ספרה של אריקה מאן, בתו של תומאס מאן, ראה אור לראשונה ב־1937, כלומר – שנתיים לפני פרוץ המלחמה, שנראתה לה אז "מדומיינת לחלוטין, בדיה גמורה, מאבק רומנטי חסר אויב נראה לעין". בעיניה היטלר הפחדן, שאינו מסוגל אפילו לרכוב על סוס כדי לקדם את פני אנשי הצבא שלו, עלוב הנפש שהתעוור עיוורון היסטרי כשהיה חייל במלחמת העולם, שנפצע קלות ב־1924 בזמן הפוטש בבית הבירה במינכן רק כי "נחפז מדי להשליך את עצמו על הקרקע כששמע את הכדורים שורקים", ומיד אחר כך נס על נפשו, הוא "המפקד העליון המושלם למלחמת חלום בדיונית".  

מדהים לקרוא את הדברים הללו, ולדעת את כל מה שלמאן עדיין אין מושג: בקרוב מאוד המלחמה שוב לא תהיה מדומינת, אלא ממשית מאוד, תימשך שש שנים ותגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם.

אריקה מאן אמנם סברה עדיין שמדובר בהזיות, אבל היא הבחינה  בהחלט בהכנות למלחמה, ומיקדה את מלוא תשומת הלב בבני הנוער והילדים, שהמשטר הנאצי אימן לקראתה.

ומה שהיא מספרת מרתק וגם מעורר פלצות. 

פרקי הספר הם "הילד ברייך השלישי", "המשפחה", "בית הספר" ו"תנועות הנוער". כמו כן הוסיפה מאן "אפילוג" שבו תיארה שני ילדים גרמנים, בניה של חברה קרובה, שהצליחה להבריח אותם לארצות הברית, אם כי לא את עצמה ואת בעלה. באמריקה מאן פוגשת אותם בזמן שהם יכולים עדיין להתכתב עם הוריהם ולהפציר בהם שיגיעו לשם סוף סוף גם הם ויתאחדו אתם. שני הילדים הללו, שחיו עד לא מזמן בגרמניה הנאצית, הם הדוגמה והעדות החיה, העצובה והמזעזעת, למה שהחינוך הגרמני מעולל, שכן הם מתארים מקרוב חוויות שלא יאמנו, שעברו עליהם שם. 

ליבו של הספר, כפי שנכתב באחרית הדבר, הוא "מסמכים אותנטיים: מובאות מתוך מיין קאמפף של היטלר, צווים לבתי הספר והנחיות שר החינוך ברנהרד רוסט, חוברות למורי תורת הגזע והלחימה, מקראות, ספרי ילדים נאציים ו'דר שטירמר'" (על כתב העת הנאצי כתבה ד"ר נירה פלדמן ספר מחקר מרתק).

קריאת המסות שמאן כתבה היא מעין מסע בזמן: היא לוקחת אותנו אל הטקסטים האותנטיים של אותם ימים, מצטטת מהם ארוכות ואז מנתחת אותם ואת השפעותיהם, ומסיקה מהם מסקנות חשובות שהיו אמורות להועיל לבני דורה, אבל לא עשו את זה כמובן, ונשאלת השאלה אם הם יכולים לעורר מחשבות גם בנו, מי שקוראים את הדברים כעבור תשעים שנה.

האם אנחנו בישראל יכולים ללמוד משהו מהאינדוקטרינציה שבה חינכו את הילדים בגרמניה בשנות השלושים? האם יכול להיות בדברים הללו לקח גם לגבינו?

מאן מראה את העיוות. למשל, את האופן שבו בתי הספר ותנועות הנוער גויסו לטובת חינוכם של הילדים וזאת בעיקר – בעצם רק – כדי להפוך אותם לחיילים טובים. 

הכול הוקדש לכך. למעשה, השתדלו מאוד למנוע מהילדים השכלה של ממש (ויתרו על לימודי ליבה? מה זה מזכיר לנו?). הכול התנהל על פי רוחו של הפיהרר, והרי הוא עצמו היה תלמיד בינוני מאוד, לכן סבר שללימודים העיוניים אין באמת שום ערך. "אין להכביד את המוח הצעיר בדברים שבתשעים וחמישה אחוזים מהם הוא לא ישתמש וממילא ישכח", היא מצטטת את דבריו במיין קאמפף, ומוטב "להשאיר את העם טיפש ובור ככל שאפשר", כי "רק אם יהיה ריק מדעת, רק אם לא יתמצא באמיתות העבר וההווה, תוכל הדיקטטורה להפיץ את שקריה בהצלחה".

(בישראל אין אמנם הצהרת כוונות גלויה כזאת, אבל בפועל זה בעצם מה שקורה. הנה למשל גרף שמראה את מיקומה של ישראל במבחני פיז"ה במתמטיקה בשנת 2022)

על התלמידים בגרמניה היה לדעת רק, ובעיקר, שהם שייכים לגזע העליון. ועוד יותר חשוב – שהפיהרר הוא חזות הכול. הם "אומרים 'הייל היטלר' בין חמישים למאה וחמישים פעמים ביום", ושומעים את ה"ברכה" הזאת על כל צעד ושעל – "מפי הדוור, הכרטיסן בחשמלית, המוכרת בחנות שקונים בה מחברות". אם הוריהם מתרשלים ולא מכריזים מייד "הייל היטלר" הילדים לומדים שעליהם להלשין עליהם (!). הם גדלים במציאות שבה כל זה מנורמל. אין להם מושג שהחיים בארצות אחרות שונים. כבר חמש שנים שהם רואים למשל בכל מקום שלטים "יהודים לא רצויים כאן", ולכן – רגילים אליהם. מלמדים אותם להתעלל בחלשים (ביהודים). מאן מסבירה עד כמה היא חוששת לא רק לגורלם של הילדים שעוברים התעללות, אלא גם לנפשם של המתעללים, שהולכת ומתעוותת. 

הם לומדים שהנאמנות למדינה עומדת מעל לכול. 

הם רגילים להאדרה העצמית של השליט, ולא מכירים מציאות שבה "המדינה הייתה משרתת העם" ולא טרחה כל הזמן "להתהדר בשירותיה". הם גדלים במדינה שהיא "השליט שיש לשרתו". 

הם רגילים לאנשי ממשל לא כשירים שפועלים ב"חוסר מחשבה חובבני". עד כדי כך שבבתי ספר גרמניים המציאו למשל מילה שמתארת "יחידת זמן חדשה ושמה 'רוסט'" ומשמעותה: "הזמן החולף מרגע ששר החינוך מכריז על תקנה ועד לרגע שאותו שר החינוך מבטל אותה". 

מוכר, מוכר, מוכר. 

אני מבקשת להמליץ בכל פה על ספרה החדש־ישן של אריקה מאן, ובה בעת תוהה – מי יקרא אותו? על מי ישפיע? איזה כוח היה לה אז, ב־1937 (על מאמציה להשפיע על אביה כדי שיצא בגלוי נגד השלטון הנאצי מסופר ברומן ההחלטה שראה אור לאחרונה בעברית), ואיזה כוח יכול להיות לה עכשיו? 

ובכל זאת, אני אומרת – תקראו את הספר. הוא חשוב. 

---

תרגום מגרמנית: ארז וולק
226 עמ'

כתבתי את הטור שלעיל ימים אחדים לפני הבחירות בארצות הברית ולפני הפיטורים של גלנט. כולנו זוכרים – בין היתר מהספרות, למשל מספרו של ליון פויכטוונגר, האופרמנים – איך בגרמניה ראו בהיטלר ליצן מגוחך, ומה קרה אחרי שנבחר "בבחירות דמוקרטיות". גם מטראמפ צוחקים. סבורים שהוא משעשע בוולגריות חסרת הרסן שלו, בהבטחותיו להעמיד את יריביו מול כיתת יורים, ולבטל את הבחירות העתידיות. חבל שמנגנוני ההגנה לא מגינים באמת. חבל שאף הדחקה ואף הכחשה לא יכולות לסלק את המציאות.

בספר מסע אל שורשי הרשע כתב רון רוזנבאום על היטלר. ניסה להבין את המנגנונים שאפשרו לו להשתלט על גרמניה.

אחד הפרקים האחרונים בספר מוקדש להיטלר הצוחק: צחוקו של מי שיודע היטב מה הוא עושה, ומתענג על כך. צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי (היטלר  הקפיד להיעדר מאותה התכנסות), כי "הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון".

הצחוק של אויביו, שהיטלר ראה בלי הרף בדמיונו, חזר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום.

מפחיד, ואי אפשר שלא, להשוות.