כאשר הגעתי לחלקו השלישי של הרומן מקום שמור, ספר הביכורים של הסופרת ההולנדית ילידת ישראל יעל ואן דר ואודן, הבנתי מדוע נכלל ברשימה הקצרה של פרס בוקר ב־2024, והצדקתי את מועמדותו.

עד החלק השלישי הרגשתי שמדובר בכתיבה סבירה, שלא תמיד הצליחה ממש לרתק אותי. אלמלא הבנתי שמשהו מיוחד טמון בו, אלמלא ציפיתי לגלות מה, ייתכן שהייתי נוטשת אותו כבר באמצע החלק השני, שעוסק רובו ככולו בתיאורה של אהבת נשים ארוטית.

אלמלא היה לתיאורים הללו תפקיד משמעותי בהמשך העלילה, ייתכן שהם היו אפילו מרתיעים אותי. אני בדרך כלל מסתייגת מתיאורים גופניים מיניים בספרות, אלא אם הם מתוחכמים, מקוריים באמצעים האמנותיים שבאמצעותם הם מוצגים, ויש להם – וזה כמובן הכי חשוב – תפקיד מובהק וחיוני לסיפור כולו; כלומר – שלא מדובר בתיאורים שמטרתם  לספק לקורא חוויה מנותקת, שעומדת בפני עצמה.

(וזאת, בעצם, בעיניי, ההגדרה של פורנוגרפיה ספרותית: "לחיצה" על כפתורים מסויימים שמפעילה אצל הקורא מנגנונים גופניים: כאשר אני מרגישה שהכתיבה מנסה להפעיל אותי כך, אני נרתעת; מעדיפה עדינות, תחכום, רבדים, פענוח. לכן גם ספרות סנטימנטלית, שמפעילה אצל הקורא את בלוטת הדמעות, היא לטעמי סוג של פורנוגרפיה. אמנות־לשמה מעלה את הדמעות אל נקודת סף, אבל שם הן נשארות, אין בכי של פורקן־פשוט־וקל־להשגה…).

כאמור, ברור לגמרי שבספר שלפנינו יש בהחלט תפקיד משמעותי לתיאורים הארוטיים, וכשמגיעים לחלק השלישי, מבינים עד כמה היו נחוצים כחלק מהמארג הכולל ומהאמירה המשמעותית של הרומן, מה גם שבכל מקרה הארוטיקה בספר אינה מפורשת מדי ואינה נטולת עדכון ותחכום.

החלק השלישי, הסוד שהוא חושף, מפתיע, ומעניק לרומן כולו נפח ועומק בלתי צפויים. למעשה, הוא נושא בחובו מהפך של ממש, כמעט כמו בספר מתח כשהעלילה מתפתחת בכיוונים שאיש לא שיער, אבל כאן אין הכוונה לבדר או לשעשע, אלא לספר לנו משהו על עוול, חסד, מוסר, על מעשים שהדעת אינה סובלת, והמציאות מגלה שבכל זאת – התרחשו והתקיימו, כאן, בעולמנו השבור ורב הייסורים.

בדיעבד אפשר להיווכח שהרמזים לגילוי נשתלים ממש מהעמודים הראשונים בסיפור, אבל יש לעבור את כל התהליך כדי להיזכר בהם ולהבין את עומקם.

מכאיב במיוחד לקרוא על עוולות שהיו, מתוך ההבנה שהן נמשכות למעשה עד עצם היום הזה. כך למשל התפרסמה לאחרונה ידיעה לפיה "בנקים בגרמניה עדיין מסתירים 40 מיליארד אירו שהיו שייכים ליהודים".

וכל זאת בשעה שעוולות חדשות, רעות וקשות, נוצרות שוב לנגד עינינו, ולציבור השפוי, הליברלי, המוסרי, אין כמעט יכולת לבלום אותן. מה אנחנו מסוגלים למנוע? איך אפשר להתמודד עם עוצמות הרוע ששוב צצות בכל מיני מקומות בעולם, לא רק כאן, בפינה הקטנה והסוערת מדי שאנחנו חיים בה?

כל מי שחשב והאמין שאחרי מלחמת העולם השנייה האנושות למדה את הלקח, שזוועות העבר לא ייתכנו, כי "לא עוד", כל מי שהאמין ששנאה אנונימית ורוע לא אישי, נטול סיבה ואלים מאוד, לא ישובו עוד, מתבדה שוב ושוב,במיוחד בתקופה האחרונה.

הרומן נפתח כשאיזבל, אחת הדמויות הראשיות, מוצאת בגינת ביתה שבר של צלחת קבור עמוק באדמה. היא מזהה את הסרוויס שהצלחת השתייכה אליו, אבל מתקשה להבין איך ומתי הגיע לשם השבר, כי הצלחות כולן שמורות היטב, כבר שנים רבות, בארון המיוחד, שם הן מוצגות לראווה: אמה של איזבל ושל שני אחיה אהבה אותן מאוד, והרי אף צלחת לא חסרה. אז איך, ומתי נשברה אחת מהן? ואיך ומתי הגיעה להיקבר באדמה?

נראה לי שיחלוף זמן רב לאין קץ עד שכל השברים הסודיים הללו יתגלו, ולרובם לא יימצא הקול שיספר על קורותיהם, על איך ומתי נשברו, ואיך ומתי נקברו עמוק באדמה ובזיכרון.

והיום נוצרים ונקברים שוב שברים חדשים.

ידיעות ספרים, 2025
264 עמ'
תרגום: שרון פרמינגר