זווית המבט של ליאורה בילסקי בדיון על משפט אייכמן שהיא עורכת בספרה החדש מחדשת ומרתקת.

חשבתי שכבר אי אפשר לחדש לי הרבה בעניין המשפט ההוא. לא אחרי שקראתי את אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע, ספרה של חנה ארנדט, אחרי שכתבתי על נאום הפתיחה של התובע, גדעון האוזנר (שאותו אני גם זוכרת מהרדיו: הייתי אז בת עשר); אחרי שקראתי את לפני המהפכה, ספרו של שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, שדן, בין שאר הנושאים, במשפט והתפלמס עם חנה ארנדט, ואת האוטוביוגרפיה של אב בית הדין במשפט, משה לנדוי…

אבל גיליתי שספרה של ליאורה בילסקי מעניין מאוד, ושופך אור חדש על משפט אייכמן, ועל סוגיות העולות ממנו.

בילסקי בוחנת ארבע דמויות שקשורות במשפט. כל האנשים הללו רצו להעיד בו. רק שלושה מהם זומנו, ולאחת מהם, האישה היחידה שהוזמנה לדבר, לא התאפשר בעצם לומר את מה שרצתה. 

הארבעה היו רפאל למקין, אברהם סוצקובר, סאלו בארון ורחל אוירבך. כל אחד מהם ביקש להדגיש היבט אחר שקשור בג'נוסייד.

בעיניי למקין, שהיה משפטן, השמדת עם מכוונת "בראש ובראשונה להרס הקבוצה מיסודה," כלומר – הרס תרבותה וזהותה.

סוצקבר, משורר היידיש מווילנה, ביקש קודם כל להעיד ביידיש, כדי להעניק לשפה מקום מחודש. הוא רצה לדבר על "הביזה התרבותית השיטתית והמקיפה". סוצקבר נמנה עם חברי "בריגדת הנייר" (אפשר לקרוא עליה רבות בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא מאת דוד פרישמן) – היהודים שהגרמנים העסיקו בכפייה כדי שימיינו את נכסי התרבות היהודית. אלה הועברו אל מכוני מחקר נאציים, כחלק ממנגנון ההשמדה של התרבות וההיסטוריה היהודית. חברי המחתרת עשו כל מה שיכלו כדי להציל ספרים יקרי ערך, ובחירוף נפש, מתחת לאפם של הגרמנים, החביאו חלק מאוצרות התרבות ההם. סוצקבר רצה לחשוף בעדותו "את הממדים הלא חומריים של הפשע: את רצח השפה כחלק אינטגרלי מהפשע". הוא חש הכרח "להשיב את מקומה של היידיש", השפה "שנרדפה, נשרפה וכמעט הוכחדה". בקשתו להעיד בשפה הזאת סורבה. מדינת ישראל לא הייתה מוכנה לשמוע עדות ביידיש, שנתפסה כשריד גלותי מיותר. התואנה הרשמית הייתה שתרגום סימולטני יתקיים – לשני הכיוונים – רק בעברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית, ושאין אפשרות להוציא עדכון יומי ביידיש. לשאלה "כיצד אפשר להתעלם משפת הקורבנות של אייכמן?" ענה פקיד רשמי: "עיתונאי יידיש צריכים לדעת עברית, והם יכולים לתרגם בעצמם משפות אחרות, כמו שעשו למשל עיתונאים מפולין ומיוגוסלביה". בסופו של דבר סוצקבר כלל לא הוזמן להעיד, באף שפה! 

את בארון, שהיה היסטוריון יהודי, הזמינו למשפט כדי שישמש עד מומחה, ויסביר את הצדדים העובדתיים של הג'נוסייד. אבל עמדתו הבסיסית סתרה את זאת של מדינת ישראל. בארון רצה להראות את ההרס התרבותי שנגרם, וכדי לדבר על כך ביקש קודם כל להסביר ולפרט מה בדיוק נהרס. כלומר –  בארון רצה  להוכיח שהיה לעם היהודי קיום לפני השואה, ושהיהודים קיימו חיי תרבות עשירים, גם כשחיו בתפוצות כמיעוט. אבל עמדתו סתרה את זאת של המדינה, שרצתה לצייר את היהודים בגולה כקורבנות אומללים ותו לאו. גדעון האוזנר ביקש לקבל מבארון רק "נתוני יסוד", או – "תשתית עובדתית", והנרטיב שהיה חשוב למדינה התמצה במילים "משואה (בגלות) לתקומה (במדינת ישראל)". בארון התעקש להציג לא רק עובדות, אלא גם תיזה היסטורית שונה מהרצוי להנהגת המדינה… הציונות ביקשה להציג את הקיום היהודי בגולה כ"אבנורמלי", כזה שהתמקד כולו רק ב"מקצועות הרוח" ואת הרעיון שרק בעבודת כפיים, בחקלאות ובתעשייה, שיכולים להתקיים אך ורק כאן, יכול להיבנות המסד הלאומי. אבל בארון דיבר על "החיים הכלכליים המודרניים בתפוצות", ועל תרומתם של היהודים להתפתחותו של הקפיטליזם המודרני. הוא ראה ביהודי הגלות חלוצים ומובילי דרך. הממסד הישראלי לא אהב את זה. חלוציות הרי אמורה להתקיים רק בארץ ישראל! 

היחס המחפיר, המקומם ביותר היה כלפי עדותה של אוירבך, שהייתה סופרת והיסטוריונית. מהות עמדתה של אויברך הייתה חדשנית ויוצאת דופן. היא רצתה להשמיע במשפט את קולם של ניצולים (במשפטי נירנברג לא איפשרו להם להופיע כעדים), וזאת – לא כדי שיבססו את התשתית הראייתית, ולא בניגוד לתפיסה שעדויות כאלה אינן אובייקטיביות די הצורך, אלא כדי להיאבק בדה־הומניזציה שעשו הגרמנים לקורבנות: להעניק להם קול משמעותי, חזק, ולהביא אותם אל חלקו המרכזי של המשפט, כמעשה של התנגדות לג'נוסייד. בעיניה על הקורבנות להיות שותפים שווי ערך בתהליך, לא עוד צד פסיבי בהשמדה הפיזית והרוחנית.

 בית המשפט התייחס לאוירבך בהתנשאות, שלקתה כנראה בין היתר בלא מעט מיזוגניות. הקצו לה זמן קצר, קטעו את דבריה, "תיקנו" אותה גם כשצדקה, ובעצם לא הקשיבו לה. 

אבל, כך מראה ליאורה בילסקי, בטווח הארוך עמדתה של אוירבך היא זאת שהחזיקה מעמד. כיום נהוגים טריבונלים פומביים שבהם זוכים הקורבנות לייצג את עצמם, לדבר על מה שעוללו להם, ולזכות בהכרה, וזאת מתוך ההבנה שהמשפט אמור לעשות צדק לא רק עם הנאשם, אלא גם עם קורבנותיו.  כיום רואים לא פעם פסקי דין שמפצים קורבנות של פשע ג'נוסייד. למשל, "התנועה למען שילומים בגין עבדות או קולוניאליזם" כבר מכירה בהיבטים התרבותיים של הפשע,  והיא צוברת תאוצה ברחבי העולם. 

לא נותר לנו עוד אלא לבחון את הטענה כאילו מדינת ישראל מבצעת כיום פשעי ג'נוסייד בעזה. התשובה החד־משמעית היא – לא. פשעי מלחמה, כנראה שכן. זוועות בלתי נסבלות – גם. אבל לא רצח עם. אין למדינה שום כוונה או רצון להשמיד את התרבות המקומית, והיא נוהגת במחבלים הרצחניים מהשבעה באוקטובר כבאויבים. אבל כן, מה שקורה שם לאוכלוסיה האזרחית, לילדים חפים מפשע, איום ונורא. האם כל הזוועה הזאת הייתה נמשכת אילו החזירו את החטופים לבתיהם כאן ועכשיו, ובלי תנאים מוקדמים? אני רוצה להאמין שכן.

הקיבוץ המאוחד, 2024
172 עמ'