ורד שם טוב, "גוף זרה" (וגם כמה מילים אישיות)

הספרייה העירונית בקריית אונו אירחה ב־26 באוגוסט ערב שהשתתפו בו חמש משוררות: קלרינה פריבורקין, שיזמה את הערב, ורד שם טוב, חגית בת אליעזר, נגה ספיר שצברג, ואנוכי.

נושא הערב היה – הגוף. הגוף הנשי, כמובן. כל אחד מהמשוררות קראה משיריה, ואלה דיברו על הזדקנותו של הגוף, על פגיעותו, על הקושי והחדווה שטמונים בו. כולן גם דיברו – סיפרו על ההשראה לשיריהן, ועל משמעויותיהם לגביהן.

בהגיע תורה של המשוררת ורד שם טוב, היא הייתה אחרונות הדוברות, היא סיפרה באומץ, בכאב, בגילוי לב, בעוצמה, על המאבק המתמשך שהיא מנהלת כל חייה עם משקל גופה, צורתו, גודלו. איך בילדותה, כשרקדה, ידעה היטב מדוע מציבים אותה תמיד בשורה האחרונה. איך ניסתה שוב ושוב, בשיטות שונות, לציית לנורמות: לרזות!

איך למשל השתתפה בקבוצות "תמיכה" שונות, שנועדו לעודד נשים לעשות את הדבר הכי חשוב בחיים: לרדת במשקל. כמו בפגייה, אך להפך: שם עלייה של 100 גר' של פג מתועדת בשמחה, כאות להצלחה, ואילו בקבוצות השקילה כל עלייה כזאת נתפסת ככישלון מר, כהשפלה. את טקס השקילה היא מכנה "סקילה":

שוב ושוב היא מתארת בשיריה את מפחי הנפש, והכאב:

את החשש המחריד, שמא תדמה לאמה:

היא קוראת שיר שהשראתו הייתה תוכנית טלוויזיה שבה נשים הסבירו עד כמה הן מייחלות לרזות. עד כדי כך שאם מישהי חולה מאוד, היא מתנחמת בכך שלפחות ירדה במשקל(!), כן, כל כך קיצוניים התכתיבים הללו, שנשים מקבלות על עצמן, על גופן.

המילים "כבר לא", החותמות את השיר, הן בעצם מה ששם טוב רוצה לומר – לעצמה ולנו, הקוראים. (בעיקר – הקוראות!): אני מקבלת את עצמי. אני לא מבזבזת יותר שנים מחיי על המאבק הזה, על הכאב (על השנאה העצמית!).

כן, כן, היא כמובן צודקת כל כך. תנו לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, גם אני מצטרפת אליה. ויודעת היטב, בתוך לבי, שמבחינתי זה שקר. שאני עדיין שם, כמו נשים רבות אחרות, שהן – איך נאמר זאת, בפשטות, ולא בעדינות – שמנות.

אני מעלה כאן תצלום שלי משנת 2003. השנה שבה חיי, כך חשבתי אז, קרסו. השנה שבה האימא שלי הודיעה לי בשיחת טלפון שאם לא אכחיש את מה שאמרתי סוף סוף בפה מלא, בקול רם: "אבא (בעלך), פגע בי, ואת הרי יודעת את זה וידעת תמיד" היא לא תדבר איתי יותר לעולם.

ואכן, כמתואר בספר שלי יופי לי, יופי לי, היא לא דיברה אתי כמה שנים. ולא רק היא. בבת אחת כל בני המשפחה הגרעינית ניתקו איתי מגע.

אחר כך היה ניסיון פיוס שלא צלח, כי התבקשתי לא "לנקות את השולחן", אלא פשוט – לעבור לשולחן אחר. ככה, במפורש. ושם, סביב "השולחן החדש", להמשיך ביחד להתעלם מהאמת, להתכחש לה, להתנהג כמו המשפחה המושלמת שכולם רצו להאמין בה, להמשיך להעמיד פנים.

בתקופת השבר הגדול היו גם הגירושים, שעברתי כמובן בלי תמיכה של המשפחה הגרעינית (אבל היו בחיי אנשים אחרים, שאהבתם אפשרה לי לשרוד).

האם ייסורי אותם ימים הם הסיבה שנראיתי כך, באותה תקופה?

אני מודה שכן, יש בי מידה רבה של גאווה על המשקל הרב שהצלחתי להשיל לפני חמש־שש שנים, בהחלטה של רגע. יום אחד אמרתי לאריק, אהוב ליבי, ש"הפאזה הַשְּׁמֵנָה הסתיימה", וזאת – עוד לפני שהשלתי אפילו גרם אחד.

התהליך היה ממושך ולא קל. (ולא, לא עשיתי את זה בעזרת התערבות חיצונית כלשהי. רק עם הקפדה יתרה, אולי מוגזמת, על עקרונות התזונה של ברנשטיין).

השבוע פגשתי אישה ששירתה איתי בחצרים, בשירות החובה של שתינו. "לא השתנית בכלל!" היא אמרה. חשבתי – אילו רק ראית אותי לפני כך וכך שנים, היית אומרת בליבך – איזו זוועה. מה קרה לה.

הנה תצלום עכשווי, מתוך מפגש עם קוראות, בדיור המוגן "אחוזת צהלה" בתל אביב:

אז מה – למדתי לקבל את הגוף שלי? אני יכולה לאמץ את דבריה של ורד ולומר לעצמי בפה מלא – "כבר לא"? האם המאבק הסתיים?

לא ולא.

הוא תמידי, ומתמשך, ומייסר. מודה: כשאני מביטה בתצלום האחרון כאן, אני רואה אישה שמנה. זאת האמת העגומה. וְהָאֵימָה שמא הקילוגרמים ההם ישובו, מלווה אותי בכל רגע בחיי, כל הזמן. אני יודעת היטב: זה יכול לקרות, די מהר ובקלות.

אין לי מושג איך באמת נפטרים מהפחד הזה, איך משלימים עם האוכל, איך לא רואים בו אויב מפחיד (ונחשק!). אפשר בכלל ליהנות ממנו? ממש, עד הסוף?

זאת שאלה רטורית.

אני חוזרת וקוראת את שיריה של ורד שם טוב, בהבנה, בהזדהות, בכאב.