Five Little  Pigs, אחד מספרי הבלש הידועים של אגתה כריסטי, ראה אור לראשונה באנגלית ב־1942, כלומר – לפני שמונים ושתיים שנים. והנה תורגם לאחרונה לעברית, והוא בוהק כמו מטבע חדש שזה עתה נוצר: ספר מתח שמתבסס כולו על הבנה עמוקה של נפש האדם.

הרקול פוארו הוא לכאורה אמן הפסיכולוגיה והחדירה לתודעתו של הזולת, אבל כמובן שהיוצרת, אגתה כריסטי בעצמה, ששמה בפיו את הדברים שהוא אומר, את התובנות ואת ההברקות, היא רב האמן: היא זאת שיודעת לייצר דמויות ומצבים משכנעים ומתוחכמים.

בניגוד לספרי מתח אחרים, שום פרט בפענוח הפשע המופיע ספר מחמישה יוצא אחד אינו תלוי בפיתוחים מתקדמים או בטכנולוגיה שיכולה לעזור לבלש. פוארו עצמו אומר בספר כי "האדם אינו ניכר רק בשריריו, לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים, לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב" (האם רמז בדבריו לארתור קונן דויל שההוצאה האחרונה של ספרי שרלוק הולמס שכתב ראתה אור חמש עשרה שנה לפני Five Little  Pigs? שרלוק אכן נהג לבלוש אחרי ראיות בשטח, ולהוציא מהן מסקנות…).

את מרבית עבודת הבילוש שלו עושה פוארו בשיחות עם בני אדם, ובספר שלפנינו שיטתו מודגשת במיוחד.

בתה של רוצחת מורשעת שכבר הלכה לעולמה מבקשת ממנו לחקור את המקרה שבעטיו נאסרה האם. הבת, קרלה למרצ'נט, רוצה שתנוח דעתו של הארוס שלה. היא רוצה שידע כי אינו עומד לשאת לאישה מישהי שהנטייה לרצחנות עברה אליה בירושה. היא רוצה לנקות את שמה של האם, להוכיח שצדקה במכתב הפרידה שכתבה לה: היא לא רצחה אף אחד, וההרשעה לא הייתה מוצדקת.

פוארו (ובעצם, כאמור – אגתה כריסטי בעצמה, כמובן!) עושה בספר שלפנינו מהלך מתוחכם מאוד: הוא מראיין את כל מי שהיה מעורב בחקירת הרצח ובהרשעה, וגם את האנשים שנכחו בסביבתו של הנרצח ושל מי שנתפסה כרוצחת. אחרי שהוא משוחח אתם הוא מבקש מחמישה מהם לכתוב לו את גרסתם לכל מה שקרה ביום הפשע. הדיווחים האלה," מסביר פוארו, "היו רבי ערך שכן הם הכילו חומרים שלא יכולתי לקבל מתיקי החקירה המשטרתיים".

אני מודה שכמו שצריך לקרות בספר מתח ראוי לשמו, הסוף הפתיע אותי. היה שלב שבו הייתי כבר בטוחה שאני יודעת מה קרה, ואפילו קצת התאכזבתי – הרי זה די ברור. אבל אגתה כריסטי לא אכזבה, וממש ברגע האחרון התחוללה התפנית החדה בעלילה. איזה כיף!

הספר כולו עתיר תובנות על נפש האדם, וכריסטי לא רק מספרת לנו על הדמויות, אלא גם מאפשרת לנו להכיר אותן מתוך הדברים שהן עצמן אומרות. יש מישהי פמיניסטית? היא תביע את דעתה על גברים, אפילו אולי את סלידתה הקלה מהם, בניסוחים מעודנים כמו למשל "באווירה שלווה כזאת אפילו גבר בוודאי יתעשת", או גם בוטים יותר: "זה גרם לו להיתפס לא מובן, וגברים לא אוהבים להיתפס לא מוכנים. זה פוגע באהבתם העצמית".

יש דמות פדנטית? היא תקדים את עדותה הכתובה בפתקה קצרה ומנומסת.

יש דמות של אמן שרבים רואים בו גאון? יש מי שתעיר במורת רוח "מעולם לא הבנתי מדוע כישרון אמנותי אמור לפטור את בעליו מצורך בשליטה עצמית בסיסית".

(כשקראתי את המשפט הזה נזכרתי ב"פטור" שהעניק רביב דרוקר למתי כספי כשזה טען כי בשבעה באוקטובר הייתה "בגידה" [של הצבא?]: "מותר לו [לדבר שטויות…?] כי הוא גאון", אמר דרוקר, לתדהמתי. מה הקשר בין גאונות מוזיקלית להפצה של ארס ודברי זדון?).

נהניתי, כמו תמיד, מתחכומו של פוארו. כדי להסביר שלא כל מה שרואים חייב להיות נכון ומדויק, הוא מסביר לבת שיחו: "חשבי רגע, אילו עברת ליד חנות של מוכר דגים וראית שנים עשר דגים מונחים על הדלפק, היית חושבת שכולם דגים אמיתיים, לא כן? אבל אחד מהם עשוי להיות דג מפוחלץ" – שכן "חבר שלי הביא פעם דג מפוחלץ (זה היה המקצוע שלו) כדי להשוות אותו לדבר האמיתי!", ועוד, הוא מוסיף, "ואם היית רואה אגרטל של ציניות בסלון בדצמבר, היית אומרת שאלה פרחים מלאכותיים – אבל הם יכולים להיות פרחים אמיתיים שהובאו בטיסה מבגדד".

וזהו, פחות או יותר, הבסיס לספרי המתח של אגתה כריסטי: אסור לנו ללכת שולל אחרי מה שאנחנו רואים, אחרי מה שמובן מאליו. כי מתחת לכל "עובדה" יכולים להסתתר הונאה, זיוף, או העמדת פנים, ורק בלש מתוחכם, שיודע איך לפנות אל כל אחד, להחניף, להיראות כן ואמיתי, לעורר סקרנות, או להיראות כמו ילד מפוחד, הכול במידת הצורך ובהתאמה אישית לנחקר, יכול לגלות את הסודות הנסתרים.

לסיכום: יופי של הסחת דעת מהמציאות.

עם עובד, 311 עמ'