אן טיילר היא אחת הסופרות שאני עוקבת אחריהן מקרוב ובצמוד מאז שקראתי את הספר הראשון שלה, לפני ארבעים שנה. 

בעבר, הרבה לפני הופעתו בחיינו של אתר אמזון (ושל האינטרנט בכלל…), ה"מעקב" תבע מאמצים מיוחדים – לא היה פשוט לתושבת ישראל לגלות בזמן אמת שספר חדש של טיילר ראה אור, היה צורך בקשרים עם אנשים שגרים בארצות הברית או באנגליה, וכמובן שבמרכזו של כל טיול לחוץ לארץ נערך ביקור ארוך בחנויות ספרים, ובמזוודות נישאו בחזרה הביתה לישראל ספרים מאת אן טיילר ואניטה שרב האמריקניות, אליס מונרו (שלימים חשיפת האמת על אודותיה, על בגידתה בבתה, אכזבה כל כך) וקרול שילדס הקנדיות,  ג'ואנה טרולופ ואנג'לה למברט האנגליות, את האחרונה – הפחות מוכרת מבין כולן – הכרתי במקרה באחד המסעות ההם בחנויות הספרים בלונדון, ומאז "השגתי" את כל ספריה… 

עלי להודות שאן טיילר הפתיעה אותי לא פעם, ולא תמיד לטובה. הפערים בין ספריה עצומים. חלקם נפלאים ממש,על אחד מהם Breathing Lessons, זכתה בפרס פוליצר, אבל היא הוציאה לאור גם ספרים בינוניים ומטה. 

אין ספק שכל ספר שתכתוב יראה אור והצלחתו מובטחת. היא מוכרת בעשרות  מיליונים. ב־14 בפברואר 2025 התראיינה למוסף הספרותי של הניו יורק טיימס לקראת הוצאתו לאור של Three Days in June, ספרה העשרים וחמישה, וסיפרה שגם בדיור המוגן שאליו עברה לפני שלוש שנים אין יום שבו אינה כותבת, בכתב יד, לפחות כמה עמודים. הכתיבה היא מאז ומתמיד מרכז חייה, וממשיכה להיות כזאת. האם את מעורבת בפעילויות אחרות שמוצעות במקום מגורייך? נשאלה, והיא השיבה במידה מסוימת של מבוכה שלא. היא רק כותבת. החדש, העשרים ושישה, כבר התחיל להתבשל במחשבותיה, היא מוסיפה ומגלה…

מאחר שאמזון קיימים מזמן בחיינו, קיבלתי הודעה על צאתו של הספר החדש ומיד, בלחיצת כפתור, הוא נחת אצלי בקינדל. כמה פשוט.

אבל הספר עצמו אינו נמנה עם הטובים שלה. רחוק מזה. 

טיילר נוטה תמיד לרדת בכתיבתה לרזולוציות דקיקות ביותר, ובדרך כלל זה נהדר, אבל ברגעים הפחות טובים, כשמתעוררת התחושה שכל הפרטים הזעירים הללו בעצם לא תורמים מאומה להבנת הדמויות או העלילה, עולה חשש לתחושה של טריוויאליות מסוימת. 

אנחנו מבקרים, למשל, במסעדה, עם גייל, הגיבורה הראשית בסיפור, ובעלה לשעבר מקס. ושם מקבלים פירוט מדוקדק של כל מיני מאכלים מהתפריט. במה המנה הזאת מצופה, ומה מאפיין את המנה ההיא. ועוד. ועוד…. אנחנו מלווים כל ניד ראש וכל התנשמות של המשתתפים בחתונה של בתם של גייל ומקס. מי הביט לאן. וכמה זמן. ומה אמרה הדודה ההיא. ואיך הגיב בן הדוד ההוא. אבל מה זה נותן לנו? אנחנו שם, אתם, ולמרבה הצער יש רגעים שזה פשוט מייגע ומיותר. אומר בפירוש – משעמם. רמות הפירוט הן כאלה שכשמישהו מורח חמאה על הטוסט שלו היא טורחת להוסיף "בעובי של רבע אינץ'". כן, יש רגעים שזה פשוט נהיה מגוחך… 

טיילר נוטה גם להסברים מיותרים. אנחנו יכולים להעריך שהפלשבקים של הדמויות מתרחשים לפני כעשרים וחמש שנים. ומאחר שההווה המוצהר של הספר הוא 2023 (השנה מוזכרת במפורש, אם כי אפשר היה גם לנחש אותה, כי מגפת הקורונה מוזכרת כאירוע מהעבר הלא רחוק). יכולנו לשער בכוחות עצמנו שבאותה תקופה לרוב בני אדם עדיין לא היו טלפונים ניידים זמינים, אבל טיילר לא סומכת על ההבנה שלנו, ומסבירה הסתבכות בעלילה שהיום הייתה יכולה אולי להימנע בכמה שיחות קצרות בכך ש"באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים". מיותר! מתעוררת תחושה של התערבות יתר של הכותבת בכתוב. במקום שתיתן להתרחשויות לדבר בשם עצמן, היא לא רק מספרת, אלא גם מבארת.

היא מגיעה לרמות כאלה של פרשנות עצמית, שכאשר יש דמות שבוגדת בבן זוגה, היא מסבירה לנו שאף פעם לא נפגשה עם המאהב שלה אצלה בבית, "כי הייתי מרגישה שאני לא נאמנה". נו, באמת… עד כדי כך את צריכה לבאר הכול? 

קראתי את הספר עד תומו, אבל אני מודה שהפעם זה היה די מייגע. ואפילו קצת צפוי מראש – מין "boy meets girl", רומנטיקה של הגיל השלישי, עם – זהירות, ספוילר – סוף מרגיע ומנחם, רצוי, לא מפתיע, אבל קצת קלוש, כמו הספר כולו. 

ובכל זאת, אני מחכה בסקרנות לספרה הבא. אולי שוב תתעלה לרמה של The Beginner's Goodbye, French Braid, Clock Dance, A Spool  of Blue Thread, ועוד רבים אחרים: f morning Ever Comes, The Tin Can Tree, A slipping Down Life, The Cloak Winder, Celestial Navigation, Searching for Caleb, Earthly Possessions, Breathing Lessons,  Morgan's Passing, Dinner at the Homesick Restaurants, The ,Accidental Tourist, The Amateur Marriage – ציינתי כמה מהאהובים ביותר – אם תכתוב שוב ספר כמו אלה, השמחה תהיה רבה…