כמו כל ספריה הקודמים של מאיה ערד (על חלקם כתבתי כאן: שנים טובות, קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ), וכמו ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, גם החדש, תמורה נאותה, קריא ומושך מאוד. הדמויות והסיטואציות, שבתוכן ערד מפתחת אותן תמיד משכנעות ותוססות חיים, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים מקרוב את האנשים האלה.
ויחד עם מי שבראה אותן צוחקים, קצת מהן, וקצת אתן.
למשל, בנובלה הראשונה מתוך השלוש, אנחנו כמובן ניצבים לגמרי לצידה של עליזה, המתרגמת לאנגלית שגדלה בארצות הברית וחזרה בילדותה ארצה עם הוריה ושתי אחיותיה, אבל לא ממש "התערתה" במולדת החדשה־ישנה שלה, ישראל. את ספרי הילדות המקומיים היא לא מכירה, למשל, ומרגישה כל הזמן שעליה להשלים פערים. ואנחנו אתה בעימות שלה עם הסופרת המפוקפקת עדנה בלומין, שאת ספרה האחרון עליזה מתרגמת לאנגלית. למעשה, כבר כמעט סיימה את העבודה, אבל בפתיחת הנובלה (והספר שלפנינו) זומנה אל ביתה של הסופרת האמידה, הבורה, היומרנית, שמתווכחת אתה. אנחנו הקוראים כמובן מתפוצצים מצחוק לנוכח חוסר ההבנה המינימלי של ה"סופרת"־בעיניי־עצמה: היא דנה עם עליזה על תרגומם של ניבים, לא מרוצה מזה שאת "אל תסתכל בקנקן" לא הערתה לאנגלית, כלשונו, אלא מצאה לו את המקבילה באנגלית: Don't judge a book by its cover.
לא קשה להתנשא מעל עדנה בלומין שמתרברבת בעושרה, מציגה לראווה את הציורים היקרים התלויים בביתה, ועוד מעזה לעמוד על המיקח עם המתרגמת המבוקשת, ברגע שמשהו "לא נראה לה", אף על פי שהיא, כמובן, טועה.
כמה שהיא גסה. מחוסרת כל עידון. בורה, ולמען האמת גם די טיפשה… נעים וכיף ליהנות מחסרונותיה!
אבל בהזדמנות זאת, ערד עושה עוד דבר שהיא אוהבת, ומרבה בו: שוטחת בפנינו את דיעותיה והשקפותיה על עניינים תרבותיים ואמנותיים שונים. בנובלה הראשונה היא בעצם תוהה אתנו במה כרוכה בעצם אמנות התרגום: "מתרגם טוב לא מנסה לקחת את המקור ולהעביר אותו דרך מיטת סדום לשפת היעד, אלא לכתוב מחדש את הטקסט. אבל בסופו של דבר מדובר בשתי שפות שונות. גם הטקסט המתורגם הכי טוב הוא טקסט מתורגם, אז השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לזה. האם אנחנו הולכים אל צד התפר ומנסים להחליק את המקומות שרואים בהם את החיכוך, או להפך, מבליטים אותם, מדגישים את העובדה שהטקסט הוא תרגום, שהוא נולד בשפה אחרת."
אלה כמובן שאלות מרתקות, ולגיבורת הסיפור יש גם תשובה: היא עצמה, כמתרגמת, "בגדול במחנה המביית", כלומר, אלה שמשתדלים ליצור תחושה שהטקסט נכתב בשפת היעד. באמצעות הדמות הבדויה ערד גם מציגה בפנינו כמה דוגמאות חיות לתהיות תרגומיות: איך למשל לתרגם לעברית buzz off? "תתחפף נשמע כמו 'מעריב לנוער' מהאייטיז, ותתפייד זה יותר עכשווי, אבל זה צורם בהקשר" כי כן, מתרגם צריך לחשוב לא רק על מקבילה בשפת היעד, אלא גם על המשלב הלשוני, ולעברית יש "בעיה ספציפית", היא מספרת לנו, כי "השפה משתנה מהר כל כך, גם המדוברת וגם הספרותית".
הפתרון לסוגיה הספציפית שנותנת עליזה (ובעצם – מאיה ערד, כמובן…) היא "עוף לי מהעיניים".
המתרגם שעליזה מייעצת לו מתלהב. "בוא'נה, את טובה", הוא מגיב כשהיא מציעה לו "סוף העולם שמאלה" כתרגום ל־boonies, שהרי הנטייה הטבעית שלו הייתה לכתוב "טיז אל נבי", שהמשלב שלו לא מתאים.
בנובלה האחרונה הסוגיות האמנותיות שאנחנו פוגשים נוגעות באמנות חזותית, ובעיקר – במה נדרש כדי שאמן "חובב" יתחיל להיחשב רציני ושייך לבראנז'ה.
זה הזכיר לי את הדיון ב"תנאים" הנדרשים בעולם הספרות כדי "להתקבל לקנון", שאותו ניהלה מאיה ערד ברומן קנאת סופרים. הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990, מסבירה אחת הדמויות ברומן. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו…
בנובלה העוסקת בסוגיה דומה בספר שלפנינו – כותרתה "אביב בוונציה" – אנחנו פוגשים את אביבה, מורה לציור עם שאיפות. היא מגיעה לוונציה בימי הביאנגלה ביחד עם עלמה נכדתה המתבגרת, שהתקבלה למרבה גאוותה של הסבתא ללימודים בתלמה ילין, כדי להעמיק את ידיעותיה של עלמה בתחום האמנות. רק במהלך הביקור הזה בוונציה מתחוור לאביבה שלה עצמה אין שום סיכוי להתקבל אי פעם כאמנית נחשבת.
אביבה יכולה רק להציג במקומות לא משמעותיים, למשל – בבית יד לבנים – שלא יתרמו שום דבר למעמדה. היא יכולה לשמש עוזרת אישית של אמנית אחרת. יכולה לערוך בביתה קבלת פנים למען אותה אמנית. ואפילו לקנות בכסף רב יצירה שלה. כן, כמו ה"סופרת" בנובלה הראשונה, גם אביבה אמידה, נשואה לרואה חשבון, גרה בבית נאה על הכרמל. כל חייה לימדה אמנות, ועכשיו, כך קיוותה עד הביקור בוונציה, היא חותרת לקראת המעמד הנכסף של ציירת "ממש".
האם גם ממנה אנחנו צוחקים? לא באמת. תמימותה נוגעת ללב. שאיפותיה וחלומותיה למען עצמה ולמען נכדתה אינם נלעגים. אמנם הנכדה רואה דברים שנסתרים מעיניה – למשל, כשלה עצמה נדמה שהיא מסתופפת בחברתם של אמנים ושהם לוקחים אותה ברצינות, הנכדה רואה את הצביעות והלעג שהסבתא טובת לב מדי להבחין בהם…
מאיה ערד מצטיינת, כאמור, ביצירת דמויות מורכבות, משכנעות וסוחפות.
בנובלה השנייה, "לימונדה", אנחנו עדים להתפתחותו של קונפליקט משפחתי שנפתר באחת, במפתיע, פתרון שלא יכול אלא לשמח את מי שהיה עד לו ולתסבוכות שנראו בשלבים מסוימים כמעט בלתי נמנעות…
גם בסיפור הזה אנחנו בעד הדמויות הראשיות. לא נגדן. כלומר – אנחנו לצד "הטובים", ואומרים לעצמנו שידעו להם מה זה, ה"רעים" – אלה שמתגלים כחסרי רגישות ואנוכיים…. לא נצטער אם הם יסבלו קצת, ומותר בהחלט להתענג, במידה מסוימת של שמחה לאיד כלפיהם, כשהם "נענשים"…
כמה טוב שמאיה ערד מתמידה, כותבת, ומעניקה לנו עוד ועוד ספרים מספקים ומשמחים…!
חרגול, 2025
208 עמ'
ערך: אלי הירש
קשה להתעלם משם הנובלה הידועה של תומס מאן, מוות בוונציה, שמהדהד את "אביב בוונציה". הנובלה מסתיימת במותו של אשנבך, איש הרוח הזקן שמתאהב בנער הפולני, יפה התואר, המשחק עם חבריו במים. נקודה למחשבה…
תודה!
קראתי ואהבתי. כמתרגמת ותיקה, נהניתי לקרוא את הגיגיה של עליזה (ושלך, אני מניחה) על תרגום, ושמחתי כשעדנה הרברבנית והבורה התקפלה לפניה.
הסיפור "אביב בוונציה" הזכיר לי סיפור של סופרת שלא אנקוב בשמה, שהציגה בלעג מרושע ציירת חובבנית, שמתאמצת לרצות את מזמיני תמונותיה בהכנסת כל שינוי שהם חושקים בו לתוך ציור גמור. מאיה ערד איננה מרושעת, אבל אביבה בכל זאת מצטיירת כחובבנית יומרנית, אטומה ללגלוג ונכספת לכל רמז של שבח, גם כשהוא עטוף בהתנשאות לעגנית. צר היה לי עליה ואני מקווה, שעלמה תמשיך בכל זאת לצייר, על אף המכבש שסבתה האוהבת הפעילה עליה.
סקירה מעניינת. אקרא. מאיה ערד היא לדעתי, הוודי אלן, שלנו. גם כשהיא לא במיטבה היא טובה.
כמוך, עפרה, אהבתי מאוד את הספר
מאיה ערד תמיד שנונה וקולחת. היא קצת כמו הוודי אלן שלנו. גם כשלא במיטבה היא עדיין טובה. הבעיה היא שהיא תמיד מנסה לחנך את הדמויות חסרות המודעות העצמית וכן ללמד את הקוראים: פעם על ספרי בלש. פעם על הסיפור הקצר ועוד . לפעמים זה קצת מעיק.
עלי זה לא מעיק בכלל…