי וֶרֶד
הוּא הָאִישׁ הַלֹּא נָכוֹן.

רָצִיתִי שֶׁתִּכְתֹּב אִגֶּרֶת
עִם שְׁקָרִים בַּחֲרוּזִים.
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנֵּלֵךְ לְסֶרֶט
בְּשָׁעָה לֹא מַתְאִימָה
וְנֵשֵׁב שָׁם בּוֹדְדִים לְגַמְרֵי
בָּאוּלָם שָׁנָה שְׁלֵמָה.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

רָצִיתִי שֶׁכָּל זֶה וְכָכָה
וְכֵן הָלְאָה וְכֻלֵּי…
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנִּסַּע בְּיַחַד
לִמְקוֹמוֹת לֹא מֻכָּרִים
וְנָשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה
בִּשְׁבִילִים עֲקַלְקַלִּים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

כאמור, האישה מבקשת שהגבר יעשה כל מיני דברים שונים מהמקובל: יקנה לה כובע משונה, יאמר דברים מוזרים, ייתן דברים מיותרים, ורק שלא יהיה קונבנציונלי וצפוי. 

בטיוטה של השיר, כפי שהיא מצולמת בספר תרצה אתר כל השירים שראה אור ב-2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, נראית גרסה פרועה עוד יותר מזאת המוכרת לנו: האישה מבקשת מהמחזר שבמקום ורד, יביא לה “תרד, צנון”, ושהדברים המיותרים שיגיש לה יהיו… כחולים, והיא מוסיפה בסוגריים: “אני אוהבת כחול”, שמתחרז עם שורה אחרת, גם היא בסוגריים: “חושב שהיית יכול?” שגם היא לא הופיעה בגרסה הסופית.

מעניין אם תרצה אתר הכירה את השיר “ורד אחד מושלם” שכתבה  דורותי פארקר, הכותבת האמריקנית השנונה, שהתלוננה פעם באוזני עיתונאי שראיין אותה “תאר לעצמך,” אמרה לו, “המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…”

הנה השיר שלה, בתרגומו של שמעון זנדבק:

פֶּרַח אֶחָד שָׁלַח לִי מֵאָז נִפְגַשְׁנוּ.
בָּחַר שַׁגְרִיר עָדִין, נָקִי מִפְגָם,
בַּר־לֵבָב, טָהוֹר וּטְלוּל נִיחוֹחַ –
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם. 

יָדַעְתִּי אֶת לְשׁוֹן אוֹתוֹ הַפֶּרַח;
“בֵּין עַלְעָלַי,” אָמַר, “לְבּוֹ נֶחְתַּם.“
הָאַהֲבָה אִמְצָה לָהּ לְקָמֵעַ
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם. 

אֲבָל אִמְרוּ לִי: לָמָּה לִימוּזִינָה
אַחַת מִשְׁלֶמֶת לֹא שָׁלְחוּ לִי מֵעוֹלָם?
זֶה הַמַזָל שֶׁלִי: תָּמִיד שׁוֹלְחִים לִי
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם.

שתי המשוררות קובלות לכאורה על אותו עניין: שתיהן לא מעוניינות בוורד. אבל יש הבדל גדול בין שני השירים הדומים במבט ראשון.

הדוברת של תרצה אתר עדיין לא קיבלה את הוורד. היא מתרה במחזר, מסבירה לו שאינה מעוניינת בפרח, והחלופה שלה היא – הרצון “להשתגע”, ורצוי ביחד: לנסוע בדרכים עקלקלות, ללכת לסרט בשעה לא מתאימה, וכן הלאה.

דורותי פארקר חדת הלשון כבר קיבלה את הוורד. היא לכאורה דווקא כן מתפעלת ממנו. הוורד לדבריה עדין, נקי מפגם, ממש מושלם. בתחילתו של השיר אפשר להאמין שהיא שמחה על החיזור באמצעותו, אבל בבית האחרון דעתה האמיתית מתגלה: היא תוהה בציניות מדוע העניק לה הגבר פרח, מושלם ככל שיהיה, ואיך זה שלא שלח לה, לחילופין, לימוזינה. “זה המזל שלי”, היא אומרת, והופכת את הקערה על פיה: תודה רבה, היא אומרת, על הוורד המושלם, ובעצם – תעשה לי טובה, אל תתקמצן! פרח? לא תודה! תטרח בבקשה קצת יותר, ובעצם – תכניס את היד עמוק לכיס, ותן לי מתנה ראויה, כלומר – מתנה יקרה! 

תרצה אתר מתלוצצת, דורותי פארקר לועגת (לא רק למחזר, גם לעצמה, שאינה זוכה למתנות ראויות). תרצה אתר מחפשת אותנטיות. דורותי פארקר מבקשת הוכחות חומריות. 

יש מי שסבורים כי גבר שטורח להגיש לאשתו פרחים מוכיח במעשה את אהבתו ואת מסירותו. כך למשל נכתב בפסק דין העוסק במעמד אישי, וליתר דיוק, ברצונה של אישה להתגרש: “נמצא שאמנם הבעל שלח פרחים כדי לחזר אחר אשתו. האישה מתחמקת בתשובותיה וביה”ד אף העיר לה על כך. כמו כן מודה כי בעלה חפץ בשלום־הבית, אלא טוענת שהוא כופה עליה את הקשר הזה.” הדיינים ציפו מהאישה להכרת תודה ולהבנה שהפרחים שבעלה נתן לה הם אות לאהבתו, ולפיכך יש בהם משקל כנגד רצונה להיפרד ממנו. 

אולי ראוי היה להגיש להם בתגובה את השירים של תרצה אתר ושל דורותי פארקר? 

אפרים ויינשטיין, יליד פולין, שעלה לארץ ב-1934 בהיותו ילד, כתב את מילות השיר. גיסו, רופא ונגן כינור יליד רוסיה הלבנה שעלה ארצה שנה לפניו, הלחין אותו בקצב הטנגו.  בכתב היד המקורי של ויינשטיין הוא נקרא “בצל עץ תמר”, אבל לימים הושמטה האות בי”ת והוא מוכר בשם “צל עץ תמר”. כמה עשרות שנים אחרי שחיברו את השיר ואחרי שהמבצעת הראשונה שלו, לילית נגר, שרה אותו, אימץ אותו הזמר זוהר ארגוב המופלא, ששינה לחלוטין את אופיו של הפזמון. 

“צל עץ תמר” הופיע בתקליטו השלישי של ארגוב, “היו זמנים”, ומאז נחשב לקלסיקה של הזמר המזרחי. בקולו הצלול והמדויק הוסיף זוהר ארגוב את הסלסולים האופייניים לשירתו, והמילים הנוגות, המבטאות ייסורים של אהבה נכזבת, געגוע והתרפקות על זיכרונות שרק המוזיקה יכולה לשכך השתלבו היטב ברפרטואר של ארגוב. הנה השיר:

צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם
לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
מַנְגִּינוֹתֶיךָ
יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

לאחרונה, ולמרבה ההפתעה, חידשו אותו משתתפי תוכנית הסטירה והבידור “זהו זה” שבימי הקורונה זכתה לעדנה מחודשת.

כידוע, “זהו זה” הייתה תוכנית מצליחה מאוד ששודרו מ-1978 ועד 1998 בערוצי הטלוויזיה השונים, ונהפכה לתוכנית קאלט בתרבות הישראלית. משתתפיה העיקריים – מוני מושונוב, דב גליקמן, גידי גוב, שלמה בראבא ואבי קושניר – היו ידועים במערכונים המצחיקים, הסטיריים והשנונים שבהם הפליאו לשעשע כשגילמו דמויות חוזרות ומוכרות, למשל – “הפולניות”, “באבא בובה”, יאצק, שלושת הזקנים ורבות אחרות.

במרס השנה התאחדו החמישה והחלו להופיע שוב, הפעם בכאן 11,  בסדרה של מערכונים קומיים. 

לאורך השנים התרגלנו לראות אותם מצחיקים, מגחיכים פנים שונות במציאות הישראלית, חושפים הבלים בקריצה כמעט לא נסתרת. תמיד נדמה שהם משעשעים לא רק את הצופים, אלא גם את עצמם, כי הם רואים כל הזמן את המטופש ומלגלגים לו, ישירות ובחשאי.

והנה באחת התוכניות האחרונות לקחו על עצמם חמשת הקומיקאים לשיר את השיר הנושן “צל עץ תמר”, והפליאו והדהימו את הצופים בביצוע אחר לגמרי מהצפוי. הם היו ישירים, בלי שום אירוניה או אצטלה של לגלוג או הגחכה. החמישה עלו בזה אחר זה והעניקו לשיר אופי שונה מכפי שהורגלנו אליו, בביצוע של  ארגוב. גרסתם המפתיעה ישירה, חשופה, נטולת כל קריצה. קצב הטנגו המקורי חזר אל הביצוע שלהם (אצל לילית נגר הוא בלט, ובביצועו של זוהר ארגוב הואט וטושטש, עד שקשה להבחין בו), כל אחד מהם הפליא לשיר את חלקו, וההרמוניה הקולית ביניהם, הכנות שבה שרו, נגעה ללבם של רבים ששבו והוקסמו מהשיר. 

מפליא להיווכח עד כמה השיר ממשיך כבר עשרות שנים לדבר אל השומעים ואל המבצעים, ולספר משהו אחר לכל אחד מהם.

כך למשל דיברה עליו ב-2016 אחת המבצעות שלו, הזמרת קרולינה, בתוכנית ששודרה  בתאגיד השידור. היא אמרה שהשיר מספר לה על אהבתם של הוריה ועל האכזבות שלהם בחיים. באותו שידור שעסק בשיר ראיינו גם את בנו של המחבר, אפריים ויינשטיין. הבן סיפר כי אביו כתב את השיר לאמו באוקטובר 1945, חודשיים לפני שנישאו, מתוך רגע של געגוע עמוק אליה.  

דוגמה נוספת לאוניברסליות של השיר: בינואר 2017 שרה אותו ילדה רומניה בשם אמליה אוזן בתחרות זמר בארצה, וזכתה במקום הראשון. 

“שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חָיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כּל יִשְרָאֵל עַמֶּךָ.
בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ תוֹרָת חָיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרָחֲמִים וְחָיִּים וְשָׁלוֹם.

וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיֶךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כּל עָמְּךָ יִשְׁרָאֵל בְכֹל עֵת וּבְכֹל שָעָה בִּשׁלוֹמֶךּ.

בָּרוּךְ אַתָּה ה’, הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בּשָּׁלוֹם.”

אלה מילות הברכה האחרונה הנאמרת בתפילת העמידה, או “תפילת הלחש”, המופיעה במרכז כל התפילות היהודיות: שחרית, מנחה, ערבית, מוסף, ותפילת הנעילה הנאמרת במוצאי יום כיפור.

בתפילת העמידה נאמרות כמה ברכות רצופות, הנוגעות בנושאים שונים. כשמה כן היא: אומרים אותה בעמידה, ברגליים צמודות, ובלחש, וכאמור, האחרונה שבהן היא זאת שבה מבקשים המתפללים שלום, טובה, ברכה, חן, חסד ורחמים לעצמם ולכל עם ישראל.

רחל שפירא לקחה כמה ממילות התפילה הללו, ועיבדה אותן לשיר “מקרוב”:

שֶׁיִּהְיֶה יוֹמְכֶם כְּמוֹ מְנִיפָה נִפְרֶשֶׁת.
שֶׁיִּהְיֶה לִבְּכֶם פָּתוּחַ לֶאֱהֹב
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן, וְקֵן שֶׁל חֶסֶד,
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקְרוֹב.

שֶׁתִּהְיוּ קָלִים בָּעֲנָנִים
וְתִזְכּוּ לְשֹׁרֶש בַּשָּׁמַים
קו שֶׁל חֵן וְקָו שֶׁל רַחֲמִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַם מִקְרוֹב.

שֶׁתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָהָרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן וְאִתּוֹ תּוּכְלוּ לָקַחַת
קו שֶׁל אוֹר, וְקָו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.

שֶׁתִּהְיוּ עֵרִים כְּסַקְרָנוּת שֶׁל יֶלֶד
וְשִׁירְכֶם יָבִיא לָכֶם מִן הַשׁוּרוֹת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶל תֹּם, וְקַו שֶׁל תְּכֵלֶת
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקָרוֹב.

שֶׁיִּהְיֶה חַלוֹן לַכּוֹכָבִים
וּלְכָל סִפּוּר יִהְיֶה שוֹמֵעַ
שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לָאֲהוּבִים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת גַּם מִקָּרוֹב.

שתַּבִּיטוּ בָּעֵינַיִם
וְאַחַר הַצָּהֳרַיִם
מִישֶׁהוּ יִקְרָא מִן הַמִּרְפֶּסֶת
וְשִׁמְכֶם יִהְיֶה כְּלַחַן
וְאִתּו תּוּכְלוּ לָקַחַת
קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד.

שפירא עיצבה דימוי של מניפה שכל אחד מקפליה – הקווים היוצרים אותה – מכיל ברכה. על ה”חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים” מהתפילה הוסיפה שפירא קו של אור שמאפשר לראות, ואז פירטה את טובן של הברכות: היא מאחלת לשומעיה להיות קלים, ועם זאת – בעלי שורשים. להיות אהובים: שמם בפיו של מישהו שיקרא אליהם מהמרפסת יישמע להם כמו מנגינה מושרת, ודברים שירצו לספר יישמעו בתשומת לב ומתוך תחושה של קרבה ואהדה. עוד היא מאחלת להם לזכות בסקרנות ילדית, שהרי סקרנות כזאת מאירה את העולם ומשווה לו את הקסם שהמבט הראשוני מוסיף לפלאים המקיפים אותנו.

כמה יפות מילות שירה של רחל שפירא, שמיכאל בן דב הלחין והזמרת רוחמה ביצעה. כמה היטיבה לקחת את המילים מהתפילה, להוסיף עליהן וכמו להרחיב  אותן ולתאר את משמעויותיהן.

בזכות האופטימיות והאהבה השרויים בשיר, ובשל נימת התפילה והברכה, מרבים לקרוא את “מקרוב” בבתי ספר ובגנים, בעיקר בהקשר של פתיחת שנת הלימודים, וגם במקומות שבהם דוגלים ברוחניות או עוסקים בה. כך למשל הוצג השיר בכנס אקדמי שעסק בקשר בין פסיכותרפיה וייעוץ לרוחניות או במפגש של “אחוות נשים” שכלל מופע בשם ״הביטו אל האור״. אנשים בוחרים בשורות ממנו כ”משפט השבוע” שלהם, ומורים מבקשים מתלמידיהם ליצור מניפת נייר ולכתוב או לצייר בכל אחד מקפליה את האיחולים שלהם לשנה החדשה.

בריאיון עיתונאי נדיר שהעניקה רחל שפירא לעיתון מעריב סיפרה המשוררת, שהיא סרבנית ריאיונות ידועה, כי היא “קשורה לסתיו ומרבה לכתוב עליו”. אכן, הוסיפה, היא יודעת “שיש בארץ חבורה של מכחישי סתיו”, אבל היא מתנגדת לעמדתם. “בטח שבמקום שבו אני חיה יש סתיו, ומי שלא מאמין, מוזמן לבוא אלינו ולראות את גבעת הכורכר, עטורה בחבצלות”, הוסיפה. לכן, סיפרה, היא אוהבת לכתוב על חודש תשרי ועל הסתיו הישראלי הנוח והנעים, בניגוד לסתיו שתיארו משוררים שלא נולדו בארץ, ותיארו עונה אפלולית וקודרת.

בסתיו מתחילה שנת הלימודים ומגיעים חגי תשרי: זמן שמתאים לתפילה ולברכה המאחלת לנו “לָקַחַת / קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶׁל חֵן וָחֶסֶד”.

אבל השנה, שנת הקורונה, נראה שהכול השתבש: שנת הלימודים התחילה ונעצרה כעבור ימים אחדים, הסגר השני שהוטל עלינו, החששות הבריאותיים והכלכליים והחרדות הקיומיות שרבים חשים רק מדגישים את מילות השיר, ואת הרצון והתקווה שישובו אלינו עד מהרה ימים של חן וחסד. 

ב-1977 התחולל בישראל “המהפך”, כפי שהכריז עליו בטלוויזיה חיים יבין. בפעם הראשונה נערך מדגם טלוויזיוני, שתפקידו לקבוע, עוד לפני שמגיעות תוצאות האמת בבחירות, בכמה מנדטים זכו כל אחת מהמפלגות. בעקבות התוצאות שהגיעו לידי יבין, הוא הודיע בשידור ישיר, בחגיגיות נרעשת, על השינוי שחל במפה הפוליטית בישראל. 

אכן, בעיני ישראלים רבים הייתה זאת אחת ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, כאלה שתוצאותיהן עדיין ניכרות, זמן רב אחרי תום כהונתה של הכנסת התשיעית; באותן בחירות, שנערכו ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, זכה לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין, ברוב בכנסת, וקיבל לידיו את רסן השלטון. הסתיימה ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא”י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, והליכוד שולט מאז ועד עתה כמעט ברצף, למעט ממשלות רבין, ברק, וממשלת האחדות הלאומית (פרס-שמיר). 

זמן לא רב אחרי “המהפך” כתב יהושע סובול,  מחזאי, במאי וסופר ישראלי, את “השיר על הארץ”, שיוני רכטר הלחין, ונורית גלרון שרה:

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?
איפה אותה אהבה מגוללת בחול?
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח
שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

לפני שנה, בספטמבר 2019, כשחגג סובול יום הולדת 80, הוא לא היסס לספר מה היה הרקע לכתיבת השיר: “התחושה הייתה,” אמר בריאיון לעיתון כלכליסט, “שהולכים להשתנות דברים בצורה קיצונית ומתוכה כתבתי שהולכים להיפרד מהארץ כפי שהיתה. כשכתבתי על ‘שמחת הפשטות’ התכוונתי לכל מילה כי היתה יותר סולידריות בין השכבות השונות והחיים היו יותר פשוטים, על כל היתרונות והחסרונות. הארץ היתה יותר קטנה אבל פחות שמנה. אחת המחלות של החברה הישראלית שהיא לוקה בהשמנת יתר, היא מחזיקה חגורה שמנה מאוד של אוכלוסייה חסרת זכויות ואלה דברים שפועלים על הלב והורסים אותו. אני עדיין מכבד את הדעות של הבחור ההוא שכתב את השיר, לא נעשיתי חכם יותר מכפי שאותו צעיר היה”.

סובול מתאר בשיר ארץ שכבר לא הייתה כבר כשכתב אותו: ארץ שהייתה פעם “קטנטנה”: זכור הפזמון החוזר בשיר מ-1943, שכתב שמואל פישר והלחין הנריק (צבי) גולד-זהבי: “אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, / נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת. / אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי / אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת”…

אחרי מלחמת ששת הימים הארץ שוב לא הייתה כה קטנה, שכן היא כללה את שטחי הגדה המערבית, את הגולן ואת מרחבי חצי האי סיני (שהוחזרו למצרים בעקבות הסכם השלום עם אנואר סאדאת, ב-1982). 

סובול זוכר בשירו את “היחפנים” “פורקי העול” ש”עשו אהבה” עם הארץ כפי שהוא זוכר אותה, או רואה אותה בעיני רוחו, בימים שנאבקו עליה באהבה, כבשו אותה בכפות רגליהם היחפות, מאוהבים ושרוטים, עניים חולמים ש”לעורם רק כותונת”, והם מתעלים בחלום קודח ו”מטורף”, שהרי שיבת ציון, התקומה, החזון הציוני, לא יכלו להיראות מעשה שפוי. סובול מתגעגע לימים שהארץ הייתה “נידחת”, והחיים בה – אלה של בוניה החלוצים – היו פשוטים. אנשים עסקו בסילוק קוצים כדי להכשיר את האדמה לגידולים חקלאיים.

סובול מכנה את אותם חלוצים “אנרכיסטים”. בפזמון המילה הזאת מלבבת ומכמירה. כן, היחפנים ההם חלמו. כן, הם פעלו, ומימשו חלומות בלתי אפשריים. ולא, סובול ודאי לא העלה בדעתו לאן תתגלגל המילה הזאת, “אנרכיסטים”, שבשיר שכתב היא כה תמימה ואוהבת.  

“פשוט נסעתי ברכב בתל אביב והייתי צריכה להגיע לאנשהו”, סיפרה הזמרת ריטה לכתב של עיתון מעריב והמשיכה: “בכל רמזור, בכל מקום, ברכבים, באוטובוסים, הסתכלתי על הפנים של האנשים, וראיתי שכולם שקועים בתוך איזה מקום שבטוח לא נעים. כולם עסוקים וחושבים על הצרות שלהם, במקום לפתוח את החלון ולצעוק: ‘הכל יהיה טוב, הכל יהיה בסדר’. יש לי מחברת בתיק, והיד רשמה בעצמה. אפילו לא הסתכלתי מה נכתב. וזה מה שהיה”.

ריטה סיפרה על השיר “מחכה” שאת מילותיו כתבה ב-2008. שיר שנועד לנחם, להפיץ רוח אופטימית, להבטיח לשומעים עתיד טוב יותר, שינוי שיבוא לאטו, בהדרגה, כמו מאליו, בלי שנחוש בו, ולפתע הוא יהיה כאן. הנה המילים לפזמון שעידן רייכל הלחין וריטה שרה: 

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה…

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

מה התרחש אז, ב-2008, בארץ ובעולם? מה גרם אז לאנשים להיראות כמי שזקוקים כל כך לעידוד?  

הנה כמה מהאירועים של אותה שנה: הבורסות בעולם קרסו. מטוס של בריטיש איירוויס התרסק. פעילי אל-קאעידה השתלטו על בסיס צבאי בפקיסטן ליד הגבול עם אפגניסטן. טורנדו הכה בארצות הברית. היה פיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים. סופת ציקלון פגעה במיאנמר, והותירה אחריה כ-22,500 הרוגים ויותר מ-40,000 נעדרים. התבצעה עסקת החלפת אסירים לבנוניים וגופות של מחבלי חיזבאללה תמורת הגופות של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. במומבאי התרחשה בבית חב”ד מתקפת טרור קטלנית. ובסוף אותה שנה, ב-27 בדצמבר, החל בעזה מבצע “עופרת יצוקה” (שבמהלכו נהרגו כ-1,166 מתושבי עזה, בהם נשים וילדים, 10 חיילי צה”ל ושלושה אזרחים ישראלים). 

אכן, שנה לא קלה, שהיו בה גם בשורות משמחות, למשל: לווין התקשורת הישראלי עמוס 3 שוגר לחלל.  אינגריד בטנקור שוחררה משבי שנמשך שש שנים. האולימפיאדה בבייג’ין התקיימה באותה שנה. פול מק’רתני ביקר לראשונה בישראל. 

כשקוראים את קורות שנת 2008 ומשווים אותם לימינו, ימי נגיף הקורונה, קשה כמעט להבין מה היה אז כל כך קשה ומדכא. 

אכן, שום מטוס נוסעים לא התרסק בחודשים האחרונים, אבל זאת משום שהתעופה האזרחית דממה במשך כמה חודשים, ולמעשה עדיין לא חזרה, ולא ברור מתי תתחדש בנפחים שאליהם הורגלנו לפני שפרצה המגיפה העולמית.

נפילת הבורסות ב-2008 היו כאין וכאפס בהשוואה עם המשבר הכלכלי העולמי שפקד את כל הארצות, למעשה – הכלכלה בעולם קורסת. בישראל אנחנו מתבשרים על מספר שיא של מובטלים, לאחר שהסתיימה תקופת החל”ת שאליה הוצאו בכורח בתקופת הסגר. עסקים רבים פושטים את הרגל ונסגרים, ואין לדעת מה יעלה בגורלם של כל המובטלים.

אפילו האקלים העולמי מאיים ומפחיד, שכן נראה שגם הוא משתנה לנגד עינינו. התקדים של 38 מעלות חום בסיביר מסמן מעין תחושה אפוקליפטית. רבים הזהירו מפני השפעת ההתחממות הגלובלית, שתביא לשינויי מזג אוויר קיצוניים, והנה ראינו את שריפות הענק באוסטרליה, את השטפונות והסופות הקטלניות באמריקה, ועכשיו את גלי החום הקשים בסיביר.

כל זה קורה בד בבד עם התפשטותו של הנגיף המסתורי. רופאים מסבירים שרב הנסתר על הגלוי, ככל שמדובר בנגיף, שכן בכל כמה זמן מתגלות השפעות נוספות שלו על גופם של בני אדם. לאחרונה דווח שגם מי שהחלימו ממנו ממשיכים כנראה לסבול מתוצאות ההידבקות בו, שכן נמסר שאצל חלקם נרשמה פגיעה בלבלב ובעקבותיה החלו תסמינים של סוכרת נעורים. למעשה, על פי מחקר חדש שנערך בארצות הברית, הנגיף הקורונה פוגע כמעט בכל איבר חיוני בגוף.

שלא לדבר על התוהו ובוהו הפוליטי השורר בישראל, ומעורר גם הוא תחושות אפוקליפטיות. 

נראה כי דווקא עכשיו כולנו זקוקים במיוחד לנחמה. שירה של ריטה מבטיח שמשהו ישתנה. יבוא “כאילו היה שם תמיד /  וחיכה שנבחין בו”. יבוא “בלי שנרגיש” ו”משהו ישתנה.” 

האם אפשר להיאחז במילים הללו? להאמין להן? אשרי מי שיכול. 

באותה שנה, 1990, הושמע השיר ברדיו בלי הרף, שוב ושוב. במשך חמישים ושניים שבועות שהה במצעד הפזמונים של רשת ג’, בהם שבועיים במקום הראשון. בשנה שאחרי כן הוא הוכתר “שיר השנה” של הרשת במצעד הפזמונים העברי השנתי. כל זאת קרה בעיצומה של מלחמת המפרץ. ייתכן שהשיר הצליח כל כך דווקא בגלל, לא למרות התקופה, שהתאפיינה בחששות ובפחדים רבים, בתחושה האפוקליפטית-כמעט שהייתה לרבים לנוכח מה שהתרחש אז – הצתת בארות הנפט בכווית, הטילים שנורו על ישראל, ההסתגרות בחדרים האטומים, הצורך לעטות מסכות הגנה מפני גזים רעילים – כל אלה התאימו אולי לפזמון המלנכולי כל כך של השיר “הקיץ האחרון”, שנאחז עמוק בלבבות.

הנה מילותיו:

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עליי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

את השיר חיבר, למרבה ההפתעה, צעיר, למעשה נער: מקס גת-מור היה להמשיך לקרוא שפיות זמנית “הקיץ האחרון”: מניין בא כל העצב ←

“אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית,” אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר “תרנגול בן גבר”, שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, “דליה והמלחים”, סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, “פנים חדשות במראה”, וזאת “בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון”, כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

“דליה והמלחים” היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

“שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית”, הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת “דליה והמלחים” מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹר–הָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר “הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו” לאותה אישה “יְחֵפָה”, “נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה”, הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של “מדינת אכזיב” בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

“אני יודע איך התחילו לפחות שמונים אחוז מכל התקריות שם. […]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורטם, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם את חיל האוויר”…

את הדברים הללו סיפר משה דיין, מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסם ב-27 באפריל 1997, כלומר – כמעט שלושים שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא  נהגו כך, שכן דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין אמר שנקט את הצעדים הללו, כשם שעשו הרמטכ”לים חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין, כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים.

דיין הודה למעשה שמדינת ישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה”ל עילה להגיב מצדו בחומרה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר כזכור בכנסת החוק לסיפוח הרמה.

על המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים, ועל השאלה אם הייתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר 1967 והארץ שינתה את פניה, מאת תום שגב, וגם במאמר של פרופסור אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב,“בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה”.

במהלך מלחמת ששת הימים ספגו היישובים בעמק מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסורים בצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה: באפריל 1967 התחולל יום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי והסורי. במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, ונודע כי רמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, צעיר יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר “בתי את בוכה או צוחקת”. דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה לכמה ביצועים:

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מעל הקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. עם זאת, הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ שסק, הבובה שלה – נעלם. היא רואה את אמה שספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש שוב אינו מסוכן.

יובב כץ מתייחס בפזמון שכתב גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התעתדו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבאני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. תוכניתם עוררה את מה שכונה “הקרב על המים”, מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, כדברי השיר:  “איש לא יסב את מימיו לאחור”. השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קיד: “הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר”.

כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. כך למשל אפשר לראות כי באוגוסט 1990, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ’ בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מזה המקורי: “זה הזמן ליזום דיון ציבורי על  שאלת הסרבנות,” כתב אברמוביץ’ בעיתון מעריב, “למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון־הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא אתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא אתנו, היא  שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת”. מדוע, תהה אברמוביץ’ במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה משקיעה תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור (“כל הארץ מלאה במאהלי מחאה”, כך כתב במאמר) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? 

נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, נמשכות מאז ולתמיד.

 בסוף שנות השישים של המאה העשרים סער העולם. היו אלה ימים של מהומות והתנגשויות: ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם וצעדות המחאה של התנועה לזכויות האזרח גדשו את הרחובות ואת האוניברסיטאות בארצות הברית. גם באירופה, במיוחד בצרפת ובגרמניה, התרחשה תסיסה שהתפרצה בעוצמה רבה ב-1968 בימי מרד סטודנטים.

באותה שנה, 1968, הקליט הזמר והחצוצרן לואי ארמסטרונג את השיר “What a Wonderful World” שמהלל את יופיו של העולם ואת האחווה האנושית השוררת בו. לכאורה זהו שיר ענוג ותמים, אבל על רקע התסיסה החברתית אפשר להבין שהוא מבליע מסר פוליטי חתרני, בלי לומר את הדברים במפורש.

לואי ארמסטרונג התייחס לכך כשדיבר אל הקהל באחת מהופעותיו: “יש כאלה שאומרים לי, ‘היי, מה זאת אומרת – עולם נפלא? מה, עם כל המלחמות שיש בכל מקום, העולם לדעתך נפלא?'” והוסיף ארמסטרונג ואמר: “אבל אולי תקשיבו רגע לכל שירי הפופ הישנים? נראה לי שלא העולם כל כך גרוע, אלא מה שאנחנו עושים לו, ואני אומר רק: תראו כמה העולם יכול היה להיות נפלא, אילו רק אפשרנו לו.”

 עלי מוהר ומאור כהן תרגמו את השיר, שנקרא בעברית “איזה אחלה עולם” (בתרגום חסרות כמה מהשורות, כנראה מכיוון שהמתרגמים לא הצליחו להעבירן לגרסה שתתאים ללחן). גידי גוב שר אותו לראשונה בפתיחת השנה השנייה של תוכנית הטלוויזיה “לילה גוב”:

כשאני רואה בחלוני
עץ שמוריק לך וגם לי
אני שר לעצמי, איזה אחלה עולם

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם

וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים
פרוסים אחרי הגשם על פני האנשים
והיום כה יפה, וקל לי כל כך
לומר שאני אוהב אותך

והנה תינוקות בוכים במיטה
מה שהם ילמדו לעולם לא אדע
אז אני שר לעצמי, איזה אחלה עולם

אחלה עולם…

וכל צבעי הקשת, יפים וחדשים
פרוסים אחרי הגשם על פני האנשים
והיום כה יפה, וקל לי כל כך
לומר שאני אוהב אותך

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר, ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם
אני שר לעצמי (שר לעצמי), איזה אחלה עולם

אחלה עולם…

ג’ורג’ וייס ובוב ת’יל שהלחינו את השיר וגם כתבו את מילותיו, נאלצו להיאבק בלארי ניוטון, המנהל של חברת התקליטים ABC Records, שלא אהב את “What a Wonderful World” וסירב לקדמו. יש האומרים כי כשהוקלט נאלצו המבצעים להינעל באולפן כדי למנוע מניוטון להיכנס ולעצור את ההקלטה. בתחילת דרכו לא הצליח השיר. מספרים שלואי ארמסטרונג קיבל תמורתו רק 250 דולר. אבל חרף התנגדותו של המנהל, השיר כבש את דרכו, ושנה אחרי שהוקלט לראשונה הגיע לראש מצעד הפזמונים באנגליה.

כשלואי ארמסטרונג הקליט את השיר כבר הייתה הקריירה שלו בנסיגה, ו”What a Wonderful World” שב והחיה אותה. יש מי שסבורים שהמחברים בחרו דווקא בארמסטרונג, שהיה אז בן 67, כי נראה כמו סבא רך ואוהב, מה גם שהיה  אפרו-אמריקני ולכן הזכיר בדמותו את המחאה והמאבק למען שוויון זכויות לבני כל הגזעים. 

“What a Wonderful World” זכה לעדנה מיוחדת אחרי ששולב ב-1988 בסרט “בוקר טוב ויאטנם”, בכיכובו של רובין ויליאמס. שם הובן שמדובר בשיר מחאה נוקב. בסצנה שבה מופיע השיר רואים את הניגוד בין המילים האופטימיות והמנגינה המלטפת לבין זוועות המלחמה, שבני האדם גורמים להן. אכן, העולם יכול להיות מקום יפה להפליא שבו ידידים לוחצים ידיים, מביעים את אהבתם ומגדלים תינוקות שעתידם מובטח: “מה שהם ילמדו לעולם לא אדע”, שהרי כל דור אמור להשתפר, להישען על התרבות שקדמה לו ולהוסיף עליה עוד נדבך משלו. אבל העולם ששוררות בו מלחמות אינו כזה. אינו נפלא.

 “What a Wonderful World” זכה להצלחה יוצאת דופן לאורך עשרות שנים. ממשיכים להשמיע אותו גם כיום, יותר מיובל שנים מאז שעלה לראשונה לפסגת הלהיטים באנגליה, והוא זכה לעשרות ביצועים שונים ושולב בסרטי קולנוע וטלוויזיה רבים.

לאחרונה משמיעים אותו שוב ושוב ברדיו. האם מילותיו מספקות תקווה ואופטימיות? מה חשים המאזינים הנאלצים בימים טרופים אלה להסתגר בדל”ת אמותיהם ולהימנע מפגישות עם יקיריהם כשהם שומעים את השורה “I see friends shaking hands saying how do you do” (שאינה מופיעה בתרגום לעברית)? האם יש במילים הללו בשורה, או שהן נראות בימים אלה כרעיון מפחיד: ללחוץ ידיים? מי מרשה לעצמו לעשות מעשה כל כך מסוכן? 

לא נותר לנו אלא לקוות שנשוב עד מהרה לימים שבהם קרבה פיזית בין בני אדם לא תאיים עוד ולא תפחיד, אך ייתכן שזה יקרה רק כשיימצא החיסון נגד הנגיף.  

ימי הקורונה

לעתים קורה הנס: יוצר – משורר, פזמונאי, סופר – טובע שורה שנהפכת לציון דרך, כי היא מבטאת באמירה אחת קצרה רעיון או עיקרון יסודיים ורבי משמעות. כך קרה כשפזמונאי בשם מוטי המר כתב שיר שמרבים להשמיעו בימי זיכרון: “רקמה אנושית אחת” (שאותו כבר הזכרתי בעבר בטור קודם, בשל הקשר שלו עם השיר “למי צלצלו הפעמונים” של ג’ון דאן).  

המר, יליד 1949, כתב את השיר בעקבות חוויה שעבר כשהיה רק בן עשר, והיה עד לאירועים שהתרחשו בחיפה, העיר שבה נולד, מה שכונה “אירועי ואדי סאליב”.

בשכונת ואדי סאליב גרו בעבר ערבים. אחרי שנסו ממנה, במהלך מלחמת העצמאות, הופקעו בתיהם והועברו לידי דייריהם החדשים, ברובם עולים מצפון אפריקה. הללו סבלו מעוני ומאבטלה. 

בתחילת יולי 1959, התפתחה תגרה בקרבת בית קפה בשכונה, ובעליו הזמין את המשטרה כדי שתרסן את תושב השכונה, סבל בשם עקיבא אלקדיף שהשתכר אחרי יום עבודה קשה בשוק הסיטונאי, והחל להשתולל. השוטרים ירו בו. מה בדיוק קרה שם לא ידוע. יש הטוענים כי השוטר כלל לא התכוון לפגוע באלקדיף, ובעצם ירה באוויר כדי להרתיעו ולהרגיעו. אחרים חשו שהירי, תהא כוונתו אשר תהא, רק חיזק את התחושה שדמם של התושבים קשי היום של השכונה מותר. מכל מקום, דמו הניגר של אלקדיף, כמו גם שמועות השווא שלפיהן נהרג, הציתו סערת רגשות והחל גל של מהומות אלימות. אלה חרגו מגבולות השכונה, שדייריה הגיעו אל מרכז חיפה, ושם יידו אבנים, התפרעו, והרסו חנויות ובזזו אותן, ואף הציתו מכוניות בשכונות הוותיקות והמבוססות יותר של חיפה. 

כאמור, הילד מוטי היה עד לכל אלה. חלפו כעשרים שנה לפני שביטא את מה שחש אז בשיר שכתב והלחין, “רקמה אנושית אחת”:

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו…

ב-1983 הקליט מוטי המר את השיר, אבל זה לא זכה לתשומת לב. שנתיים אחרי כן שמעה אותו חוה אלברשטיין והחליטה להקליט אותו באלבומה “הצורך במילה – הצורך בשתיקה”. המבקר יוסי חרסונקי מעיתון מעריב קטל אמנם במרס 1988 את השיר: הוא טען כי “אמירותיו פשטניות”; ש”חוה מנסה להיות אישית, אך לא נוגעת ללב”; שהיא שרה “בהכללות” וכי השיר “נפתח בהגות פילוסופית על רגע שחולף ואיננו”, ונמשך “בהטפה פדגוגית”, אבל נראה כי הציבור לא הסכים אתו, שכן מדובר באחד מהשירים האהובים ביותר שאלברשטיין ביצעה. 

מוטי המר, ואתו הזמרת שבחרה בשירו, מספרים לנו על הקשר שלא יינתק בין כולנו. כל אחד מאתנו שאיבד נפש אהובה יודע כי “משהו מת בו” ביחד עם אותו אדם, כי כמה נכון ומדויק: כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

ביטוי עז לקשרי הגומלין המתמידים הללו אפשר לחוש במיוחד בימים כמו אלה שבהם אנו חיים עתה: ימי מגיפת הקורונה שמאלצים כל אחד מאתנו לחשוב לא רק על עצמו, אלא להתחשב בזולתו. וכך נכדים וילדים בוגרים נמנעים ממגע קרוב עם הורים ועם סבים, שמא מגע כזה יזיק להם. דווקא ימים אלה של “ריחוק חברתי” מאולץ מביעים לא ריחוק, אלא קרבה: אלה ימים של ערבות הדדית ואחריות הכרחית. אנשים שחוששים שמא הם נשאים לוקחים על עצמם את הקושי שבבידוד מיקיריהם, כדי לשמור על בריאותם ולהגן עליהם, והציווי להתבודד ולהתרחק נועד למנוע מהנגיף להתפשט מאדם לאדם, שכן “כולנו רקמה אנושית אחת חיה”. 

יתר על כן: המדען הבריטי ד”ר ג’יימס לאבלוק פיתח בספרו The Ages of Gaia את התיאוריה שלפיה לא רק בני האדם קשורים זה אל זה בערבות הדדית, אלא שכל  היצורים החיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה מתמדת עם סביבתם ויוצרים ביחד מערכת סגורה, כדי לשמר את התנאים המאפשרים כאן חיים. “גאיה” הוא שמה של אלת האדמה, או “אימא אדמה”, במיתולוגיה היוונית. האם אימא אדמה מאותתת לנו שמשהו צריף סוף סוף להשתנות ביחס שלנו אליה? 

לאחרונה דווח כי בעקבות הבידוד והסגר חלה ירידה בזיהום האוויר, חיות הבר חשות בטוחות יותר, שונית האלמוגים במפרץ אילת משתקמת, החופים נקיים יותר. 

מה יקרה כשהאנושות תתגבר על הנגיף? האם נדע “להתחיל מההתחלה”? 

לפני כחודש הביעו חברים של המשורר נתן זך דאגה לשלומו. זך נחשב אחד מבכירי המשוררים העבריים ופורץ דרך בשירה. זכורות המחלוקות שעורר בצעירותו עם נתן אלתרמן ובבגרותו עם דורי מנור, שניהם משוררים שדרכי היצירה שלהם היו שונות מאוד מאלה שלו.

חבריו של זך טענו כי בת זוגו לחיים “השתלטה על חייו”, “אשפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות” וכן שהיא “מנסה להעביר לידיה את רכושו”. הסופר א”ב יהושע סיפר שניסה לבקר אצל זך אבל פניו הושבו ריקם, ומתי כספי התראיין בגלי צה”ל ואמר שגם הוא מוטרד.

הטענות התפרסמו בכלי התקשורת תחת כותרות בנוסח “הקרב על נתן זך” וכן “תעלומת נתן זך: מדוע אשתו של המשורר מונעת מחבריו לפגוש אותו?”

אחרים (אמירה לם ואיתי אילנאי שביקרו אצל זך וראיינו את אשתו) ניסו להזים את השמועות וקבעו כי “הטענות האלה מוגזמות” ושהיא מטפלת בו באהבה ובמסירות. את זך עצמו לא היה אפשר לשאול, שכן לקה בשנים האחרונות באלצהיימר וקשה כנראה לתקשר אתו בבהירות.

המחלוקת בדבר שלומו של זך מעלה על הדעת את אחד השירים היפים ביותר שכתב,”כולנו זקוקים לחסד” (אילן וירצברג הלחין):

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,
כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.
לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף
לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.
לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת
וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,
כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,
רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.
צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת
שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,
שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם
לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,
גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם
בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם
שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.
כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ,
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת.

השיר משמעותי במיוחד בימים טרופים אלה של מגיפת הקורונה שבהם אנו מסוגרים בבתינו וכל אחד מאתנו, לא רק מי שנדבקו וחלו, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. המשבר אינו פוסח על איש. רבים חוששים שמא איבדו לצמיתות את מטה לחמם, ובכל מקרה בימים אלה שאינם יכולים לעבוד, פרנסתם נפגעת קשות. אחרים נאלצים להמשיך לעבוד ולצאת מהבית בתקופה של חששות רבים, שהרי איש אינו יודע היכן עלולים להידבק במחלה. רבים חשים בבדידות בימים שבהם נגזר על כולנו להמעיט ככל האפשר במגעים חברתיים, למעשה להימנע מהם כליל.

מילים רבות בשיר מתעצמות ומקבלות אם כן נופך חדש. למשל הצורך “לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף / לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע” נעשה משמעותי במיוחד: אנו נאלצים להתנכר לערגה האנושית הבסיסית למגע קרוב, לחום שבני אדם מעניקים זה לזה בחיבוק או בלטיפה מנחמת.

בשיר מסביר נתן זך כי חסד אמיתי נעשה בלי שהנותן מצפה לתמורה. אכן, אנו עדים בימים אלה לגילויי מסירות מרגשים. הצוותים הרפואיים מסכנים את בריאותם בלי היסוס. רובם נעתרו לקריאה להגיע ולטפל בחולים בקורונה. הם אמנם עובדים בשכר, אבל למעשה התנדבו לשרת דווקא במחלקות הקשות והמפחידות שהוקמו לצורך העניין. אחרים, שאינם נמנים עם הצוותים הרפואיים, מתנדבים לסייע לקשישים שמצויים בקבוצת הסיכון לחלות, ובכלל למי שרתוקים לבתיהם ואינם יכולים לצאת ולהצטייד במזון ובתרופות. אין ספק שכל המתנדבים הללו מראים לנו את אותו “מָקוֹם / שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם”.

אחת השורות בשירו של נתן זך האומרת “שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם / לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם” מעלה על הדעת את השורה האחרונה בשיר “מֵתַי” של המשוררת רחל: “רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד”, שורה שיכולה להפוך לקו מנחה בחיים. שני המשוררים מלמדים אותנו שרגע של שמחה שזכינו לה, תחושה של משמעות שהאירה את חיינו, קשר של אהבה, חום וקרבה אנושית, לא יכולים להתפוגג לעולם, שכן מהרגע שחווינו אותם הם שלנו לעד.

יש לקוות שימי הקורונה יגיעו בקרוב לסיומם. שנוכל לשוב אל אורחות חיינו ואל השגרה שכולנו מייחלים לשוב אליה. ואולי מההתנסות של התקופה האחרונה נוכל ללמוד גם שיעור של חסד שימשיך ללוות אותנו גם בעתיד.

אריק איינשטיין כבר היה ב-1982 זמר אהוב ופופולרי מאוד, עם תשעה עשר תקליטים שהקליט, תוכניות טלוויזיה וסרטים שהשתתף בהם, ביניהם “סאלח שבתי”, “מציצים ” ו”כבלים”, מערכוני “לול”, קליפים רבים ואינספור הופעות, כסולן ובהרכבים שונים. ואז, בשבוע שבו יצא אלבום חדש שלו, “יושב על הגדר”, נקלע  הזמר לתאונת דרכים קטלנית. ידידתו, הציירת רבקה רובינשטיין, נהרגה, בת הזוג שלו, סימה אליהו, נפצעה קשה, והוא עצמו סבל מזעזוע מוח ושברים בצלעות, שגרמו לו לקשיי נשימה. קרע ברשתית החריף את בעיית הראייה שלו.

כשנה לפני כן באוגוסט 1981, שר בפעם האחרונה בפני קהל, עם המופע שלו “חמוש במשקפיים” שהתקיים במועדון “קיסרית”, בקנטרי קלאב בקיסריה.

ייתכן שאלמלא אותה תאונת דרכים היה איינשטיין יוצא עם מופע חדש, הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט ולהצטלם, אבל אחריה התחזקה נטייתו הטבעית להמעיט ככל האפשר ביציאה מהבית, והוא הפסיק לחלוטין להופיע.

בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב על שיר אחר שכתב איינשטיין עוד ב-1974, כמה שנים לפני תאונת הדרכים שאליה נקלע, השיר “סע לאט”,  (מיקי גבריאלוב הלחין אותו). איינשטיין מתחנן באוזני הנהג שייסע לאט, ומנסה להתנחם ולהירגע: “מחר אני אקום מוקדם, / תראה יהיה בסדר”, “נותן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים”… זהו שיר כמעט נבואי, שמבטא את חששותיו של איינשטיין מפני הסכנות שבכביש. המילים “ואני חושב כמה חם בבית” מרמזות על שיר מפורסם אחר של איינשטיין, שאותו כתב ב-1986 את שירו המפורסם “אני אוהב להיות בבית”, וביטא בו בפירוט ובבירור את העדפותיו (מיקי גבריאלוב הלחין גם את הפזמון הזה):

יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית

יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים

יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל.

אבל אני אוהב להיות בבית…

אריק איינשטיין ביטא בשיר את הרצון המתמיד שלו להישאר בדל”ת אמותיו. שום דבר מבחוץ אינו מושך את לבו כמו “התה והלימון והספרים הישנים”. אכן, הוא מכיר בכך שיש אנשים שהחוץ קורא להם: אלה “שמטפסים על הרים” אלה “שצונחים מגבהים”, כל ההרפתקנים “שהולכים בגדול”, אלה שלא מפסיקים לחפש ולגלות. אבל הוא? הוא מעדיף את המוכר והסגור, את  הקטן והמצומצם שמכיל את כל מה שנדרש לו: קרבתה של אהובתו, ההרגלים המוכרים והמרגיעים, וכן – את כל העולמות הנפתחים בפני מי שספרים רבים ושונים ממלאים את ביתם, ומאפשרים להם להפליג הרחק הרחק, בלי לזוז ממקומם.

בימים אלה אנו מצווים להתבודד בדל”ת אמותינו. בתחילה התבקשו רק מי שהיו קרובים אל חולי קורונה להסתגר ולהתבודד, שמא ידביקו אנשים נוספים, אבל עתה הוחמרו ההנחיות ורובינו נאלצים לשהות בבית ולהשתדל לא לצאת ממנו, ככל האפשר. אולי כדאי לנו עכשיו לאמץ את נקודת המבט שהביע אריק איינשטיין בשירו ולמצוא את המיטב בהסתגרות; למשל – לשוב אולי אל הקריאה ולתור באמצעותה את העולם.

אלה ימים של אי ודאות וחששות, והם קשים במיוחד למי שחשים צורך לגמוא מרחקים, לתור את העולם, להתרחק מביתם ולמצוא אוצרות במה שזר ומרוחק, בחברה של בני אדם לא מוכרים או בטבע.

“אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר”, אמר הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ויש מי שגורסים כי עיני הרוח רואות מראות שמתעלים מעל כל מציאות קונקרטית, וכי מה שהדמיון מציע, מרתק ומפעים הרבה יותר מכל חוויה ממשית.

טוב לפזם בימים אלה את השיר של אריק איינשטיין, ולנסות לומר לעצמנו כך: “אני אוהב להיות בבית”; לוותר על ציד נמרים ועל דליית פנינים, ולהסתפק בנמרים ובפנינים האישיות והמגוונות שכל אחד מאתנו יכול להמציא לעצמו. והעיקר: שנהיה בריאים ושנצליח לשמור על שלומנו.

אחד משירי הילדים המוכרים ביותר באנגלית, “Ring a Ring o’ Roses”, מטעה במילותיו התמימות לכאורה. הוא נראה כמו שיר נונסנס – אחד מאותם “שירי איגיון”, כלומר, כאלה שאין למילותיהם משמעות, והם אמורים להיות קלילים, הומוריסטים ומשעשעים. 

אכן, יש בו חריזה ומקצב, ואלה אופייניים לשירי נונסנס, ונדמה שכמותם, מילותיו מומצאות, בלתי אפשריות ודמיוניות. אחד המשוררים הנודעים שנהגו לכתוב שירים כאלה היה לואיס קרול, שחיבר גם את הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. שיר הנונסנס הידוע ביותר שלו הוא פואמה בשם “ציד הסנרק” שעליו העיד כי עלה בדעתו כך: “הלכתי לי לבד על גבעה ביום קיץ בהיר אחד, כשפתאום צצה לי בראש שורה אחת משיר – ‘כי הסנרק היה בג’ום, ניחשתם’. באותו רגע לא ידעתי מה זה אומר (גם עכשיו אני לא יודע)”… 

אבל חרף מראית העין שלו,”Ring a Ring o’ Roses”  בעצם איננו שיר נונסנס. 

הנהו כאן, בתרגום חופשי שלי:
סיבובי ורדים,
בכיסים פרחים,
אַפְּצִ’י, אַפְּצִ’י,
כולנו נופלים.

את השיר שרו כנראה לראשונה באנגליה כבר בשנות ה-90 של המאה ה-18, ובדפוס הוא הופיע כמאה שנה לאחר מכן, ב-1881. הוא מוכר ברחבי אירופה ואמריקה במגוון של גרסאות שונות רק במעט זו מזו. ילדים שרו אותו כאשר רקדו סביב ילד שניצב במרכזו של מעגל (בדומה לשיר-ריקוד הישראלי “יש לנו גולם במעגל”). בתום כל סיבוב הילד האטי ביותר נאלץ לתפוס את מקומו של העומד במרכז. 

אבל נראה שהשיר אינו תמים ומשחקי כפי שהוא נראה, שכן חיברו ושרו אותו ככל הנראה על ימי המגיפה שהכתה בלונדון בשנים 1665 עד 1666, מגיפה שקטלה כ-100,000 מתושבי העיר, כלומר כ-20% מהאוכלוסייה של אותם ימים. מחלת הדבר לא הייתה חמורה כמו מגיפת “המוות השחור” שפגעה באירופה במאה ה-14, ובכל זאת כונתה “המגיפה הגדולה”, שכן הייתה אחת המגיפות האחרונות שהעיר ספגה. קדמו לה עוד כמה מגיפות שקטלו רבים ברחבי אנגליה: ב-1603  מתו 38,000 בני אדם, ב-1625 – כ-63,000 איש, ו-1636 כ-23,000 אנגלים. 

כשהמגיפה הגיעה עד לונדון הבירה, נס המלך צ’ארלס השני על נפשו ועבר לגור באוקספורדשייר, בדרום מזרח אנגליה. עמו הסתלקו רבים מתושבי הבירה, וחנויות ועסקים רבים נסגרו. 

כל האמצעים שניסו לנקוט הרופאים שנשארו בעיר העלו חרס. הם הורו למשל להרוג את 40,000 הכלבים ו-200,00 החתולים שהסתובבו בחוצות העיר. המהלך רק החריף את המגיפה, כי אוכלוסיית העכברושים שהפיצו את המחלה (כי נשאו את הפשפשים שגרמו לה) התרבתה. 

המגיפה הסתיימה רק כאשר החלה השריפה הגדולה של לונדון, שנגרמה בשל טעות אנוש: אחד האופים בעיר נרדם על משמרתו. השריפה כילתה את מרבית הסיטי, אבל, כאמור, חיסלה באותה הזדמנות גם את המגיפה. 

בשיר “Ring a Ring o’ Roses” “הוורדים” שבמעגל אינם אלא כתמי הסומק שהופיעו על לחיי החולים; הפרחים שבכיסים היו ריחניים מאוד, אנשים נהגו לקחת אתם כדי לגבור על הריח הרע ששרר בכל מקום; “אַפְּצִ’י, אַפְּצִ’י” הם כמובן קולות העיטוש שהשמיעו החולים, ו”כולנו נופלים” – אלה, כמובן, החולים הקורסים ומתים. 

מרתק לראות איך שיר שנשמע כה עליז ומתלווה לריקוד ילדים, נושא בחובו בעצם היסטוריה קשה וכאובה. אכן, לא פעם שירי ילדים מסתירים בתוכם אימה וייאוש במסווה חביב ומטעה. ידוע למשל שמילותיהם של שירי ערש רבים מאיימות ומפחידות: למשל: “הס, תינוקי / על קצה הצמרת. / כשהרוח נושבת, העריסה מתנדנדת. / כשהענף יישבר / העריסה תיפול. / מטה ייפול תינוקי / העריסה והכל”, שמקורו באנגליה במאה ה-18, או השיר “שכב בני” שאת מילותיו כתב עמנואל הרוסי, הנה בית אחד מתוכו: “בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן… / אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן”, או השיר “לילה לילה” שכתב אלתרמן ובו מספרת האם לבתה הקטנה כי אחד השומרים “הָיָה טֶרֶף”, אחד  “מֵת בַּחֶרֶב”, והאחרון, “זֶה שֶׁנּוֹתַר” כבר שכח אותה, ובכל זאת מפצירה בה: “נוּמִי, נוּמִי, אֶת שְׁמֵךְ לֹא זָכַר…”

מדובר כנראה בסוג של התמודדות עם הפחד של השרים, שמנסים לשכך אותו בכך שהם שרים עליו לילדיהם. 

האם בימים אלה, ימי הקורונה בישראל, נאמץ גם אנחנו את “Ring a Ring o’ Roses”, נשיר ונרקוד למילותיו? 

בתחילת שנות ה-50 חיה נעמי שמר עם גדעון שמר, צעיר שזה עתה נישאה לו, בקיבוץ הולדתה, כנרת, באחד מהצריפים השוודיים שבהם שיכנו זוגות צעירים בחלקו הצפוני של הקיבוץ.

אחד הזוגות השכנים להם היו בת הקיבוץ, זיוה זמירין ובן זוגה, אליהו ליש, שמוצאו מעין חרוד.

לכבוד חתונתם של שכניה חיברה נעמי שמר את אחד מפזמוניה הראשונים שנהפך לימים ללהיט, שכן כשנה אחרי החתונה שרה אותה להקת פיקוד מרכז בתוכניתה “פשיטה בכפר”. השיר נקרא “תרנגול בן גבר”, והנה מילותיו (ללחן של יוחנן זראי): 

תַּרְנְגוֹל אֲנִי, תַּרְנְגוֹל קָטָן
מִי עוֹד כָּמוֹנִי גַּנָּן
קוּקוּרִיקוּ!

לֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!
וַאֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
קוּקוּרִיקוּ!

בּוֹאוּ, רְאוּ
אֲנִי חוֹפֵר וְעוֹדֵר
וְלֹא אֵת לִי וְלֹא מַעְדֵּר
קוּקוּרִיקוּ!

והנה גרסתה המפוארת של אחינעם ניני, שמפליאה לשלב ולבצע את השירים הקלילים הללו בקול אופראי מרהיב ומשעשע. את שירתה מלווה התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של אילן מוכיח. ניני שומרת בשירתה על הרוח ההיתולית, ועם זאת מעניקה לשירים נופך קלאסי משובח. קשה להאמין שלא מוצרט בכבודו ובעצמו הלחין אותם. 

וכך יצא לו שיר ממסיבה אינטימית בחדר האוכל  הקיבוצי, הגיע אל אולם הקונצרטים, ומכל המקומות שבהם הושר בא והתנחל בלבבות. 

“פרופסור דוד אסף הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ומתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם”, נכתב על גב הספר המקסים, שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי, שראה אור לאחרונה. כמו כן נכתב על אסף כי “הוא גם בעל הבלוג ‘עונג שבת‘”. 

כמי שלא פעם גלשה אל הבלוג בחיפושים אחרי האוצרות הרבים שאפשר למצוא בו: מקורות וסיפורי שירים, עטתי על הספר שלפנינו כמוצאת שלל רב, ולא התאכזבתי! הבלוג “עונג שבת” הוא מקור לא אכזב לידע “בכל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל”, והספר “נולד על אדני בלוג ‘עונג שבת'”.

הקריאה בו היא עונג צרוף.

שבעה עשר פרקי הספר, המחולקים לחמישה שערים: “ביידיש זה לא תמיד מצחיק”, “הבו לנו יין”, “בצעדי ריקוד”, “על מפת הארץ” ו”לא רק לילדים”, עוקבים אחרי גלגוליהם של שירים מוכרים ופחות מוכרים, החל בשיר “אלף בי”ת” שהפרק עליו נקרא “‘חדר קטן, צר וחמים?’ השיר ששינה את דימוי של החדר”, וכלה באחרון, “ארץ הצבר” שכותרת הפרק שלו היא “הייתה או לא הייתה?”

הספר מלווה בעשרות איורים מופלאים. כך למשל הפרק המוקדש לשירה של לאה גולדברג “פזמון ליקינתון” אינו מוקדש רק להרבה מאוד פרשנויות, העמקות, תגובות, ביאורים ומעקב היסטורי מרתק אחרי תהליך היווצרו, אלא גם לאיורים הרבים והשונים שליוו את השיר לאורך השנים. כל אחד מהם זוכה לאינטרפרציה והארה. וזה כל כך מעניין, ואפילו מרגש!

אסף מראה כיצד השירים השונים משקפים את מציאות החיים שבה נכתבו. כך למשל הוא חושף את האידיאליזיה של מוסד החדר, כפי שהיא נראית בשיר “אלף בי”ת” (חדר קטן צר וחמים / ועל הכירה – אש”, כך הוא נפתח באחת הגרסאות), ואת המציאות הקשה שהתקיימה באמת: המלמדים שהיו ברובם אנשים אלימים שנכשלו בחיים (מסתבר, על פי אסף, כי “המילה ‘מלמד’ זוהתה בפתגם, בבדיחה ובשיר העממי עם טיפש ושלומיאל”)  והוציאו את זעמם על הילדים. אפילו החדר עצמו, הוא מספר, שם התקיימו הלימודים, היה רחוק מהתיאור המקסים שבשיר. לרוב היה מקום מטונף, קר ומשמים, שבו ילדים סבלו במשך רוב שעות היום. 

מרתקים הסיפורים הכרוכים בשיר, שנהפך למין “ססמה חשאית, עתיקת יומין, שמוכרת רק ליהודים ומקשרת ביניהם גם אם הם זרים זה לזה”. אסף מבסס את ההארה על כמה וכמה אנקדוטות שבהן רואים כיצד השיר משמש יהודים להזדהות זה בפני זה. למשל – בסיפור “שני תרנגולים” של שלום עליכם, שבו שני יהודים נקלעו לקרון רכבת ותשוקתם לברר אם האיש שאתו מצאו את עצמם בקרון יהודי מצאה את פתרונה בכך שאחד מהם החל להמהם את השיר, והאחר הצטרף אליו.

 מעניינים מאוד גלגוליהם של השירים השונים, שאסף עוקב אחריהם בשקדנות ובדקדקנות של חוקר. למשל, השיר “אל”ף בי”ת” הופיע גם ברוסית, בברית המועצות, שם דובר בו על כך ש”הידע הוא חירות, הידע הוא אור; בלעדיו – עבדות!” ובצרפתית, שם הילדים אינם לומדים בחדר סגור, אלא בחיק הטבע, מתחת לעץ… לעומת זאת,  בגרסתו של זאב ז’בוטינסקי, “הפרחים שמוענקים לתלמידים כפרס על הצלחתם הומרו לדגל” והשיר עוסק ב”חזון הקמת כוח מזוין יהודי”… משעשע ומאלף להיווכח איזה מגוון של אמיתות יכול שיר ילדים אחד לשקף. כדבריו של אסף: אפשר לראות כיצד “שיר מוצלח אחד יכול לנדוד ברחבי העולם ולשקף אירועים היסטוריים שונים לגמרי”. 

אחד הסיפורים המסעירים שמלווים שיר אחר, “לזכר הרוגי דרוהוביץ”, מעורר מחשבות נוגות על עוצמתם של אירועים משני חיים וקטלניים שנשכחו ברבות הימים, ואיך אפשר לצפות שאנשים בהווה ילמדו מההיסטוריה, אם כלל אינם זוכרים אותה.  מדובר באירוע קשה שהתרחש ב-1911 בעיר דרוהוביץ ששכנה באותה עת בשולי האימפריה האוסטרו-הונגרית. יעקב פויירשטיין,  יהודי עשיר ורב עוצמה, שלט שלטון עריץ בעיר, בגויים וביהודים כאחת, וכשביקשו היהודים למחות נגד הזיופים שהתקיימו בקנה מידה גדול ביום שנערכו שם הבחירות המקומיות, שילח בהם פויירשטיין חיילים שלא אפשרו להם להצביע, ובהמשך גם ירו בהם והרגו ופצעו רבים. פויירשטיין אמנם נאלץ לנוס מהעיר, אבל חי לו בשלווה עד שהלך לעולמו בשיבה טובה, שש עשרה שנה אחרי אירוע הדמים. (באותו הקשר מעניין לציין גם כיצד דיבר ביהירות באחת מישיבות מועצת העיר, בשנת 1907, כשמנהל הגימנסיה הפולני התנגד לאחת מהצעותיו של פויירשטיין וזה השיב לו בתוקפנות ארסית: “אתם הפולנים, מה לכם פה? קחו לכם את כנסייתכם ואת אולם הסוקול ולכו לעזאזל”. את התשובה המקוממת, נכתב בספר הזיכרון לקהילת דרוהוביץ שממנו מצטט אסף, “הפולנים לא שכחו” וב-1918 כשמדינת פולין הוקמה, “החליפו את שם הרחוב שהיה נקרא על שמו, רחוב יעקב פויירשטיין, בשם ‘רחוב הנריק סנקביץ'”. כמה מזעזעת ההתנהגות הזחוחה והאלימה של פויירשטיין!). 

מעניין מאוד מחקרו של אסף, שמביא גלגולים שונים לשיר, ובכל אחד מהם מופיעה דמות נשית, אך שמה משתנה בכל גרסה: מי הייתה במציאות אותה אישה צעירה? (בין היתר מופיע תצלום פוסט מורטם של גנסיה שפאק, אחת הנרצחות באירוע). 

עוד דוגמה לעניין הרב שהמחקר שערך אסף על השירים, מקורותיהם וגלגוליהם, אפשר לראות בפרק המוקדש לשיר “מיין שטעטעלע בעלז”. על איזו עיירה נכתב השיר ומדוע? התשובה מפתיעה ומשעשעת. לאן התגלגל השיר וכיצד? מי חיבר אותו ומי העתיק ממנו? מסתבר בין היתר שהשיר תורגם לפולנית, שכן זכה לפופולריות רבה “עד שהתיאטרון הפולני קינא קנאה גדולה בציבור היהודי” ואז “פתאום הופיע זמר פולני והתחיל בשיר הנעים ובניגון המתוק”. משעשע במיוחד לקרוא כי “כעבור זמן יכולים היו כבר למצוא גם עיוור פולני, עומד ברחובות העיר האריסטוקרטיים ביותר ושר את ‘בעלז’ לפי סגנונו וטעמו הוא…” 

גלגולים נוספים ומזוויעים של השיר: לא פעם אילצו קלגסים נאצים את היהודים לשיר אותו כחלק ממנגנון ההשפלה, ההתעללות והרצח. 

מאוחר יותר, אחרי השואה, “שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר ונהפך להיות שיר הספד לקהילות ישראל שחרבו”. אכן, כך אנחנו מכירים אותו כיום: שיר שנוהגים להשמיע אותו בימי הזיכרון לשואה. 

אסף מרבה לאתר אי דיוקים הקשורים בשירים השונים. כך למשל הוא מספר כי השיר “שמש ערב גוועת” העניק את שמו לסרט מפורסם של זוכה פרס האוסקר, הבמאי והשחקן הרוסי ניקיטה מיכאלקוב “שמש בוגדנית”. כותב אסף: “עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת התזמורת את השיר ברוסית; זאת הייתה כמובן טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937…” 

בשיר אחר הוא מציין כי “בהדפסה השנייה של השיר [“בין גבולות”] (1949) נפלה טעות בניקוד של המילה ‘חשוכי’ שבצירוף ‘בלילות חשוכי כוכבים’. המילה נוקדה בשי”ן ימנית, כביכול לשון חושך, וטעות זו חדרה מאז לנוסחים המושרים. אלא שכוכבים אינם יכולים להיות חשוכים, והניקוד הנכון צריך היה להיות בשי”ן שמאלית, ‘חשוכי כוכבים’, כפי שנוקד אל נכון בהדפסה הראשונה”. 

אי אפשר אם כן שלא להעיר לאסף ולציין טעות משלו: בעמ’ 197 הוא כותב על השיר “קומה אחא” כי הוא “היה עד מהרה לזמר מוכר ואהוב. זהו ניגון סוחף, שבולטים בו אלמנטים ‘חסידיים’ כמו סינקופות (‘קפיצות’ חדות) וסקוונצות (חזרות על אלמנטים מלודיים קטנים, כגון במילים ‘אל תנוחה שובה שוב’, החוזרות על נעימת ‘קומה אחא סבה סב’, רק בגובה אחר'”. 

למען הדיוק, סינקופה היא הדגשה של פעמה חלשה באמצעות צליל חזק או ארוך ממשכה של אותה פעמה, וסקוונצה היא חזרה עם הזזה למעלה או למטה, כמו למשל בפתיחת השיר יונתן הקטן: היחידה הראשונה שאותה אנו שרים עם המילה “יונתן” (סול-מי-מי מוזזת טון למטה כשאנו שרים את המילה “הקטן” (פה-רה-רה)”.

אבל אלה כמובן דקדוקי עניות. הספר שלפנינו מאיר עיניים, מרתק ואפילו מרגש! 

כשמו של הספר “על הדבש ועל העוקץ”, הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): “הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה”.  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, “החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ”ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, ‘שתתאוורר קצת.'” לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה “חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות”.

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: “בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. ‘יש לי משהו חשוב להגיד לכם,’ הכריזה, ‘בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!’ הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות.”

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית “בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי”.

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי “יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל”.

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת “כל טיפה של קידוש השם”. מוטי זעירא מציין את “העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה” שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: “אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל”.

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר “על כל אלה” כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

“לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת”, אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.

ולדימיר ויסוצקי היה רק בן 42 כשמת ב-1980. הוא לא זכה מעולם לראות את שיריו הרבים מופיעים בספר או בתקליט. השלטונות בברית המועצות אסרו על כך בחייו. רק בסוף אותו עשור, עם הגלסנוסט, החלו שיריו להופיע באופן חוקי.

אבל ויסוצקי זכה לתהילה עצומה רבה עוד בחייו, והיה אחד היוצרים האהודים ביותר בברית המועצות. את שיריו הרבים, כ-1,000, נהגו להקליט בהופעות קטנות, בבתים, במועדונים או בבתי קפה, ולהפיץ אותם, או לשכפל את המילים באמצעים ביתיים ולהעבירם מיד ליד. ויסוצקי כתב על חיי היומיום בארצו ועל הקשיים של בני האדם הרגילים שחיו בתחושה של רדיפות ומצוקה. שיריו כללו ביקורת חברתית ופוליטית, והם נכתבו לא פעם בשפת רחוב ובהומור. את השירים הלחין בעצמו וליווה אותם בנגינה על גיטרה. הדגש היה במילים שהעניקו לשומעיהן תחושה של משמעות. הייתה ליצירתו השפעה רבה על התרבות הרוסית. שיריו חצו גם את גבולות ארצו, ותורגמו ל-150 שפות. ליאור ייני היה הראשון שהביא את ויסוצקי אל קהל דוברי העברית, ואחריו תרגמו גם מיכה שטרית וארקדי דוכין שירים של הבארד הרוסי. הנה אחד מהם, “צמרמורת”, כאן בתרגומו של דוכין:

הנה נעלמה הצמרמורת בידיים, לשמיים עכשיו
אל התהום נתלש הפחד, ונעלם לעולם.
לתחנת ביניים אין סיבות, הולך מחליק
ובעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש.

בין השבילים הלא סלולים, אחד שלי
בין מכשולים לא מנוצחים, אחד אחרי
ושמות אלה ששוכבים, שלגים נמסים
בין הדרכים הלא סלולות, אחת שלי.

כאן בהילה כחולה של קרח, המדרון כולו יצוק
סוד צעדיו של מישהו גרניט שומר.
אני מתבונן בחלומי מעל ראשים
בתמימות מאמין בטוהר השלגים והמילים.

כשתעבור תקופה לא קצרה לא אוכל לשכוח
איך הצלחתי היסוסים בתוכי לרצוח
ביום ההוא לחשו המים, הצלחות תמיד
ויום, איזה יום היה אז? – אה כן רביעי.

בשיר מספר הדובר על דרכו בחיים, על הנחישות שנאלץ למצוא בתוכו כדי לגבור על הקשיים, שכן “בעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש”, וכשהוא מביט לאחור הוא מבחין בין הדרכים הלא סלולות והמכשולים הלא מנוצחים בדרך האחת שכבש במו רגליו. הנופים שהוא מתאר הם – הר תלול, סלעי גרניט עטויים בקרח כחול ובשלגים – נופי טבע ארקטיים ומקפיאים. אבל למרות הקושי הוא מצליח לשמוע את לחישת המים, כלומר – משהו הפשיר, משהו מתחיל להטיף חיים ותנועה, לא הכול קפוא ובלתי אפשרי. אבל גם בעתיד, גם כשידע הצלחה, לא ישכח את ההיסוסים שנאלץ להכחיד בתוכו כדי להמשיך לפעול.

חרף ההצלחה הרבה שידע עוד בחייו, קשה להאמין שוויסוצקי תיאר לעצמו עד כמה כוחו ימשיך לעמוד לו גם אחרי מותו. עד כמה זרימת המים שאולי תרם באמצעות שיריו להפשרתם, תלך ותגבר.

ברית המועצות שוויסוצקי הכיר, שנגדה שר את שיריו, התפרקה ואיננה עוד. זוהי בלי ספק הצלחתם של רבים. כל אלה שקצו בשלטון הדכאני שלא אפשר אפילו לאמנים בסדר הגודל של ויסוצקי להתבטא בחופשיות.

למרבה הצער, השלטון הסובייטי אמנם נעלם, אבל קשה לומר שברוסיה, או ב”חבר המדינות” שהחליף את ברית המועצות, שוררת כיום הדמוקרטיה שעליה חלם מן הסתם ולדימיר ויסוצקי. עם זאת, אילו קם היום לתחייה ודאי היה מופתע לגלות ששיריו ממשיכים להתנגן, ושהם לגמרי חוקיים. ספרו הראשון שכלל קובץ משיריו ראה אור כשנה אחרי מותו. הספר נמכר עוד באותה שנה ב-25,000 עותקים, ובשנתיים הבאות ב-300,000 עותקים נוספים. מאז ועד עתה ממשיכים ברוסיה ובעולם כולו להנציח את יצירתו, להעלות מופעים של שיריו, להקדיש לו תערוכות והצגות. קברו היה לאתר של עלייה לרגל, במוסקבה הוצבה לו יד זיכרון, הופקו סרטים המתעדים את חייו – זוהי הצלחה שאי אפשר לאמוד את עוצמתה.

השיר “צמרמורת” מסתיים במילים המצמררות: “איזה יום היה אז? – אה כן רביעי”, כלומר – השבוע כלל לא הסתיים, רק עבר במעט את חציו הראשון. האם הייתה זאת מחשבה נבואית על מותו בטרם עת? ידיעה כי לא יזכה להזדקן ולא ידע מה טומן לו העתיד בחובו?

“שמואל בס הוא משורר צנוע ואת זאת צריך להגיד ברבים לשבחו”, כתב מבקר הספרות של העיתון “דואר היום” בחודש פברואר, 1927. עוד הוסיף המבקר וכתב על בס כי “אינו מרעיש עולמות ומרקיע שחקים כיתר משוררינו הצעירים. סיסמתו היא – הדרגה מתונה […]  בשירי ש’ בס יש אולי מהטון היותר שקט ומרגיע…”

תשעים ושתיים שנים חלפו מאז אותה ביקורת, שנכתבה על הספר אדם, ספרו הראשון של בס, שהמבקר של אותם ימים התענג מאוד על קריאתו.

באותה שנה ראה אור גם ספר השירים לילדים שכתב בס, וממנו נותר בזיכרון עד היום שיר אחד קצר, רק שבע שורות אורכו, וזאת כנראה גם משום שהולחן בידיו של עמנואל עמירן (פוגצ’וב), ונהפך לפזמון שמלווה מאז ועד עתה את ילדי הגנים, בפרוס השנה החדשה. הנה מילות השיר “שנה חדשה”:

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.
הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.

שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.

שמואל בס, שהיה גם מורה ולא רק משורר, נולד באוקראינה, ועלה לארץ ישראל ב-1905, בהיותו בן שש. אביו היה מורה לעברית ופעיל ציוני עוד שם, באודסה. אולי מכיוון שגדל בישראל, הצליח בס ללכוד בשירו הקצר את מהות הסתיו הארץ ישראלי: הציפורים הנודדות, החום של הקיץ שהולך ומתפוגג, הציפייה לבואו של החורף – “הַיָּמִים הַקָּרִים”. ומה עוד קורה בסתיו? ילדים עולים כיתה. הקטנים הולכים לגן של בוגרים, וילדי בית הספר חשים במובהק כי אתמול עוד היו קטנים ומעתה כל אחד מהם “כְּבָר גָּדוֹל”.

גם עמנואל עמירן-פּוּגָצ’וֹב, מלחינו של השיר, שהצליח ללכוד בלחן שלו את הנימה המהורהרת של מילות השיר, הגיע לארץ ישראל ממזרח אירופה. הוא היה יליד ורשה להורים ילידי אוקראינה, וגם אביו היה מורה לעברית. “התנ”ך ונוף הארץ הם הרקע האמיתי לזמרת הארץ”, אמר עמירן בריאיון לעיתון “מעריב” במארס 1963.

שני היוצרים הללו, שלא נולדו בישראל, היטיבו לבטא ביצירתם המשותפת את האווירה האופפת את ימי ראש השנה בישראל. אפשר אולי לומר אפילו שבשיר שלהם לא רק ביטאו את החג, אלא למעשה יצרו אותו בתודעה הקולקטיבית. שכן כל מי שהיה אי פעם בגן ישראלי, כילד או כהורה, מכיר כנראה את השיר, והוא מזדמזם בתודעתו כל שנה בבוא הסתיו, לקראת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים החדשה.

שיר אחר שמלווה את כולנו כפס הקול של השנה החדשה הוא “שנה טובה” שאת מילותיו כתב לוין קיפניס, ונחום נרדי הלחין. הנהו:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה
שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְדוֹד גִּבּוֹר
אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁמֶרֶת
וּלְכָל נוֹטֵר בָּעִיר, בַּכְּפָר
בִּרְכַּת “חֲזַק” נִמְסֶרֶת.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה, טַיָּס אַמִּיץ,
רוֹכֵב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם,
וְרֹב שָׁלוֹם, מַלָּח עִבְרִי,
עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בַּמַּיִם.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל
בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט,
שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
לְכָל יַלְדָּה וָיֶלֶד!
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה

“שנה טובה” הופיע לראשונה בדפוס  בברלין ב-1923, בקובץ שיועד לשימושן של גננות.

שורה מהשיר נעשתה מזוהה כל כך עם החג, עד שאפרים קישון ציטט אותה בהומורסקה שכתב ב-1970 בעיתון “מעריב” במדורו הזכור לטוב “חד גדיא”. את הטור הקדיש באותו שבוע לעומס הכבד שהוטל על כתפי הדואר, בעטיין של ברכות השנה הטובה הרבות שאנשים נהגו לשלוח זה אל זה באותם ימים. בהומורסקה עומד לדין אחד משולחי הברכות, ולהגנתו הוא פוצח במילים “אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה”… כותרתו של הטור הייתה “במאבק נגד השגשוג”. נראה כי בספטמבר 1970, חודש אחרי שהסתיימה מלחמת ההתשה, התבטא השגשוג גם במשלוח של ברכות שנה טובה.

כמו יוצריו של השיר “שנה חדשה”, גם לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי היו ילידי מזרח אירופה (כיום באזור ששייך לאוקראינה). גם את “שנה טובה” ממשיכים לנגן ולשיר בגני הילדים, לברך לא רק את ההורים אלא גם את החייל הגיבור השומר עלינו, את הטייס ואת הבנאים, “שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל / בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט”. כמה עצוב לחשוב שאותו “ניר” חקלאי מפורסם מעבדים כנראה עובדים תאילנדים, או שכבר נהפך ברבות הימים לחלקת “שהופשרה” ונמכרה, או תימכר בקרוב, לאיזשהו איל נדל”ן שיבנה בה עוד כמה מגדלי מגורים, ושאת הבניינים הללו לא יקים עוד אותו “עָמֵל” עברי, אלא – פועלים זרים.

ובכל זאת: ננסה כולנו להתברך במידה נחוצה של אופטמיות, ונברך זה את זה שוב, עם תקווה שאסור לוותר עליה ב”שנה טובה”.

זמן מה אחרי רצח רבין החל הסופר דוד גרוסמן לאסוף סטיקרים פוליטיים. באותם ימים שקדמו לאינטרנט ולרשתות החברתיות המאפשרות לכל אדם להביע בקלות את דיעותיו בכל נושא ועניין, נהגו הבריות להדביק למכוניותיהם משפטים ששיקפו עמדות חברתיות ופוליטיות. מכוניות דמו למצע של מפלגה, והנוסעים בדרכים יכלו לנחש בוודאות כמעט גמורה לאיזה צד במפה הפוליטית שייכים הנהגים הנוסעים לפניהם ומאחוריהם.

התופעה סיקרנה את גרוסמן, ואחרי שאסף כ-120 משפטים כאלה, החל לחבר אותם ולעבד מהם שיר ראפ. הנה מילות השיר:

דור שלם דורש שלום
תנו לצה”ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה”ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם
יש”ע זה כאן
נ נח נחמן מאומן
No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים
בג”ץ מסכן יהודים
העם עם הגולן
העם עם הטרנספר
טסט בירכא
חבר, אתה חסר
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך
בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך
ימותו הקנאים.

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם
ולכן…

מדינת הלכה – הלכה המדינה
מי שנולד הרוויח
יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון
חברון מאז ולתמיד
ומי שלא נולד הפסיד
חברון אבות
שלום טרנספר
כהנא צדק
CNN משקר
צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים
ביבי טוב ליהודים
פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם
אחים לא מפקירים
עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים
תנו לחיות לחיות
מוות לערכים

כמה רוע אפשר…

לחסל, להרוג, לגרש, להגלות
להדביר, להסגיר, עונש מוות, NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער
הכל בגללך, חבר.

כפי שאפשר לראות, גרוסמן הציב זה מול זה משפטים של “הימין”, לעומת “השמאל” – פרי מוחם של אנשים מהרחוב שהגו אותם ונופפו בהם כדי לשכנע את זולתם, או יצירות של קופירייטרים מפלגתיים. וכך “דור שלם דורש שלום” ניצב מול “תנו לצה”ל לנצח”, “עם חזק עושה שלום” לעומת “תנו לצה”ל לכסח” וכן הלאה, עוד ועוד קריאות, מתלהמות, זועקות: “מוות לבוגדים” לעומת “תנו לחיות לחיות”, ובתווך כל העת הפזמון החוזר: “כמה רוע אפשר לבלוע…”

גרוסמן הציע את השיר ללהקת הדג נחש. “אני נפלתי מהכיסא כי זה רעיון גדול, שכתוב מדהים”, סיפר שאנן סטריט, סולן הלהקה, בריאיון לעיתון “הארץ” על פגישתו הראשונה עם גרוסמן.  חברי הלהקה הלחינו וביצעו את השיר. ב-2004 הוא יצא לאור, והצליח מאוד. המחאה הטמונה בו דיברה אל לבם של ישראלים, לא משנה עם איזה חלק מתוכו הזדהו. עצם הרעיון להשתמש בסטיקרים השונים והרבים שנראו בחוצות הארץ הפתיע ועורר הזדהות.

ראפ, כידוע, הוא סגנון שירה של מחאות, וכששומעים את השיר נראה כי הוא מוחה בעיקר כנגד הפילוג, כנגד האלימות המובעת ברבים מהסטיקרים, ולכן הפזמון החוזר חשוב ומשמעותי כל כך.

גם כיום, חמש עשרה שנה אחרי שהשיר הפציע לראשונה בחיינו, אנו חשים בעוצמה גוברת והולכת של ההסתה שהחיים הפוליטיים בישראל רוויה בה. מילים כמו “מוות לערכים” (חברי הלהקה ביקשו מגרוסמן “לעדן” את השורה הזאת. במקור הוא ציטט בה את הסטיקר “מוות לערבים”) או “לחסל, להרוג, לגרש, להגלות / להדביר, להסגיר, עונש מוות” אינן זרות לנו. אדרבא, גם אם אינן מופיעות עוד כסטיקרים על מכוניות, הן קיימות ומהדהדות בחוזקה בתודעה הציבורית.

השיר ממשיך לחיות בתודעה. הוא אפילו משמש ככלי ל”משחק חברתי” חינוכי שנועד לפתח שיח וחשיבה בקרב בני נוער.

“חשבתי שאם ארכז את כולם ביחד זה יבטא את הרעש, הגסות והרוע שיש בחיינו,” אמר גרוסמן ב-2004 והוסיף ואמר שאינו יודע אם יכתוב עוד שירים. שנתיים אחרי כן נהרג בנו במלחמת לבנון, וגרוסמן כתב שיר נוסף ושובר לב – “קצר פה כל כך האביב” – שמספר על בנו. לשורות “קרבי זה הכי אחי” ו”אין ייאוש בעולם” מ”שירת הסטיקרים” נוסף נופך אחר, עצוב ומייסר.

האם יצליחו אזרחי ישראל, בתום סבב הבחירות הנוכחי, לשנות את השיח, אם לא את המציאות המובילה אליו?

דומה כי בכל שנה ב-1 בספטמבר מזמזמים רבים לעצמם את השורות הידועות כל כך משירם של הפינק פלויד “We don’t need no education”: איננו זקוקים לשום השכלה. שיר המחאה האולטימטיבי של תלמידים באשר הם. 

הנה מילות השיר, כאן בתרגום חופשי שלי:

איננו זקוקים לשום השכלה,
איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,
לא ללעג מר בכיתה.
מורים – הניחו לילדים.
היי, מורים – הניחו לילדים.
הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,
הרי אתם רק עוד לבנה בחומה
איננו זקוקים לשום השכלה.

איננו זקוקים לשום השכלה,
איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,
לא ללעג מר בכיתה.
מורים – הניחו לילדים.
היי, מורים – הניחו לילדים.
הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,
הרי אתם רק עוד לבנה בחומה
איננו זקוקים לשום השכלה.

“טעית, תעשה את זה שוב! טעית, תעשה את זה שוב!”
“אם לא תאכל את הבשר, לא תקבל קינוח
איך תקבל קינוח, אם לא אכלת את הבשר?”
“אתה, כן אתה, שמסתתר מאחורי הסככה לאופניים, עצור, בחור!”

הפינק פלויד הייתה להקת רוק בריטית שפעלה במשך כעשרים וחמש שנה, מאז אמצע שנות השישים. השיר המדובר הופיע באלבומה “The Wall” (החומה). הלהקה שרה אותו בנימה רובוטית, כמייצגת את הילדים האומללים שאולפו לציית, או יצאו אחידים מתוך פס ייצור. את השורה “היי, מורים – הניחו לילדים”, זועקים חברי הלהקה, ממש כמו מי שמתחננים על נפשם. 

את השיר, כמו מרבית השירים באלבום שהיה אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הרוק, כתב סולן הלהקה, רוג’ר ווטרס. דימוי החומה עלה בדעתו במהלך אחת מהופעותיה של הלהקה: מעריץ הרגיז את רוג’רס שירק עליו, ואז חשב שכדאי לבנות חומה שתפריד בינו לבין הקהל. בהמשך לאותו רעיון עיצבה הלהקה ב-1980 מופע גרנדיוזי, באולם ענקי שהכיל 20 אלף איש. המופע כלל חומה ענקית (בשיאה היו בה 340 לבנים). החומה הלכה וצמחה עד שהסתירה את חברי הלהקה, שהמשיכו לשיר. מסוקים המריאו מעל הבמה, מערכות הגברה אדירות פעלו,  נשמעו קולות נפץ, חזיר גומי ענקי ריחף מעל לראשי הנוכחים בקהל וסרק אותם בזרקורים רבי עוצמה. 

השיר הופיע כעבור שנתיים גם בסרט “פינק פלויד – החומה”, שם רואים מורה מרושע מצליף בתלמידים במקל, ואת עמיתיו חמורי הסבר – הסדיסטים! – משליטים את מרותם על הילדים הכפופים. האומלל מכולם הוא ילד שהמורה לועג לו, לקול צהלת חבריו לכיתה, כי נתפס כותב שירים. 

לא רק המורים מתאכזרים לילדים. גם הוריו של אותו תלמיד נהנים להצליף בו וממש מתענגים על כך. כמה רוע! כמה אלימות! בסרט מוצגים הילדים כשהם  פוסעים בטור עורפי על פי הקצב של השיר, עטויי מסכות שמעלימות את האינדווידואליות שלהם, עד לרגע שבו הם מתחילים להתקומם ושורפים את בית הספר. עד מהרה מסתבר שכל אלה היו הזיה בהקיץ של הילד המשורר שפוקח את עיניו ומגלה שהוא עדיין בכיתה, עדיין נתון למרותו של המורה המתעמר.

לא קשה לדמיין שרוג’ר ווטרס, פעיל חברתי שבימים אלה מעורב מאוד בתנועת הבי-די-אס ונודע במאמציו להניא זמרים ידועי שם מלהופיע בישראל, חשב על חוויות הילדות שלו בשעה שחיבר את השיר. מן הסתם ביטא בו את הסבל שחש, את מפחי הנפש ואת רצונו העז להתמרד.

האם יש לקבל בהסכמה מלאה את המסר של השיר, כמות שהוא? האמנם בני האדם אינם זקוקים להשכלה? האם רוב המורים עוסקים בעיקר בשליטה על המחשבות? בדיכוי ובהשפלה? האם ההורים מתעללים בילדיהם כשהם מאלצים אותם ללכת ללמוד? 

שמחת השיבה לבית הספר, שאינה מחזה נדיר, ואפשר להבחין בה ב-1 בספטמבר בבתי ספר רבים, מעידה כי ילדים ובני נוער שמחים בדרך כלל על שגרת יומם, רוצים להתפתח ולהרחיב את השכלתם, ואינם חשים שמוריהם עוינים או אכזריים. 

כדאי באותו הקשר לציין גם כי, למרבה ההפתעה, בשורה הידועה ביותר בשיר יש טעות דקדוקית. הניסוח הנכון אמור להיות “We don’t need any education”. (עם זאת, יש כמובן להודות: הטעות לא מנעה את הצלחתו המסחררת של השיר). 

היום, ב-1 בספטמבר 2019, יש לאחל לתלמידים שלא יחושו שהם “רק עוד לבנה” בשום חומה, אלא יפיקו מהלימודים את מירב התועלת ויהנו מהרחבת הדעת שבית ספרם יכול להקנות להם. 

השנה הייתה 1988. זמרת צעירה, רק בת 26, הוציאה את אלבומה השני. כבר אז נודעה ברבים בשמה הפרטי בלבד, כבוד שמעטות זוכות לו, אבל שמה היה למותג: ריטה.

האלבום, שנקרא “ימי התום”, זכה להצלחה אדירה: שלושה שירים מתוכו העפילו לראש מצעד הפזמונים ושהו שם כמה חודשים.

על המופע שנלווה לאלבום נכתב בדצמבר 1988 בעיתון מעריב כי “רק ריטה יכולה, כנראה. רק ריטה יכולה להגיע לשיאים  כאלה, ואנחנו נכנענו לה עם כל ה’ההצגות’, ההתרפסויות, ההתרגשויות, עם כל ה’שואו־האקסהיביציוניסטי’ הזה. האמנו לכל מניירה, כי ריטה פשוט גדולה, ובמופע של אמש היא התעלתה על עצמה בביצועים שעלו ביופיים ובעוצמתם על אלה שבתקליטיה”. […] היא ‘אוכלת’ את הקהל, היא ממלאת  את הבמה בגופה הקטן, בטווחי קול גבוהים, משחקת את  שיריה […] איזה כוח ואיזו אנרגיה. […]  היא עוד  תפוצץ איצטדיונים. זמרת בדורה.”

אכן, מי שהיה שם זוכר היטב את הקסם שהילכה ריטה על הקהל, איך שבתה אותו בעוצמתה הדרמטית, איך נסחפה וסחפה.

אחד השירים באלבום היה “הנסיכה והרוח”, שאת מילותיו כתב עלי מוהר ללחן של יהודה פוליקר.

חמישה גמלים כפולי דבשת
בדממה פוסעים, נושאים על גביהם
עשרה תורכים כבדי ארשת
וחרבות שלופות בורקות בידיהם

אורחה פוסעת את מי מביאה
עכשיו אל ביתו של הסולטן
חולות, ירח, מדבר משתרע
ורק במרחק בוכה התן

כל פרחי שירז קמלו בעצב
ואבל גם היריד באיספהן
כי איש לא ראה עד רדת ערב
את הנסיכה את שושנת שושן

בדים עטפוה תורכים חטפוה
לאן נעלמה? איש לא ידע
אורחה פוסעת אֶת מי מביאה אַתְּ
תדע רק הרוח לבדה

בואי יא רוח, בואי יא רוח, כי שירז קוראת לך
אל הרוח אל הרוח שרה איספהן
בואי בואי
מי אשר ישווה לך
אנא צאי ותמצאי
את שושנת שושן
אנא צאי ותשמעי את בכייה שיתחנן

אז מן המזרח אני הופעתי
ויצאתי במעוף ובמחול
על דבשות גמלים אני טופפתי
וסחררתי עמודים גבוהים של חול
אורחה פוסעת
עולה ושוקעת
עולה ושוקעת עד צוואר
כי אין מפלט עוד
כי איש לא נמלט עוד
ממני – מרוח המדבר

הנה הרוח, הנה הרוח, כל שירז מוארת
אל הרוח אל הרוח שרה איספהן
בואי בואי הנה היא חוזרת
על כנף רוח
הן תנוח שושנת שושן
על כנף רוח
הן תנוח שושנת שושן

כידוע, ריטה היא ילידת טהרן. היא עלתה לישראל כשהייתה בת שמונה. בשנים האחרונות היא החלה לשוב אל שורשיה האיראנים והגישה כמה  גרסות כיסוי לשירים פרסיים נוסטלגים, שהנחילו לה פופולריות רבה לא רק בישראל, אלא גם באיראן עצמה.

לפני כשלוש שנים סיפרה ריטה בתוכנית רדיו על תהליך היצירה של “הנסיכה והרוח” ובה חשפה הקלטה נדירה של בעלה לשעבר, רמי קלינשטיין, המפיק המוזיקלי של האלבום, שלו ייחסה בריאיון “50-60 אחוזים באלבום הזה”, ושל יהודה פוליקר, המלחין. בהקלטה מתועדים השניים בעבודה על הסקיצה לשיר. ריטה סיפרה כי “פוליקר היה אצלנו בסלון עם בוזוקי או גיטרה והשמיע לנו לחן, שר לנו אותו. זה היה קסום, אחר כל כך מכל מה שהתעסקנו אתו עד אז.”

הלחן קדם אם כן למילים, שכן הם העבירו את ההקלטה לעלי מוהר, שהיטיב  להתאים את מילותיו לניחוחה האוריינטלי של המנגינה. מוהר צייר נופי מדבר, אורחת גמלים, שודדי דרכים שחוטפים נסיכה וזוממים לקחת אותה אל חצרו של הסולטן.

לריטה אמר: “מצפים שאת תהיי הנסיכה, אבל את תהיי הרוח”: המשבים המדבריים העדים לחטיפה, המקוננים על מר גורלה של הנסיכה, נחלצים לעזרתה: רק הרוח שומעת את בכייה ואת תחנוניה, והיא נעה, מניעה את החולות ומטביעה בהם את החוטפים, עד ש”היא חוזרת / על כנף הרוח”, לקול המצהלות העולות בשושן ובאיספהן.

שנתיים אחרי שיצא לראשונה האלבום “ימי התום”, כשייצגה ריטה את ישראל בתחרות הארוויזיון שנערכה ביוגוסלביה, היו מי שסברו שהשיר “שרה ברחובות”, שאתו הופיעה (והגיעה למקום ה-18) לא היה הבחירה האפשרית הטובה ביותר, ושמוטב היה אילו שרה את “הנסיכה והרוח”. כך למשל אמר גבי מזור, מנהלה-לשעבר של ירדנה ארזי, שהופיעה בארוויזיון שנתיים לפני כן, כי ריטה הייתה צריכה “ללכת על שיר בכיוון ‘הנסיכה והרוח’, שהוא גם איכותי וגם מדבר לקהל הרחב”.

אין לדעת אם “הנסיכה והרוח” היה באמת קוטף את הניצחון באותה התחרות, והשאלה גם אינה חשובה במיוחד. ההעיקר שהשיר ממשיך להתקיים ושעד היום הוא משמח את הלב ביופיו המכושף.

מה קודם למה, כשכותבים שיר-זמר, המנגינה, או המילים? נראה כי במרבית המקרים המילים הן אלה שמעוררות במלחין השראה, כפי שאפשר להיווכח מכך ששירי משוררים רבים זוכים בישראל להלחנה. אך לא כך תמיד, לפעמים דווקא המילים הן אלה שמצטרפות למנגינה קיימת.

כך קרה לאחד השירים האהובים ביותר ששלמה ארצי שר. הלחן, פרי עטו של שמואל אימברמן, כבר היה מוכן והמלחין טלפן לידידו, אבי קורן, וזמזם אותו באוזניו. 

“אבי נדלק”, סיפר על כך לימים אימברמן בראיון לעיתון מעריב, וביקש מאימברמן שיחכה לו, הוא בדרכו אליו. 

כעבור חצי שעה נפגשו השניים. בידיו של אבי קורן כבר היה דף נייר שמילות השיר כתובות עליו. 

“כתבתי תוך כדי נסיעה”, סיפר קורן, והקריא לאימברמן את המילים בהתרגשות שסחפה את שניהם.

הימים היו ימי מלחמת ההתשה, סוף שנות ה-60. כמעט כל יום נהרגו חיילי צה”ל על גדות תעלת סואץ. אחרי הניצחון המסחרר של מלחמת ששת הימים נאלצו הישראלים להתמודד עם הכאב שלא ציפו לו. כמעט מדי יום הופיעו  בכותרות של העיתונים שמות ותצלומים של שחיילים שנהרגו. פגה האופוריה של הניצחון הגדול ואת מקומה תפסו דאגה, צער, ותחושה של חוסר תקווה נוכח מלחמה מתמשכת וחסרת תכלית שהייתה לה רק מטרה אחת: להתיש.

אבי קורן כתב את המילים לשיר “אנחנו לא צריכים” לזכר חבר קרוב שנהרג:

כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה.
כבר יבשו עינינו מלבכות –
אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לה להיות שנית איתו –
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,
טמנו את ליבנו בין ברושים.
עוד מעט תפרוץ האנחה –
קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן לנו לשוב ולראותו –
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

מילות השיר מביעות במפורש את מה שהן: תפילה, אנחה ותחינה. הן פונות בלשון רבים אל כוח עליון ומבקשות ממנו לכאורה את המובן מאליו: גשם בעתו ופרחים באביב. זוהי לא פנייה של היחיד, אלא של קולקטיב כלשהו, קבוצה של אנשים שחולקים את הצער על יותר מאובדן אחד: “כבר כיסינו תל ועוד אחד”. הדוברים מתארים את הקבורה של אהובים שטמנו אותם לצד הלב של מי שנאלצו לקבור אותם. בקשתם אינה מובנת מאליו: לא רק את האביב והפרחים הם רוצים לשוב ולראות, אלא גם “אותו”: את מי שהלך מהם לעד. “יותר מזה אנחנו לא צריכים”, הם אומרים בידיעה שהתפילה לא יכולה להיענות. הוא לא יחזור לביתו. העיניים כבר יבשו מרוב בכי, ורק הגשם יוכל עוד לשוב ולהרטיב אותן. 

אבי קורן ושמואל אימברמן ודאי לא העלו בדעתם עד כמה שירם יינטע בלבבות ויצליח, אחרי שהופיע באלבום הבכורה של שלמה ארצי, ב-1970. מילים מתוכו חקוקות על מצבות במקומות שונים בארץ ואת השיר מרבים להשמיע כבר כמעט יובל שנים אחרי שנוצר לראשונה. 

הוא הופיע בפס הקול בסרט “המאהב” שביימה מיכל בת אדם על פי ספרו של א”ב יהושע, שמתרחש על רקע מלחמת יום הכיפורים. בקהילות מסוימות הוא נכלל  בתוך רצף התפילות. 

בשנת 2000 הוציא שלמה ארצי ביצוע מחודש שלו: תקליטור עם שיר בודד, שזכה להצלחה רבה. בשנת 2006 הקדיש הזמר את השיר לחיילי צה”ל החטופים – אלדד רגב, אהוד גולדווסר, וגלעד שליט. אז עדיין לא נודע כי רגב וגולדווסר אינם עוד בין החיים והמילים “ותן שיחזור שוב לביתו” הביעו תקווה שכך אכן יכול עוד לקרות. 

אבי קורן זכה לאחרונה בפרס אקו”ם ע”ש אהרון אשמן על תרומתו לזמר העברי ולתרבות הישראלית. אין ספק שהוא ראוי לפרס בזכות עשרות השירים שכתב, ביניהם להיטים כמו “באביב את תשובי חזרה” למנגינה של שרל אזנבור, ו”שלווה” למנגינה של יאיר רוזנבלום.

לאחרונה עלתה הזמרת חוה אלברשטיין לכותרות ולאו דווקא בזכות שיריה, אלא מכיוון שנעתרה לראשונה להצעה להשתתף בפרסומת שבה היא שבה אל אחד משיריה המפורסמים ביותר, “לונדון”, שאת מילותיו כתב חנוך לוין. בפרסומת משתמשת אלברשטיין בכישרונה הרב וביכולותיה הדרמטיות והקומיות. היו מי שנזעקו כנגד נכונותה לשתף פעולה עם הפרסומאים וראו בכך כמעט “חילול הקודש”. אחרים הגנו על זכותה של חוה אלברשטיין להתפרנס, ובכל מקרה, כך נטען – הקליפ שבו היא משתתפת הוא בעצם פרודיה מוצלחת ומשעשעת, לא פחות מאלה המוצגות בתוכניות כמו “ארץ נהדרת”.

בסוף שנות ה-70 זכתה אלברשטיין לכותרות מסוג אחר. היא הייתה אז הזמרת האהובה ביותר בישראל. ב-1978 הוכתרה בתואר “זמרת השנה” על אלבומה “התבהרות”, שכלל את אחד משיריה המוכרים ביותר, “פרח משוגע”, שאת מילותיו כתבה רחל שפירא:

היא הייתה הקיסרית הלבנה
של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה
היא הייתה הקיסרית של האובדים והתוהים
הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה הקיסרית היחפה
ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה
היא הייתה הנערה המקבצת נחמה
במיתרים הניחרים שבגרונה

היא כמו מי שנלחם על חייו
היא שרה כמו מי שמסיר את פצעיו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע

היא הייתה הקיסרית האומללה
ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה
היא הייתה הקיסרית של המוכים והכמהים
הנבלעים במרחבים של אלוהים.

היא הייתה אולי רק פרח משוגע
אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה
היא חייתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה
המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו
היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה – פרח משוגע.

זהו שיר על  מי שמכונה בו “הקיסרית הלבנה”, או אולי, כמו בכותרתו “פרח משוגע”: זמרת אומללה ומקוללה, קיסרית לא של המצליחים אלא של המוכים, ששרה “כמו מי שנטש את ביתו”.

מי היא אותה זמרת ששרה “בגרון ניחר”, זאת שהשיר מוקדש לה ומתאר אותה, את עוצמתה, את התמכרותה המוחלטת לשירה, עד שנהפכה לאגדה, לאחר שמתה בטרם עת?

זוהי ג’ניס ג’ופלין זמרת בלוז ורוק אמריקנית שמתה שמונה שנים לפני כן בשל נטילת מנת יתר של הרואין. גופתה נמצאה בחדר בבית מלון. ג’ופלין הייתה בת 27 במותה, והספיקה להוציא רק חמישה סינגלים, אבל זכתה להצלחה כבירה, במיוחד אחרי פסטיבל וודסטוק שבו השתתפה. שנים רבות אחרי מותה היא ממשיכה להופיע ברשימות “האמנים הטובים ביותר של כל הזמנים”, ושיריה – ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים.

שירתה של ג’ופלין התאפיינה בעוצמתה, בתחושה שאכן גרונה ניחר בתחינה, בקולה שנשמע כאילו הוא בוקע מנשמתה ולא מגופה.

דמותה העניקה השראה לשתיים מהיוצרות החשובות ביותר בזמר העברי: רחל שפירא, שכתבה את מילות השיר, וחוה אלברשטיין, שהפליאה לבצע אותו. (את הלחן כתב מוני אמריליו, ששיתף פעולה עם שתי היוצרות גם בשיר “הגן הבלעדי” והלחין עוד רבים משיריה של שפירא).

מעניין לתהות איך קרה שחוה אלברשטיין חשה זיקה כלפי ג’ניס ג’ופלין, זמרת שסגנון שירתה שונה כל כך מזה שלה. אלברשטיין מהוקצעת ומדויקת, מקפידה לבטא כל הברה, מגישה את שיריה ביכולת דרמטית מובהקת ובגיוון רב. פעם היא היתולית ומצחיקה, כמו למשל בשיר “ספר זיכרונות”, פעם היא מסתירה את הביקורת שלה בחיוך, כמו בשיר “ביקורת דרכונים”. היא כאובה ואבלה: ב-“המראות”, נוסטלגית: ב-“געגועים”, מספרת סיפור: ב-“בלדה על סוס עם כתם על המצח”, פילוסופית: ב-“דימוי”. היא שופעת, מעניינת, מרגשת ומגוונת מאוד. ג’ניס ג’ופלין צרודה ומיוסרת. אלברשטיין מאופקת, לא פעם – אירונית. ג’ופלין זועקת מרה.

למרבה הצער, ג’ופלין מתה צעירה מדי, ולא הספקנו לשמוע את כל קשת האפשרויות שהיו ודאי מתגלות בה.

חרף ההבדלים הניכרים  – ג’ופלין הייתה רוקיסטית, אלברשטיין היא בעיקרה שנסונרית – יש ביניהן מכנה משותף שאי אפשר להחמיץ אותו: שתיהן שרות ממעמקי הווייתן. אין ספק שחוה אלברשטיין יכולה להזדהות עם השורה המדברת על “הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה”. הן שונות – ג’ניס ג’ופלין הייתה פרועה, נואשת, צעירה שפסעה על פי התהום ונפלה לתוכה. חוה אלברשטיין מצטיירת כאדם מתון ומיושב בדעתו. לאחרונה סיפרה בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות עד כמה היא אוהבת את השקט שלה, “ולא רוצה שייכנסו לי לחיים”, כך אמרה. היא מלאה בהומור: כשנשאלה על גילה (היא בת 72), השיבה ופרצה בצחוק, “אני חיה בשלום עם הגיל שלי, מה אני יכולה לעשות, לריב אתו?” דבריה רוויים בשלוות הנפש שהתברכה בה, כך נראה.

ג’ניס ג’ופלין לעומתה הייתה סוערת, אבל אין ספק שרבים רואים בשתיהן מעין קיסרית-זמר יקרה ללב והשיר המצליח “פרח משוגע” מנציח את התחושה.

חוה אלברשטיין סיפרה כי כשהיא שרה את השיר, היא חושבת לא רק על ג’ניס ג’ופלין, אלא “על עוד כמה זמרות גדולות שחיו את שיריהן, או יותר נכון לומר – שרו את חייהן שלהן, אולי גם שלנו?”

שמו גִי בֵּיאַר. מהנדס בניין יהודי שנולד בקהיר ב-1930 אך גדל בנעוריו בביירות, אז נשא עדיין את שם המשפחה היהודי בהר-חסון. העובדות הביוגרפיות הללו אינן מעידות לכאורה על המשך חייו כזמר ומלחין צרפתי מהמצליחים והאהובים ביותר.

מאחר שגדל בביירות, נחשף לתרבות הצרפתית, גדל עליה והזדהה עמה, לכן כשהיה בן 17 ועבר עם בני משפחתו לפריז שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא התקשה להשתלב שם בלימודים ואף למד ב”בית הספר הגבוה לגשרים וכבישים”.

אבל היו בו כישרונות בולטים נוספים: הוא היה מוזיקאי, ובזכות כך למד גם בבית הספר הלאומי למוזיקה (אקול נסיונאל דה מוזיק). בין היתר התמחה בנגינה בכינור ובמנדולינה. אמנם הוא התפרנס מעבודתו כמהנדס וניהל את בנייתם של גשרים חשובים, אבל בד בבד גם החל ליצור את שיריו, ולהופיע בביסטרו, ברובע הלטיני בפריז.

עד מהרה זכה להצלחה. זמרים ידועי שם כמו ז’ורז’ ברסנס וז’ולייט גרקו שרו את שיריו, והוא עצמו הקליט את תקליטו הראשון עוד לפני שמלאו לו 30.

אחד משיריו המפתיעים, “Il n’y a plus d’après”, כלומר – “כבר אין אחרי”
– זכה להצלחה מיוחדת. אמנם היה רק בן שלושים כשכתב אותו, אבל מדובר בשיר שחוזה לכאורה את העתיד: גבר מזדקן פונה בו אל אהובתו משכבר הימים. הוא שטוף געגוע לא רק אליה, אלא גם אל נעוריו האבודים, שהקשר אתה מבטא בשבילו. גי ביאר הצעיר כבר יודע איך יחוש בעוד זמן רב, אחרי שייפרד מהאישה שנוהגת לבקר אותו בביתו שברחוב די פור, ברובע סן ז’רמן שבפריז. יודע כבר איך שניהם יבקשו את אהבתם הנושנה ובעיקר את נעוריהם שאינם עוד, ואת מי שהיו בצעירותם. הנה השיר, בתרגומו של עלי מוהר שהפליא להתאים בין המילים ללחן, לדייק בתוכן, ולשמור על הנימה הנוסטלגית והנוגה של השיר המקורי בצרפתית:

וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתְּ,
בִּקְצֵה פָרִיז כִּמְעַט,
וְחֵשֶׁק בָּךְ עוֹבֵר
לַחְזוֹר לְגִיל אַחֵר,
אַתְּ בָּאָה לְבַקוּר
אֶצְלִי בִּרְחוֹב דִּי פור,
כַּמָּה שָׁנִים אַחֲרֵי
 לְסן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֵה

אֲבָל אֵין “אַחֲרִי”
בְּסן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֵה,
לֹא אַחֲרֵי מָחָר,
לא אַחֲרֵי הַסְתָו,
כִּי פּה יֵשׁ רַק “עֶכְשָׁו”,
כְּשֶׁאוֹתָךְ שׁוּב אֶרְאֶהּ
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֶה,
לֹא תִּהְיִי זוֹ אַתְּ,
לֹא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי,
כְּבָר אֵין מָה שֶׁהָיָה…

תֹאמְרִי לִי: הִשְׁתַּניתָ,
הָרְחוֹב שֻנָּה לְפֶתַע
אֲפִלוּ הַקָפֶה,
מָרִיר קְצָת וְרָפֶה,
זוֹ אַתְּ הִיא שֶׁאַחֶרֶת,
אֲנִי הוּא שֶׁשׁוֹנֶה,
זָרִים כְּבָר זוֹ לָזֶה,
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶּה פְּרֵה,

כִּי הֵן אֵין אַחֲרֵי…

מִיּוֹם לְיוֹם לִחְיוֹת
אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת
לָצֵאת שׁוּב לְשִׁיטוּט
נִצְחי בַּסִמְטָאוֹת,
אֲבָל כְּשֶׁמְאֻחָר,
וְלַיִל כִּמְעַט נִגְמַר
הַנֶצַח שׁוּב נִרְאֶה,

בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶּה פְּרֵה,

כִּי הֵן אֵין אַחֲרִי…

סיפורו של התרגום שלפנינו מעניין בפני עצמו. רואה חשבון תל אביבי, חיים רדלמן, נהג לשוחח עם עלי מוהר בטלפון ולהתכתב אתו בעניין אהבתם המשותפת לפריז. לימים הפתיע אותו מוהר כשזיכה אותו במכתב שאליו צירף את השיר של גי בֵּיאַר, מתורגם בכתב ידו היפה. כמה נוגעים ללב השיר, התרגום, וסיפורו! כמה מתאים לעלי מוהר, הצנוע וטוב הלב, לשלוח כך את יצירתו למכר מזדמן, בלי לעשות ממנה עניין גדול, סתם כך, מתוך נדיבות ואהבה למילה הכתובה ולפריז. וכמה משמח שרדלמן שמר על הנייר שקיבל מעלי מוהר, ושהוא ניאות לשתף בו את הציבור!

למרבה הצער, בניגוד לדובר בשירו של גי ביאר, לא זכה עלי מוהר להזדקן. רק בן 58 היה כשהלך מאתנו, לפני 13 שנה, אבל השירים שכתב ממשיכים ללוות אותנו ולהחיות את זיכרו. 

את אוזנו של חיים רדלמן גילה מוהר: הוא קיווה שגידי גוב הוא מי שיבצע את השיר. לא קשה לדמיין ביצוע כזה, מחוספס, נוגה ועם נגיעה של הומור, כפי שגידי גוב יודע לעשות. אז אולי לא מאוחר מדי? האם אפשר גם לפנטז על הזמרת שאתה יבצע את השיר? אני מציעה לכך את רונה קינן. מה דעתכם? זה אפשרי? 

גי ביאר וז’ולייט גרקו מבצעים ביחד את השיר. 

דני ויוני היו בני שש עשרה. הם למדו ביחד באותה כיתה וגם שיחקו באותה נבחרת כדורסל. הם היו חברים טובים, ואהבו להסתלק מדי פעם מהלימודים, לחמוק אל ביתו של אחד מהם, ולכתוב ביחד שירים.

קשה להאמין שבגיל צעיר כל כך חיברו השניים את אחד השירים המתוחכמים והאהובים ביותר בפזמונאות העברית.  דני מינסטר כתב את המילים וחברו, יוני רכטר, הלחין אותן. כך נוצר השיר “דמעות של מלאכים”:

דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות ומחפשות…
מה הן מבקשות? אהה…

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.

דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.

כי כשהמלאכים בוכים…

וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות לבכות איתם
מה לעשות?
רוצים לבכות והדמעות אינן יורדות,
הדמעות אינן יורדות.

כי כשהמלאכים בוכים…

אין תֵּמַהּ בכך שמרבים להשמיע את “דמעות של מלאכים” ביום הזיכרון לחללי צה”ל, שהרי הוא מביע ביופי רב את העצב האינסופי הנסוך באותו יום.

מי הם אותם מלאכים שדמעותיהם השקטות, היפות והעצובות זולגות אל העולם, ומה באמת הם מבקשים? את מה הם מחפשים? האם מלאכים, שאמורים להיות יצורים שמיימיים וערטילאיים, בכלל בוכים? האם העצב שלהם נובע ממה שהם רואים כשהם משקיפים מלמעלה ורואים את מה שבני האדם מעוללים לעצמם? ואולי דמעותיהם אינן אלא הגשם המומטר על העולם?

מילות השיר תוהות ואינן משיבות, אבל קובעות שתוגתם של המלאכים מבטאת לא רק את העצב שלהם, אלא גם את זה של העולם שאליו דמעותיהם מגיעות, כלומר – אלינו, השומעים והשרים.

אלא שהעניין איננו כה פשוט. המלאכים ששם, בעולם האחר, מתקשים לבכות. רוצים, ולאו דווקא מצליחים. לא קל להיות מלאך. לא קל להיות מלאך עצוב. לא קל להיות מלאך שאינו יודע איך למצוא נחמה בדמעות. והרי כך מבטאות מילות השיר את העצב האנושי שאין לו נחמה וגם הדמעות לא יוכלו לרפא אותו.

כמה חוכמת חיים ועומק רגשי ביטאו שני הנערים ההם, ששילבו את המנגינה הנוגה שיש בה שלמות ושכלול צלילי מפתיעים עם מילים שיש בהן כל כך הרבה מקוריות ותבונה. שהרי “גם אנחנו רוצים לבכות אתם”, ולא תמיד מצליחים. וגם אם הם ואנחנו בוכים, העולם רק נעשה עצוב יותר.

דני מינסטר כתב עוד כמה שירים שהצליחו מאוד. למשל, את “בלילות הקיץ החמים” שהלחין מתי כספי, את “בלעדייך”, שגם אותו הלחין יוני רכטר, ושהופיע באלבום הבכורה של גידי גוב, לצד ארבעה שירים נוספים שמינסטר חיבר, אבל בשלב מסוים של חייו נטש מינסטר את הכתיבה והמשיך לחיות את חייו במנותק ממנה.

בריאיון שהעניק לפני שבע שנים לבן שלו מעיתון הארץ אמר מינסטר כי הוא מתקשה להשיב על שאלותיו, כי “זה היה לפני כל כך הרבה זמן, שאני מרגיש שאנחנו מדברים על אדם אחר”. עד כדי כך התרחק מהכישרון המובהק שניחן בו ושאותו היטיב לממש בצעירותו.

יוני רכטר, לעומתו, ממשיך כל השנים להלחין ולשיר, ונחשב אחד מטובי היוצרים בתחום הזמר העברי. הלחנים שלו מורכבים ומתוחכמים וניכרת בהם השפעתה של המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג’אז.

“שאלתי את עצמי – למה זה מגיע לי?” סיפר אהוד מנור לשלמה ארצי מה הרגיש כשראה את השורה “אין לי ארץ אחרת”, שנלקחה מתוך שיר שלו, כשהיא מוצגת כסטיקר על מכוניות חולפות, לצד סטיקר נוסף שבו נכתב “רבין רוצח”.

הריאיון שבו הביע את צערו ואת מורת רוחו על השימוש המקומם שנעשה במילים שכתב נערך בתוכנית של רשות השידור (כיום – כאן 11) לרגל זכייתו של מנור ב-1998 בפרס ישראל בתום הזמר העברי. השאלה שהובילה אותו לספר על כך הייתה – “מה רצח רבין עשה לך?” תשובתו המיידית של אהוד מנור הייתה “הרצח גמר אותי.” ואת זאת אמר אדם שדקות אחדות לפני כן סיפר עד כמה הוא אופטימי. כל כך אופטימי עד שאפילו המחשבה על מותו אינה מאיימת עליו, כי אינו חושב על עצמו כמי שייטמן באדמה, אלא רואה במוות מעין ריחוף.

ובכל זאת, חרף האופטימיות שלו, ואולי בגללה,  הוא לא יכול היה להתמודד עם האופן שבו אנשים קיצוניים ואלימים השתמשו בשיר שהוא עצמו כתב, כדי להסית. שהרי מבחינתו הקביעה “אין לי ארץ אחרת” כללה בתוכה את הקריאה ההפוכה: אין לי ארץ אחרת, לכן עלי לקרוא ליושביה בדברים של אהבה ומסירות, להזכיר להם את האתוס ההולך ונשכח של פיוס ואחווה. הנה מילות השיר:

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
פזמון…

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה
פזמון…

בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

אהוד מנור סיפר לשלמה ארצי, ולצופים בריאיון, כי השתתף בעצרת השלום שבסיומה נרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. במהלך העצרת עמד מנור על הבמה וקרא לקהל לשיר אתו את “אין לי ארץ אחרת”. הוא העיד כי אותה שירה הייתה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייו. מן הסתם חש שהשרים אתו שותפים לתחושותיו שיש לקרוא לארצנו “לחדש את ימיה”, “לפקוח את עיניה”, להזכיר לה שלא תוותר על הערכים שעליהם גדלנו: שוויון ושלום.

אי אפשר לשכוח כי קריאתו המרגשת של מנור קשורה בכאבו האישי. אהוד מנור שכל את אחיו הצעיר, שנהרג במלחמת ההתשה. יהודה וינר – מנור הוא שם מעוברת – נפל בקרב בפורט תאופיק שבסיני בט”ו באלול תשכ”ח (8.9.1968) ונטמן בבית העלמין בבנימינה, שם גדלו השניים. השורה “אין לי ארץ אחרת” מדברת על הקשר של אהוד מנור אל הארץ. על הצורך שלו למצוא פשר לאובדן, שהרי אם חיינו כאן, במקום היחיד שהוא שלנו, צודקים, אם היחיד יכול להזדהות עם החברה הסובבת אותו, לחוש שהוא שייך לה ושהערכים שהיא דוגלת בהם מייצגים אותו, תתאפשר משמעות להתמודדות שלו עם כאב השכול.

לאחיו האהוב כתב אהוד מנור שיר שקורע את הלב בגעגועים המובעים בו, בניסיונו של הכותב לתקשר עם מי שאיננו עוד, לספר לו על מה שממשיך להתרחש בעולם אחרי לכתו. הנהו, “אחי הצעיר יהודה”:

אחי הצעיר יהודה,
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
הגשם הראשון
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים
בשלולית על הכביש הראשי.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית
מייללות על המרפסת
את כל שירי הסתיו,
ואמא מחכה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
כל חבריך הטובים
נושאים דמותך עמם,
ובכל הטנקים על קווי הגבול
אתה נמצא איתם
אחי הטוב,
אני זוכר את שתי עיניך,
והן פותרות חידה.
ובני הרך יפה כמוך
בשמך לו אקרא – יהודה.

לא רק געגועים יש בשיר, אלא גם הבטחות: זוכרים אותך, מספר הבכור לצעיר שאיננו, ולא רק בני המשפחה, אלא גם “כל חבריך הטובים” שממשיכים לשאת אתם את דמותו. “אתה נמצא אתם”, הוא מספר, ואז מגיע אל ההבטחה שחותמת את השיר: “ובני הרך יפה כמוך / בשמך לו אקרא – יהודה”.

לשלמה ארצי סיפר אהוד מנור כי כתב את השיר זמן רב לפני שנולד בנו, שאכן ברבות הימים בא לעולם והוא נושא את השם של הדוד.

היו שירים נוספים שאהוד מנור כתב בהשראת אחיו. ביניהם “הבית ליד המסילה”, וגם “בן יפה נולד”. “אלה שירים שנכתבו בדם שלו”, אמר אהוד מנור והביע כך את תחושתו שאת פרס ישראל קיבל בזכות אותם שירים. את דבריו חתם במשאלה המכאיבה כל כך: החזירו לי את אחי, ואוותר על השירים ועל הפרס.

את אחיו הצעיר יהודה לא יוכל איש להשיב, וגם אהוד מנור כבר איננו, אבל השירים שנכתבו נותרו אתנו.

השנה הייתה 1946. אל האקרנים יצא הסרט “שערי לילה” –  יצירתם המשותפת האחרונה של במאי הקולנוע מרסל קרנה והמשורר ז’ק פרוור. 

הסרט התבסס על בלט שכתב פרוור. הוא נפתח במילים “פריס בחורף הקשה שבא אחרי השחרור” ומתאר את העיר בתום מלחמת העולם השנייה, את גורלם של משתפי הפעולה עם הגרמנים שהתעשרו במהלך המלחמה ואת הגולים הצרפתים ששבו מגלותם באנגליה. 

בניגוד לסרטם הקודם של השניים, “ילדי גן העדן”, שזכה להצלחה עצומה, הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים, “שערי הלילה” היה כישלון קופתי מהדהד. ובכל זאת נותר ממנו השיר הבלתי נשכח “עלי השלכת”, Les Feuilles Mortes, כאן בתרגומה של נעמי שמר:

הו לו ידעתי האם את זוכרת
את לילותינו שלי ושלך
איך הימים אז יפו שבעתיים
והחמה איך האירה כל כך

פה נגרפים כבר עלי השלכת
את רואה לא שכחתי דבר
פה נגרפים כבר עלי השלכת
עם המכאוב וזיכרון העבר

רוח צפון תישאם 
אל שכחה עמוקה
את רואה לא שכחתי דבר
זה השיר שלנו מכבר

זהו השיר שעוד זוכר איך
שרתי איתך ושרת איתי
זהו השיר שעוד זוכר את
אהבתך אהבתי

אהבת חיי ששוקעת
בעדינות ובחשאי
במהרה יסחפו הימה
עקבות אהבה נושנה

זהו השיר שעוד זוכר איך

אהבת חיי…

רבים סבורים כי השיר “עלי השלכת” הוא פסגת השאנסון הצרפתי, אם כי לאו דווקא בזכות מילותיו. יש בו מפגש בין זוג אוהבים שבו הגבר פונה אל האישה ותוהה אם גם עתה היא זוכרת את עברם המשותף ואת אהבתם הרחוקה, אם כי שניהם שוב אינם צעירים כל כך. המילה “שלכת” קשורה בתודעה עם דעיכה ועם זִקנה, והיופי המשותף שידעו השניים נידון לשכחה כי עקבות האהבה הנושנה ייגרפו אל הים, ייסחפו לתוכו ולא יהיו עוד. 

הקסם האמיתי של השיר נובע כנראה מהלחן של ז’וזף קוסמה, מלחין יהודי יליד הונגריה שהיגר לצרפת בהיותו בן עשרים ושמונה: נעימה שחודרת אל הלב ברכות נוסטלגית. אכן, הרגע בסרט שבו מופיע השיר הוא סצנה של מחול רווי געגועים כשהגיבורה, “האישה היפה בתבל”, כפי שמכריזים עליה, שבה אל מחוזות ילדותה שאותם נאלצה לנטוש בגלל המלחמה.  

השיר שבה את לבם של גדולי הזמרים. הוא תורגם לשפות רבות. הנה ביצועו של נט קינג קול: 

של פרנק סינטרה:

של אריק קלפטון:

וכמובן – ביצועו של הזמר המקורי, איב מונטן:

גדולתו של ז’ק פרוור הוכרה בזכות התסריטים הרבים שכתב, ובהם במיוחד בזכות התסריט לסרט “ילדי גן העדן”. מבקרי הקולנוע הצרפתים בחרו בו כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, וכתב העת “טיים” שיבץ אותו ב-2005 ברשימת מאה הסרטים הטובים ביותר שנוצרו מאז 1923. 

עם זאת, נראה שהשיר “עלי השלכת” מוכר הרבה יותר בקרב הציבור הרחב,  וכבר יותר משבעים שנה ממשיכים לשמוע ולשיר אותו בשפות שונות.

הנה ביצוע בעברית, של משה בקר:

שמה סוזן איבון גלופה. היא זמרת שעובדת כמנחה באולימפיה שבפריז – אחד מאולמות הקונצרטים הידועים בעולם, והיא מאוהבת בזמר בלגי נשוי, ז’אק ברל. על פי עדותה זאת הייתה מבחינתה אהבה ממבט ראשון. כמה הייתה רוצה שיעזוב את אשתו. אבל היא, שיודעת על בגידותיו, תישאר אתו, תספוג עלבונות והשפלות, ולא תיפרד ממנו. אשתו היא, לדבריו, “אהבת חייו וחברתו הקרובה”.

אבל כרגע הוא בקשר גם עם סוזן. הם אפילו נוסעים לזמן מה ביחד לבית השוכן על שפת הים, ששייך להוריה, מתבודדים שם, מתרחקים מהעיתונאים ומבני המשפחה. ואז הם מגלים שהיא הרתה ללדת.

היא מחליטה להיפרד מאהובה אחרי כשהוא מסרב להכיר באבהותו על התינוק העתיד להיוולד להם, ועוברת הפלה. ברל כותב את אחד משיריו הידועים ביותר, “Ne me quitte pas”, בתרגום חופשי לעברית – “אל תעזבי אותי”.

חלק גדול מהלחן לשיר נטל ברל כמעט באופן ישיר מהרפסודיה ההונגרית של פרנץ ליסט (מתוך החלק השני, האנדנטה), כפי שאפשר בקלות להבחין כאן (במיוחד ב-0:45):

תרגומן לאנגלית של השורות החשובות ביותר בשיר לוקה בחסר: If you go away” ” (אחד מביצועיו המפורסמים ביותר הוא של פרנק סינטרה) המילים הללו מחמיצות את נימת התחנונים המשמעותית כל כך בשיר.

התרגום לעברית, של דורי מנור, מוצלח הרבה יותר. גדולתו לא רק בכך שהוא שומר על רוחו המקורי של הפזמון, אלא גם מכיוון שהוא מותאם בדייקנות ללחן:

אל תלכי עכשיו 
יש לשכוח את 
מה שרק אפשר 
לנסות לשווא 
את הזמן של כל 
מריבות הסרק 
והזמן שרק 
נעלם בעול 
השעות שכך 
במכות של לו 
את הלב קטלו 
את הכל נשכח 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

לך אתן פניני 
גשם שניגר 
בארצות מדבר 
ובאדמה 
אעשה לי בור 
עד מותי וכך 
אכסה אותך 
בזהב ואור 
ואהבתי 
תחוקק חוקה 
ותכתיר מלכה 
היא תכתיר אותך 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

אל תלכי עכשיו 
לך אמציא מילים 
צירופי צלילים 
שיובנו רק לך 
אספר לך איך 
פעמיים לב 
של אותו אוהב 
מתלקח בך 
אספר לך על 
מלך שקיפח 
את חייו 
כי שוב 
לא מצא אותך 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

כבר ראינו אש 
מגיחה פתאום 
מהר געש מת 
שחזר לפעום 
וראינו איך 
אדמה שרופה 
מניבה בן יום 
צמחייה צפופה 
ובשעת שקיעה 
כבר ראינו גם 
איך השחור בוער 
כשנוצק בו דם 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 

אל תלכי עכשיו 
לא אבכה לך עוד 
לא אומר מילה 
אסתתר שעות 
ואציץ בך כש- 
תרקדי וגם 
לשירך אקשיב 
לצחוקך התם 
תני לי להפוך כך 
לצל צילך או 
לצל ידך או 
לצל כלבך 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו 
אל תלכי עכשיו

השיר תורגם לעשרות שפות וזכה לאינספור ביצועים. רבים סבורים שהוא מביע את האהבה העמוקה שחש הדובר אל האישה שהחליטה לעזוב אותו, ואת ייאושו, אבל כשיודעים מה הסיפור שהעניק את ההשראה לכתיבתו, אפשר אולי להבין למה התכוון ברל כשאמר ב-1966 כי “לא מדובר בשיר אהבה, אלא בהמנון העוסק בפחדנותם של גברים ובנכונותם להשפיל את עצמם,” אם כי, כך הוסיף, הוא “יכול להבין ללבן של נשים הסבורות שמדובר בשיר על אהבה.”

אכן, לא קשה לטעות: ברל מדבר בשיר במפורש על אהבתו אשר “תחוקק חוקה / ותכתיר מלכה”. וזאת לא ההבטחה היחידה שהוא משמיע: הוא ייתן לה “פניני  גשם שניגר”, ימציא מילים שרק היא תבין, הוא מאיים למות אם תעזוב אותו, מבקש להפוך לצל שלה או לצל של צלה, ושוב ושוב מתחנן – “אל תלכי עכשיו, אל תלכי עכשיו…”

זמן מה אחרי שסוזן איבון גלופה עזבה את ברל – השיר לא שכנע אותה ולמען האמת, חרף יופיו המופלא, אפשר בהחלט להבין מדוע לא נעתרה לתחנונים – היא נישאה לבמאי תיאטרון וילדה בת. ז’אק ברל התאהב בערוב ימיו בשחקנית צעירה שאתה נהג לצאת להפלגות ארוכות ולצדה חי עד יום מותו, בגיל 49. לאשתו הוריש את כל הונו.

באפריל 1974 הם עלו על הבמה בברייטון, עיר קיט באנגליה, והיה ברור מיד שנפל דבר בעולם הפופ: הופעתם הססגונית (מגפיים כסופים, תכשיטים מנצנצים, בגד כחול בוהק, כובע תואם) והאנרגיות התוססות של הלחן ושל ביצועו, היו שונים מאוד מכל מה שהיה מוכר עד אז בתחרות האירוויזיון. הלהקה השוודית ABBA, שהיו בה ארבעה חברים, שני זמרים: ביורן אולבאוס ובני אנדרסון ושתי זמרות: אנני-פריד לינגסטד ואנייטה פלטסקוג, זכתה לא רק במקום הראשון בתחרות של אותה שנה, אלא גם בהצלחה מסחררת, שנמשכה עד תחילת שנות ה-80.

השיר הזוכה, “ווטרלו”, העניק להם פרסום עולמי, ובעקבותיו הגיעו עוד עשרות להיטים כמו “מאמה מיה”, “פרננדו”, “”Money, Money, Money, “צ’יקיטיטה”, “סופר טרופר” ואחרים.

אחרי הזכייה בתחרות הגיע “ווטרלו” לראש מצעדי הפזמונים בארצות רבות, ביניהן אוסטרליה, אוסטריה, בלגיה, קנדה, הולנד, שוויץ, אנגליה, ושהה שם במשך שבועות.

הנה מילותיו, בתרגום חופשי:

הו, הו, אכן בווטרלו, נפוליאון נכנע
הו, כן, ואני פגשתי בגורל דומה,  
ספר ההיסטוריה שעל המדף,
תמיד חוזר על עצמו.

ווטרלו – שם אני הובסתי, ואתה ניצחת במלחמה,
ווטרלו – תבטיח לאהוב אותי לעד ועוד יותר,
ווטרלו – אני יודעת שגורלי להיות אתך,
ווטרלו – סוף סוף אני מתמודדת עם הווטרלו שלי.

הו, הו, ניסיתי להחזיק בך, אבל היית חזק יותר,
הו, כן, ועכשיו נראה שהאפשרות היחידה שעומדת בפני היא להיכנע,
איך בכלל יכולתי לסרב,
אני מרגישה מנצחת כשאני מובסת.

ווטרלו – הובסתי ואתה ניצחת בקרב,
ווטרלו – תבטיח לאהוב אותי לעד ועוד יותר,
ווטרלו – לא יכולה להימלט גם לו רציתי,
ווטרלו – אני יודעת שגורלי לחיות אתך,
ווטרלו – סוף סוף מתמודדת עם הווטרלו שלי.

איך בכלל יכולתי לסרב,
אני מרגישה מנצחת כשאני מובסת.

ווטרלו – הובסתי ואתה ניצחת בקרב
ווטרלו – תבטיח לאהוב אותי לעד ועוד יותר,
ווטרלו – לא יכולה להימלט גם לו רציתי,
ווטרלו – אני יודעת שגורלי לחיות אתך,
ווטרלו – סוף סוף מתמודדת עם הווטרלו שלי.


שמו של השיר במקור היה אמור להיות Honey Pie””, כלומר “מותק”, אבל הוחלף למילה החוזרת בו: ווטרלו – שם של מקום בבלגיה ושל קרב מפורסם שנערך בו ב-18 ביוני 1815, בין צבא צרפת, בפיקודו של נפוליאון בונפרטה, לבין האנגלים, בפיקודו של הדוכס מוולינגטון, והפרוסים, בפיקודו של גֶבְּהַרְד לֶבֶּרֶכְט פון בְּלִיכֶר. הצרפתים הובסו, וזה היה קץ שלטונו של נפוליאון בונפרטה.

הקרב היה עקוב מדם. אחד הרובאים האנגלים העיד: “מעולם לא ראיתי קרב שבו נהרגו כולם, אבל הקרב הזה היה יוצא דופן.” 200,000 איש נלחמו במרחב ששטחו כמאתיים מייל. “אנשים נפלו כמו פינים במשחק כדורת [בואלינג],” ציין הדוכס מוולינגטון, בעודו סוקר את גופותיהם של החיילים האנגלים. גם גופותיהם של חיילים ופרשים צרפתים נראו בכל עבר.

תמונות רבות מתארות את הקרב ומנציחות אותו. הנה למשל ציור של האמן ההולנדי, יאן וילם פינמן, שרואים בו את הדוכס מוולינגטון מקבל את ההודעה שהכוחות הפרוסיים מגיעים להיחלץ לעזרתו (התמונה מוצגת ברייקסמוזיאום, המוזיאון הלאומי של הולנד).

השיר הנושא את שם הקרב נכתב באנגלית, אף על פי שחברי הלהקה היו שוודים. מילותיו מספרות על תבוסתה של אישה שנכנעת לגבר, מבינה שלא תוכל לסרב לו ומבקשת ממנו הבטחה שימשיך לאהוב אותה. אכן, שתי הזמרות מובילות אותו ביחד, בקדמת הבמה, ושני הזמרים הגברים מלווים אותן. המנצח על התזמורת חבש לראשו כובע שדמה לזה שנפוליאון נהג לחבוש.

חרף המילים המציינות תבוסה בקרב, היה בהן נופך משועשע. לא רק כובעו של המנצח העיד על כך, אלא גם הבעות הפנים של שתי הזמרות שנראו מחויכות ועליזות. הנאתן הייתה ניכרת לעין, והיא, ביחד עם ההרמוניה הקולית המופלאה של הלהקה, סחפה את הקהל ואת השופטים, שהעניקו לשיר את הנקודות הזוכות. השיר שהגיע למקום השני, שירה של הזמרת האיטלקיה ג’יליולה צ’ינקווטי, נותר מאחור עם פער של 6 נקודות (18, לעומת 24 לשיר המנצח).

מאז “ווטרלו” השתנתה רוחה של תחרות האירוויזיון, ולא פעם זכו במקום הראשון שירים תוססים וקצביים, ולאו דווקא בלדות רגישות, כפי שהיה נהוג לפניו.

להקת AbbA זכתה למוניטין ותהילה שעדיין לא התפוגגו, חרף השנים הרבות שבהן שוב אינה יוצרת. שיריה הונצחו במחזמר “מאמה מיה” ובסרט “פרסיליה מלכת המדבר”. רבים סבורים שהיא שומרת עד היום על מקומה הייחודי בפסגת הפופ העולמי. בכל פעם שמפצירים בחבריה לקיים איחוד מחודש, הם מסרבים.  לאחרונה הודיעו כי חזרו ליצור ביחד, אבל שלא יופיעו ביחד, אלא באמצעות אווטרים – דמויות וירטואליות – שלא יחשפו, מן הסתם את מה שעולל הזמן לזמרים. כך נזכור אותם תמיד כפי שהיו, צעירים, יפים ומוכשרים.

האם האירוויזיון הקרוב, שיתקיים השנה בישראל, יוליד שוב תופעה עולמית ונצחית כל כך? ימים יגידו.

השנה – 1963. ברדיו משדרים לראשונה משהו מוזר. הוא מתחיל בדיבור קצוב, מחוייך: ” חבר’ה, חבר’ה רגע, רגע…” שנענה בתשובה: “הם גירשו משם את נוח, לא עזרו הצעקות…”

מה זה? מערכון? מי הם “מנדל צבינגי ופושקש” שהדוברים רוצים “לתקוע להם מכות?”

כשהקולות התלכדו והצטרפה אליהם מנגינה הסתבר שזה אינו מערכון, אלא שיר, והוא ארוך, משתנה בלי הרף, ומגוון מאוד: מדי פעם מדקלמים אותו, מדי פעם שרים. יש בו מילים שנאמרות במשחקי ילדים: “אסומניה אבודניה, אן-דן-דינו”; דיאלוגים: “לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן / צ’וץ’ נסע לכפר סבא”; קריאות ביניים: “עוזי מפחד מאבא”; פרצי צחוק; ואפילו מילים גסות! ברדיו! “רפי נוד”! “בנות מחורבנות”! “מסובבת את התחת”!

התדהמה הייתה רבה. מה גם שהשיר נמשך, כך היה נדמה אז, עד אינסוף. אכן, אורכו שש דקות תמימות, ובשמיעה הראשונה לא היה אפשר לצפות לאן יגיע, עד מתי יימשך, ומה עוד יכלול.

מדובר כמובן ב”שיר השכונה” שאת מילותיו חיבר חיים חפר, סשה ארגוב הלחין, גיל אלדמע עיבד, ושרו חברי להקת התרנגולים. הנה השיר: 

חבר’ה, חבר’ה רגע, רגע 
מנדל צבינגי ופושקש 
משחקים בכדורגל 
כאן אצלנו במגרש 
הם גרשו משם את נח 
לא עזרו הצעקות 
בוא נתפוס אותם בכוח 
ונתקע להם מכות 

לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן 
צ’וץ’ נסע לכפר סבא 
לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן 
עוזי מפחד מאבא 
לך ותקרא לג’ים ואודי 
אהרל’ה ושמעון רודי 
לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן 
נו שיבואו 
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש 
צ’וץ’ נסע לכפר סבא 
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש 
עוזי מפחד מאבא 
תסתכל עליו על מנדל 
לא מכניס אפילו פנדל 
תביט ותראה איך שהם הורסים מגרש 
נו שיבואו 

איך שהם חטפו לפני חודשיים 
שמע זאת הייתה יופי של פצצה 
השמן קיבל פנסים בעיניים 
ועד היום האף שלו נפוח כמו קציצה 

לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן 
אי זה היה משגע 
לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן 
מה ת’יודע 
לך ותקרא לג’ים ואודי 
אהרל’ה ושמעון רודי 
לך ותקרא ותביא את החבר’ה לכאן 
לך ותקרא לך ותקרא לך ותקרא ל- 

ג’ינג’י צביק 
ויוסי פליק 
ומוישה שמיר 
ולגפיר 
לרפי נוד 
שיש לו דוד 
בעין חרוד 
שם טוב מאוד 
לאורי קפיץ 
לראובן שפריץ 
לך ותביא אותם לכאן 
כאן, כאן, כאן, כאן 
אן דן דינו 
סופלה קטינו 
סופלה קטי קטו 
אליק בליק 
בום, בום, בום, בום 

One two 
Three allery 
Four five 
Six allery 
Seven eight 
Nine allery 
Ten allery 
One two three 

איפה החבר’ה 
הלכו לים 
תן סיגרה 
תהיה בן אדם 

איפה דן 
הלך לגן 
איפה חנה 
נסעה לרעננה 

תגיד מה 
מה 
תפוח אדמה 
תגיד איפה 
איפה 
בחיפה 

תגיד עין 
עין 

שמע ראיתי איך שגילה 
מקצרת חצאית 
בחיי שהיא התחילה 
להתלבש כמו דוגמנית 

זה מפני שהיא אוהבת 
את גיורא המדריך 
על ידו היא מסתובבת 
אם צריך או לא צריך 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
ולא רוצים כאלה מן בנות 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
ולא רוצים בנות מחורבנות 

את החברה היא שוכחת 
רק עם הגדולים תצא 
מלפנים היא מתפתחת 
היא לובשת כבר את זה 

כל היום היא מצוברחת 
מחמיצה את הפנים 
מסובבת את התחת 
ושונאת את הבנים 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
תשמע מה שאבי אתמול אמר 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
שכל הבחורות אותו דבר 

לא רוצים יותר לשמוע 
על בגדים ותסרוקות 
לכולן חסר קצת מוח 
וכולן מפונדרקות 

כל הדבורות והחנות 
הן יודעות רק לרכל 
נעזוב את הבננות 
שילכו לעזאזל 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
שכל האנשים לרחוב יצאו 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
רוצים שהבנות יתפוצצו 

הודי, הודי כושי כוש 
בוא תיתן לי עשר גרוש 
איזה מין טיפוס זה צביק 
כל היום הוא מעתיק 

מי ראה את שמעל’ה 
הוא הלך עם אמאל’ה 
היא אמרה לו בוא כבר צוציק 
תקבל זריקה בטוסיק 

לאדון קוראים פה מר 
לאישה גברת 
מי לקח את הקלמר 
מי סחב מחברת 

מי קיבל בלתי מספיק 
דני זידל הצדיק 
קמץ פתח ומפיק 
לא עזרו הפוילע שטיק 

רפי רון 
בלע בלון 
בן גוריון 
שבר חלון 

מי ישיר לנו פה סולו 
שירלי טמפל מרקו פולו 

לדה גול 
יש אף גדול 

יה תביטו מחזה 
השמן והרזה 
לאחד כזה חזה 
השני רזה כזה 

גנן גדל בגן דגן 
דגן גדול גדל בגן 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
רגל, רגל יד ביד 
בוא נרקוד ריקוד נחמד 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 

אסומניה אבודניה 
בוא נרקוד עם דודה פניה 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 

קפוץ כמו סוס 
קפוץ כמו רוח 
אל תקפץ כמו נאד נפוח 

לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
לכו למשטרה להגיש תלונה 
לא רוצים לישון רוצים להשתגע 
אנחנו נפוצץ את השכונה 

את השיר הזמינה אצל יוצריו נעמי פולני, מייסדת להקת התרנגולים. “היא לא חתומה [על השיר]”, היטיב לכתוב עליו עלי מוהר ברשימה שהופיעה בעיתון העיר, ולימים בספר עוד מהנעשה בעירנו, “אבל היא חוללה אותו, גרמה לו שיקרה, וקשה כבר לתאר את הפתעתן של אוזניים צעירות בשמען לראשונה את השיר הזה, את החידוש והראשוניות שהיו בו, את משב הרוח המהפכני שעבר בו במפולש ופרץ נתיב חדש ללשונו של הזמר העברי.”

אוכל להעיד ממקור ראשון: אנחנו, בני הנוער של אותם ימים, התמגנטנו אל “שיר השכונה”. הכול בו היה מוכר, ועם זאת – מעוצב: משחקי הכדור והקלאס, החול שבמרכז השכונה, הילדים שירדו עם החבל, הגיר, האבנים, הגוגואים והבורות שחפרו למענם… שפת הדיבור שלנו השתקפה בו. הבנו אותו היטב, והתרגשנו ממנו.

היו כמובן גם מי שהזדעזעו ממנו, והציפו את העיתונים במכתבים זועמים למערכת. הנה למשל אחד מהם: 

“ברצוני לענות לגב’ מרים ברוקמן על מכתבה ‘גסויות מעל גלי האתר (מעריב 7.6.63),'” כתב למערכת הקורא ששמו שרף יעקב. “טענתה בדבר ‘הגשת טקסט קלוקל’ היא נכונה כשלעצמה,” הוא כתב, אבל המשיך בכך שניחם את הגברת המתקוממת ואת שאר הקוראים: “הנוער הישראלי שואב את מילותיו ממקורות אחרים, ולאו דווקא מפזמונים.” עוד קבע יעקב שרף בדבריו כי: “שיר השכונה – כפי שמעיד עליו שמו – הוא שיר המשקף נאמנה את שמו.”  כלומר: אין לדעתו לחשוש מפני השפעתו הרעה, שהרי אינו משקף את התרבות המקומית הנעלה, אלא רק את זאת של “השכונה”…

השיר הצליח מאוד, ויש לכך ראיות רבות. כמה חודשים אחרי שהתפרסם לראשונה הקליטה אותו להקה אלמונית שנטלה לעצמה את השם “להקת השכונה”. חרף צו האיסור של בית המשפט המשיכה חברת מקולית להפיץ את התקליט הלא חוקי. (את השיר המקורי הקליטה הד ארצי), כפי שנכתב ב-16 באוקטובר, 1963, בעיתון הַבֹּקֶר. אפילו מצ”ח נדרשה להתערב בחקירת הזיוף, וגילתה כי חיילים חברי להקת פיקוד מרכז היו מעורבים בו.

אחד המשתתפים בזיוף תיאר באתר “עונג שבת” מדוע ואיך הוא נוצר: “בסוף קיץ 1963,” כתב, “‘שיר השכונה’ של התרנגולים התחיל להתנגן כשלאגר (היום קוראים לזה להיט) היסטרי ואיתו עוד מספר שירים מהתוכנית השנייה של התרנגולים בבימויה של נעמי פולני. אלא, שנעמי, ששאפה תמיד לשלמות ולא התפשרה עד שהגיעה אליה, סירבה להוציא תקליט של שירי התרנגולים עד שאכן יגיעו לשלמות. בינתיים קול ישראל וגלי צה”ל – זה מה שהיה אז – שידרו את השיר מסרט הקלטה והמוני בית ישראל שרצו לרכוש את התקליט לא יכלו לעשות זאת כי תקליט לא יצא. את הדרישה הזאת ביקש למלא יהודי ממולח שהייתה לו חברת תקליטים בשם ‘מקולית’, שהתחרתה עם חברת ‘הד ארצי’, בעלת הזכויות על שירי התרנגולים. מה הוא עשה? פנה לחברי להקת פיקוד מרכז של אותם הימים והציע להם לחקות את שיר השכונה ועוד שני שירים, ולהוציא אותם בתקליט קטן במהירות של 45”. ואז, בחשאי, באולפן הקלטות ששכן במרתף של בית פרטי ביפו, הקליטו, לדבריו, חברי להקת פיקוד מרכז את השיר.

“המונים צבאו על חנויות התקליטים וקנו את התקליט הקטן שהיה זול בהרבה מהתקליט המקורי'”, הוא מוסיף. העונש האמיתי שספגו הזייפנים לא היה הקנס הכספי שהושת עליהם, אלא העובדה שחיים חפר וסשה ארגוב החרימו את הלהקה וסירבו לכתוב לה שירים, “עד שישתחררו כל אלה שהשתתפו בזיוף.”

יש הטוענים כי הכותב לא דייק בתיאור הדברים, שכן השיר בביצוע המקורי נמכר ממש באותה עת, אבל התקליט היה הרבה יותר יקר מהגרסה המזויפת.

“שיר השכונה” נבחר כשיר השנה במצעד הפזמונים העבריים של 1963, ולהקת התרנגולים יצאה בקיץ של 1964 לסיבוב הופעות מוצלח באירופה, עם התוכנית שכללה אותו.

סשה ארגוב, המלחין, נהג לספר שאינו מחכה למוזות עד “שיואילו לבוא”, אלא שהוא “מחזיק אותן ברצועה ומדגדג אותן.”

דומה שהמוזות צייתו לכל היוצרים שהביאו לעולם את השיר שלפנינו. 

בחודש ינואר לפני שלוש שנים הלך לעולמו בגיל 69 אחד הזמרים והיוצרים החשובים ביותר של עולם הרוק: דיוויד בואי (שנולד בשם דייוויד רוברט ג’ונס. הוא שינה  אותו כדי להיבדל ממוזיקאי אנגלי אחר, שנשא שם זהה). במשאל שערך הבי-בי-סי ב-2002 ובו נשאלו המשתתפים מי היו הבריטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, דורג בואי במקום ה-29 המכובד מאוד, הרבה מעל אישיות כמו פלורנס נייטינגל, שייסדה את מקצוע הסיעוד. (במקום הראשון ניצב וינסטון צ’רצ’יל, ואילו ויליאם שייקספיר תופש את המקום החמישי, אחרי המהנדס שהקים את מסילת הברזל הראשונה, איזמבארד קינגדום ברונל, הנסיכה דיאנה שנבחרה למקום השלישי והסופר צ’רלס דיקנס שתפש את המקום הרביעי).

דיוויד בואי היה ידוע כיוצר אניגמטי, שקשר את עצמו לדימוי חללי וחוצני. אלבום שיריו האחרון  “Blackstar” – “כוכבשחור” – התפרסם ימים אחדים לפני מותו ממחלת הסרטן, שהוסתרה מפני העולם. בווידיאו קליפ המלווה את אחד השירים באלבום, “לזרוס”, צולם בואי ממיטת חוליו בבית החולים. עיניו עטופות בתחבושת ששני כפתורים מוצמדים אליה. השיר  נפתח במילים: “שאו עיניים, אני בשמים”, כשולח אל מאזיניו האוהבים מסר מהעבר האחר של הקיום. שמו של המופע, מחזמר שממנו לקוח השיר, הוא “לזרוס”: דמות מהברית החדשה, אדם שעל פי המסורת הנוצרית קם לתחייה אחרי שמת.  

אחד משיריו הנודעים ביותר של בואי, “Space Oddity”, כלומר – “מוזרות חללית”, התפרסם לראשונה ב-1969. הוא היה הלהיט הראשון שלו בארצות הברית. השנים שחלפו מאז שהופיע לראשונה לא עמעמו את גדולתו ולא החלישו את ההתפעלות שהוא מעורר. כך למשל שר אותו ב-2013  האסטרונאוט האמריקני כריס הדפילד בגרסת כיסוי, מתוך תחנת החלל שבה שהה.

הנה השיר, בתרגומי:

בקרה למייג’ור תום,
בקרה למייג’ור תום,
קח גלולת חלבון,
חבוש את הקסדה (עשר)
בקרה (תשע) למייג’ור תום (שמונה) (שבע) (שש),
מתחילים את הספירה,
(חמש) (ארבע) (שלוש) (שתיים) (אחת),
המראָה –

בקרה למייג’ור תום,
הגעת אל השיא,  
העיתונים מתעניינים
למי שייכת חולצתך,
הגיעה עת לצאת אם רק תעז.

מייג’ור תום לבקרה,
אני יוצא עכשיו,
אני צף, באופן משונה
הכוכבים נראים היום שונה.

כי כאן אני יושב בתוך קופסה מפח,
הרחק, מעל העולם,
כדור הארץ הוא כחול,
ושום דבר איני יכול.

במהירות של מאה מייל,
אני חש כל כך דומם
החללית תדע איך להמשיך,
ספרו לאשתי שאני אוהב אותה כל כך,
היא יודעת…

בקרה למייג’ור תום,
הקשר נאבד, יש איזו תקלה,
אתה שומע מייג’ור תום?
אתה שומע מייג’ור תום?
אתה שומע מייג’ור תום?
אתה –

מרחף מעל קופסה מפח,
רחוק, מעל הירח
כדור הארץ כחול,
שום דבר איני יכול.

בואי סיפר כי את ההשראה לשיר קיבל מסרט מדע בדיוני “2001: אודיסיאה בחלל” שיצר סטנלי קובריק. מילות שירו של בואי עוסקות בדמות בדיונית, מייג’ור תום, שממריא לחלל, מאבד את הקשר עם הבקרה הקרקעית, ואז נעלם. יש הסבורים כי השיר הוא בעצם דימוי לשימוש יתר בסמי הזיה. אכן, בואי אישר שכאשר צפה שוב ושוב בסרט שהשפיע עליו כל כך, היה מסומם.

בשיר מאוחר יותר של בואי, “Ashes to Ashes”, כלומר “מעפר לעפר”, שהתפרסם לראשונה ב-1980, החזיר בואי את מייג’ור תום, שהצליח לחדש את הקשר עם בקרת הקרקע. בפזמון החוזר מופיעה השורה “We know Major Tom’s a junky”, כלומר – אנחנו יודעים שמייג’ור תום מכור לסמים…

ב-1969, כשהטלוויזיה באנגליה שידרה את הנחיתה על הירח, שימש השיר “Space Oddity” כמוזיקת רקע. “אני בטוח שהם לא הקשיבו היטב למילים,” גיחך דיוויד בואי בריאיון שהעניק ב-2003. “לא היה נחמד להציב אותן בהשוואה עם הנחיתה על הירח. אני כמובן שמחתי מאוד…”

אי אפשר, כמובן, להפריד בין מילות השיר, ללחן, לעיבוד ולביצוע, שכולם ביחד משתלבים ביצירה ייחודית וחד פעמית. בעצם אין שום צורך לפענח את משמעויותיו של השיר. די בחוויה שהוא מעניק לשומעיו כבר חמישים שנה. 

“אני רואה את עצמי כילד גם כאשר אני כותב למבוגרים,” אמר המשורר ע’ הלל בראיון שהעניק למשוררת אחרת, ש’ שפרה, בעיתון דבר, במאי 1973. “עולם הילד ועולם המשורר דומים זה לזה,” הוסיף והסביר: “לילד יש אפשרות לשחק, להסתכל בדברים בראייה בלתי אמצעית, ישירה, ללא מחיצות של מוסכמות.”

אכן, בזכות יכולתו לחשוב ולהרגיש כמו ילד ולהבין לנפשם של ילדים, כתב ע’ הלל, שנולד בקיבוץ משמר העמק ב-1926, כמה מהשירים האהובים ביותר, ביניהם – “דודי שמחה”, “למה לובשת הזברה פיג’מה”, “מה עושים העצים”. רבים משירי הילדים שכתב הולחנו, ודורות של ילדי ישראל ממשיכים לאורך שנים לשיר אותם.

“אני סולד מכתיבה לילדים,” הוסיף ואמר ע’ הלל באותו ראיון.

הייתכן?

את כוונתו הבהיר מיד: “כאשר אני כותב שיר ילדים אני מתייחס אליו ברצינות כאל שיר למבוגרים,” שהרי “ילד הוא מבוגר” שרק נמצא בשלב מוקדם של חייו.

אפשר בהחלט לחוש בכבוד שרחש אל קוראיו, מבוגרים וילדים כאחת, ולא פחות ממנו – באהבתו של הלל, שהיה אדריכל נוף במקצועו – לטבע ולנופים של ארץ ישראל ובהיקסמות שעורר בו יופיים.

אפשר להבחין בעוצמה באהבתו לטבע בשירו האחרון, “הלוואי עלי”, שאותו הכתיב לבתו בבית החולים, בעודו נאבק על חייו:

נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּבִיל,
גוֹרֶרֶת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל
גְּדוֹלָה פִּי שָׁלוֹש מִמֶּנָה.
יִישַׁר כֹּחַךּ נְמָלָה,
הַלְוַאי עָלַי!

חַרְגוֹל מְנַתֵּר בַּשָּׂדֶה,
חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר בִּקְפִיצָה.
חֲזַק וֶאֱמַץ בָּחוּר בֶּן חַיִל.
הַלְוַאי עָלַי!

זוּג חוֹחִיוֹת מִתְעַלֵּס בָּאֲוִיר.
אֵיזוֹ חֲגִיגָה! אֵיזוֹ חֲגִיגָה!
הַלְוַאי עָלַי!

אַיָּלָה שְׁלוּחָה דוֹאָה בָּהָר.
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה הָדָר!
הַלְוַאי עָלַי!

נְמָלָה, חַרְגוֹל, זוּג חוֹחִיוֹת,
אַיָּלָה שְׁלוּחָה,
עוֹשִׁים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה,
אֲבָל אֲנִי כֵּן:
עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה, וּמְהַלֵּל יָהּ!

כמה נוגעת ללב ומפעימה ההבנה כי השיר הזה היה בעצם מילות הפרידה של הלל מהעולם! ממיטת חוליו, בלי לצאת אל הטבע, ראה בדמיונו את הנמלה ואת גבורתה הפשוטה, כשהיא גוררת גרגר ענקי; את החרגול ואת זריזותו, כשהוא מנתר לגובה; את החוחיות המתעלסות ולא סתם כך, אלא בתוך מעופן באוויר; ואת האיילה השלוחה בריצתה ביופי מרהיב. את כל אלה הוא מברך ומעודד בקריאות של התפעלות והומור, ולכאורה גם בקנאה מסוימת, שכן את כל אחת מהתמונות המילוליות הללו הוא חותם במילים “הלוואי עלי”: הלוואי שהיה יכול להיות גיבור, זריז, אוהב, מרהיב, כמותן (ולמרבה הכאב והצער, כנראה שגם – הלוואי שלא היה מרותק ברגע זה למיטתו).

אבל אז, בבית האחרון, הוא מפתיע ומרומם את האנושיות שלו עצמו: החיות מופלאות אמנם, אבל הוא, האדם, המשורר, החולם, הרואה – גם אם רק בעיני רוחו – מתעלה מעל כולן, כי הוא זה שיודע ומבין; ולא זו בלבד, אלא שהוא מסוגל גם להשתאות מהמראות, ועוד יותר מכך – לבטא את ההשתאות, לתאר את היופי, לתת לו שם ומשמעות. הוא, המשורר, גם ברגעי חייו האחרונים, מכיר ביופיו של העולם, מסוגל להכיל בתוך עצמו את כל פרטיו, ולהלל אותם.

השורה “עומד, משתאה ומהלל יה” היא אחת היפות ורבות העוצמה שנכתבו בעברית “בראייה בלתי אמצעית, ישירה, וללא מחיצות של מוסכמות”, כדבריו של הלל.

אפשר לראות בה מעין תפילת הודיה וסיכום מופלא של החיים, אחרי שנוסחו בפשטות וביד אמן: הנמלה החרוצה דואגת לחומר, החרגול העליז – לשמחת החיים, החוחיות – לאהבה, האיילה – ליופייה של החירות, והאדם – הוא מי שמכיל את כל אלה, עד רגעי חייו האחרונים, כהרף עין לפני שהוא עוצם את עיניו לעד.

באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת פיזמנו את השיר “אל תעברי לבד ילדה ברחוב” שנגינתו תוססת ועליזה, ומילותיו נשמעו לרובנו משעשעות וחביבות, ואפילו טבעיות ומובנות מאליהן. את הגרסה העברית לשיר המוכר לנו כתב חיים חפר, חתן פרס ישראל לזמר העברי ב-1982.

חפר היה איש רב מעללים. הוא נולד בפולין ב-1925, וכשהיה בן 11 עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו והתגורר ברעננה, אז – מושבה.

לא היה ישראלי יותר ממנו: הוא שירת בפלמ”ח, השתתף בהברחת מעפילים, ובגיל צעיר החל לפרסם שירים ופזמונים שכתב. חלקם, למשל – “הן אפשר”, “היו זמנים”, “הפרוטה והירח”, “היי הג’יפ” – היו לסמלי התקופה שבה הוקמה המדינה.

חפר כתב פזמונים ללהקות זמר רבות. אחד מהם, שאותו שרה שלישיית גשר הירקון, הוא, כאמור, “אל תעברי לבד ילדה ברחוב”. הנה מילותיו:

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש.

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט עורג
כל הגברים כולם יביטו בך
במבט הורג.

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט אבוד
כל הגברים כולם יביטו בך
כל אחד לחוד,

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש.

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט רעב
כל הגברים כולם יביטו בך
בעיני זאב,

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך?

קשה להאמין שהשיר היה עובר בשלום כיום, בעידן MeToo#, כשנשים התחילו לספר על ההטרדות המיניות שעברו, או, במערכה החדשה שמתרחשת לאחרונה, המתויגת #לאהתלוננתי, מסבירות מדוע שתקו כשהטרידו, אנסו, תקפו, פגעו בהן.

ידוע מה שקרה עם פזמון אחר, שגם אותו שרו התרנגולים ואת מילותיו כתב דן אלמגור (סשה ארגוב הלחין):

כשאת אומרת “לא”, למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת “לא”?
האם ה”לא” הוא “לא” – ובאמת
אולי הוא רק “אולי, אך לא כעת”,
או שה”לא” הוא רק “עוד לא”
אולי הוא “או”, אולי הוא “בוא”
כי את אומרת “לא” כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ”כן”.

כשאת אומרת “לא” אני כבר לא יודע
מבולבל ומשתגע כשאת אומרת “לא”
כי אם אומר: “היא לא רוצה ממש”
אולי מחר תכריזי: “הוא חלש!”
“זה גבר זה? זה סתם קטין –
שומע לא – ומאמין”.
ואם אלך אולי תאמרי “חבל”
אם אשאר אולי תגידי: “מנוול”.

כשהיא אומרת “לא” למה היא מתכוונת?
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת “לא”?
האם זה “לא” כזה מוחלט
או שה”לא” הוא רק זמני בלבד,
אולי הוא “טוב, אך לא עכשיו”
אולי זהו בעצם “נו”
אך אם היו אומרים רק “לא” ו”כן”
אז מה בכלל היה נשאר פה מעניין…

כשאת אומרת “לא” למה את מתכוונת?
למה את מתחננת כשאת אומרת “לא”?
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
הגידי לי “סתלק כבר וחסל!”
תגידי “די” או: “עוף מפה”
רק אל נא, אל תגידי “לא”
כי את אומרת “לא” כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ”כן”.

לימים הוסיף אלמגור לשירו בית המבהיר חד משמעית ש”לא” פירושו “לא”, כדברי הססמה המושמעת תכופות בהפגנות של נשים נגד אלימות: “לא, הוא לא, הוא לא הוא לא הוא לא! איזה חלק של הלא, לא הבנת עד לפה?”

הנה הבית הנוסף:

כשהיא אומרת “לא” לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת “לא”.
לכן ה”לא” שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת “כן”, או “אולי” או “בוא”,
כשהיא אומרת “לא”, היא מתכוונת “לא!”

בשנות ה-60 האמינו רבים שהטרדה היא חיזור, ושאישה שיוצאת לרחוב מסתכנת בהכרח, “משחקת באש”, שהרי מישהו עוד עלול לקשור אותה למיטתו לעד!

האם העידן ההוא הסתיים באמת?

לאחרונה, בעקבות תהליך הבחירה לבית המשפט העליון של שופט ששלוש נשים התלוננו כי פגע בהן מינית, הכריז נשיא ארצות הברית כי “זוהי תקופה מסוכנת לגברים”.

בתגובה עלה ליוטיוב קליפ ויראלי שבו לינזי לאב סטיוארט, מוזיקאית, אמנית פלסטית ומורה לריקוד בת 32 מטקסס, מלווה את עצמה ביוקללי ושרה על חוויותיה של אישה בת זמננו ועל הסכנות שהיא  חשופה להן בחיי היומיום, גם עתה:

“אני לא יכולה ללכת ברחוב מאוחר בלילה ולשוחח בטלפון.

אני לא יכולה לפתוח את החלון בבית, כשאני לבדי.

אני לא יכולה ללכת לבד לבר, בלי מלווה.

אני לא יכולה ללבוש חצאית מיני, גם אם אין לי חצאית אחרת.

אני לא יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית לבד בערב.

אני לא יכולה להתבטא בכנות ברשתות החברתיות.

אני לא יכולה ללכת למועדון, רק כדי לרקוד עם חברות שלי.

אני לא יכולה להשאיר את כוסית המשקה שלי ללא השגחה.”

כאן הוסיפה הצעירה שורה אירונית חוזרת:

“אבל מדובר בתקופה קשה לגברים…

נכון, באמת קשה שהמוניטין שלך תלוי ועומד, וכל אישה שתקפת אי פעם עלולה פתאום לצוץ.

‘אני לא יכול לדבר עם כל אישה שמתחשק לי או לשלוח לעברה מבט ישיר, זה כל כך מבלבל, מה, זה אונס, או רק התנהגות חביבה?’

אכן, לא נוח למי שנאלץ לשקול את ההתנהגות שלו.”

ואז היא חוזרת לשיר על מה שנשים חוות:

“אני לא יכולה לגור בדירה בקומת קרקע.

לא יכולה ללבוש פיג’מה ממשי כשאני עונה לצלצול בדלת.

לא יכולה לשתות עוד כוסית, גם אם מתחשק לי.

ואסור לי להתעלם ממך או לגרום לך להרגיש שאתה לא חשוב.

אני לא יכולה לרוץ בעיר, עם אוזניות.

לא יכולה לדבר, כעבור 35 שנה, על מי שאנס אותי.

לא יתייחסו אלי ברצינות אם אתאפק ואעצור את הדמעות.

ואני לא יכולה אף פעם לדבר בכובד ראש על הפחדים שלי.”

ושוב אל קולם של הגברים:

“כי ברור, זאת תקופה קשה לגברים,

הם כבר לא יכולים לכתוב לאישה עוד ועוד הודעות טקסט ולבקש ממנה שתשלח להם צילומי עירום של עצמה.

לא יכולים לאלץ אישה לשכב אתם כשלא מתחשק לה.

מה בכלל מקנה לה את הזכות להתנגד?

כן, אלה ימים קשים לגברים.

‘נשים אוהבות להתנהג כאילו אתה אשם, והן הקורבן!

השמלה שלה הייתה קצרה…

היא הייתה שתויה…

היא לא כזאת תמימה’,

איזה מזל שהאבא שלך שופט ושלא ירשיעו אותך!

אהה, הכול בסדר, כן, כן, כי זאת תקופה מסוכנת לגברים…”

אם רוצים להבין עד כמה הזמנים השתנו, ולא רק בעניין היחסים בין המינים, אפשר לבחון שיר נוסף של חיים חפר, משנות ה-50, שאותו כתב למופע מוזיקלי בשם “תל אביב הקטנה”.

גם את השיר הזה נהגנו לפזם בחדווה, בלי לתת את הדעת על תכניו המזעזעים, שנחשבו משעשעים, אבל היו אמורים לזעזע גם אז:

שני בנאים פה אנו,
מקאהירו הגענו
תנו רק פיתה ובצל כזית
ונבנה לכם אחוזת בית.

כאן לבנים הנחנו,
שני גרוש מצרי הרווחנו
ובטרם יום יאיר,
תתעורר – תמצא כאן עיר –
יושה,
את הטיט תבחושה,
שמע נא, או ש – או ש –
נבנה את תל אביב.

שמי ירוסלבסקי חסיה,
‘ני תלמידת גימנסיה,
בבקרים אני תמיד לומדת
קצת חשבון וקצת שירי מולדת –

אך עת יורד הערב,
אהבתי בוערת –
עם ילובסקי הפואט
בחולות כאן אפלרטט…
ביאליק,
רק שירים תקרא לי,
כתונת אל תקרע לי,
אתה בתל אביב.

עם קרדח וחרב
אנו יוצאים כל ערב,
פוחדים הגנבים מיפו,
אף מקרה של שוד עוד לא היה פה.

כי השומר אמיץ הוא,
לערבים מרביץ הוא!
אם רואה הוא כאן גנב
הוא צורח אחריו:
יללה!
רוח מן הון עבדאללה!
שתמות אינשאללה –
רק לא בתל אביב.

כך תל אביב גודלת,
כבר תושבים יש אלף,
אין מקום כבר בתמונות של סוסקין,
ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים…

אך איזה גן חיות פה!
כבר אי אפשר לחיות פה
אומניבוס של “מעביר”
מקלקל את האוויר –
משה,
אל נא, אל תחששה,
על אף כאב הראשה
נבנה את תל אביב!

גזענות? סטריאוטיפים? אלימות? הכול כאן: מקומם, מפחיד, דוחה.

קשה להאמין שמישהו יכול היה לשיר את השירים הללו כיום, בלי להיבהל מתכניהם. אז אולי בכל זאת מתרחש איזשהו שינוי, אטי אמנם, אבל מבורך.

השנה – 1013. הבֶּרְבֶּרִים – תושביה הקדומים ביותר של צפון אפריקה – הביסו את הח’ליפות המוסלמית וכבשו את בירתם –קורדובה שבספרד. הברברים מגרשים מהעיר את היהודים, שעד אז שגשגו וניהלו חיי מסחר ותרבות עשירים. אחד המגורשים הוא משורר בשם שמואל בר יוסף הלוי הנגיד. הוא רק בן עשרים. בודד וחסר־כול הוא עוזב את העיר שבה החל לטפח את כישרונותיו כקליגרף מצטיין בכתיבה בערבית והיה בעליו של מכון לכתיבת ספרי קודש.

חמש שנים אחרי כן הוא כבר מתמנה לתפקיד של וזיר בנסיכות גרנדה, מתהלך במשך עשרות שנים בחצרות מלכות, תומך ביהודים בני ארצו ומגן עליהם, וכל אותה עת ממשיך לכתוב וליצור, וגם לשלוח יד במדעים המדויקים, להצטיין במתמטיקה ולפרסם כתבים העוסקים באסטרונומיה.

המהפך בחייו התרחש כשאל חנות הבשמים שפתח בגרנדה נקלע מושל הנסיכות, שהתרשם והתפעל מחוכמתו של המוכר, והחליט למנות אותו לתפקיד של יועץ. משם נסללה דרכו למעמד נכבד ורב השפעה, שבו החזיק במשך שנים רבות.

לצד שירי הקודש וההגות, המחקרים שעסקו בתלמוד ובלשון העברית, כתב שמואל הנגיד גם “שירי יין”, כלומר שירה חילונית הנוגעת בתענוגות החושים ובהנאה מהיופי שקיים בעולם. הנה אחד מהם:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָאוּ יְמֵי הַקֹר, וְהַתִירוֹשׁ אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם.

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יומָם!

בשיר מתאר הנגיד את חילופי העונות, ליתר דיוק – את בוא החורף, המעורר בבני אדם רצון להתכנס בביתם ולשתוק, בחברת התירוש המאדים והדומם. המשורר קורא להם להתגבר על הדכדוך ולהתכנס ולשתות לשוכרה, חרף מזג האוויר הסגרירי, הגשם היורד: “עָבִים בְהַגְשִימָם”, וקולות הסופה: “שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם”. אם יעשו זאת, יוכלו להתנחם ולהתחמם ביחד. כדי לעודד את ההסתכלות החיובית ואת שמחת החיים, המיר המשורר פסוק המופיע בתנ”ך כשיר קינה על החורבן, (מגילת איכה, פרק ב’, פסוק י”ז): “עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם–הָרַס, וְלֹא חָמָל”, לקריאה המזמינה את בני האדם לשמוח: “כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!”

המשורר נתן יונתן נטל את השורה הראשונה משירו של שמואל הנגיד והוסיף עליה:

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

צביקה פיק הלחין ושר את השיר, שרבות בו האָלוזיות המקראיות: אבישג השונמית שזומנה אל דוד המלך בערוב ימיו כדי לחמם את גופו, שאול שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, חטאים שחטאו בני אדם: אדם וחוה שלא צייתו לצו האוסר עליהם שלא לאכול מפרי עץ הדעת ודוד ששילח את אוריה החיתי אל מותו, כדי שיוכל לקחת לו לאישה את “כבשת הרש” – את בת שבע, רעייתו של אוריה. האם בשל כל אלה “מת אב ומת אלול”?

החורף יבוא בתום חודשי הקיץ האחרונים, אלול ואב, והסתיו והחורף שיגיע, יביאו אתם גשם וסופה. אבל אחריהם יגיע שוב האביב, שבשני השירים, זה של שמואל הנגיד וזה של נתן יונתן, כלל אינו מוזכר. שמואל הנגיד מבקש לגבור על קור החורף. נתן יונתן מתאבל על המוות, מן הסתם לא רק זה של הקיץ שתם, אלא גם על האובדן שידע בחייו, כשבנו ליאור נפל במלחמת יום כיפור. “אב” בשירו של יונתן אינו רק שם של חודש. הוא רומז גם על אב שכול המבכה את בנו. מהקיץ בשירו של יונתן נותרה “רק גחלת עמומה”. אבל גם החורף בשירו של שמואל הנגיד יגיע לסופו. ואנו, קוראי השירים, נמשיך לחוות את מעגל הלבלוב, הפריחה, הקמילה והלבלוב המחודש של הטבע, עד בוא יומנו.