אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.