בני מר, "המועדים": מרתק ומאיר עיניים

"המועדים" הוא הממואר השני שרואה אור בהוצאה החדשה ה-21. קדם לו הספר שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין, והנה שוב – חגיגה ספרותית מרתקת, מאירת עיניים, ומשמחת כל כך.

בני מֵר חוזר בספרו לשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, ומספר לנו על ילדותו בתל אביב, נעוריו בבני ברק וחזרתו לתל אביב, הפעם כדתי־לשעבר.

שמו של הספר מעיד על האופן שבו הוא מסופר: על פי סדרם של החגים והמועדים הנפרסים לאורך השנה. על כל אחד מהם יש לבני מר מה לספר לנו, על החג או המועד, על משמעויותיו, ועל הקשר שלו אליו, ובעצם – גם אלינו. כן, גם אני, שמעולם לא הייתי דתייה ושהעולם שבו גדל בני מר רחוק ממני מאוד, מצאתי בממואר את עצמי, כישראלית ויהודייה, כי כזאת נולדתי וגדלתי, כבת לניצול שואה, ובעצם – בכלל כבת אדם. וכך, לצד הסקרנות שהתעוררה כשקראתי על אורחות חיים שונות מאוד מאלה המוכרות לי, מצאתי בממואר לא רק הפתעות, אלא גם הארות על התלבטויות מוכרות, והתנסחויות שהבהירו לי מחשבות שגם אני כבר הפכתי בהן בעבר.

מדוע אני, כמו בני מר, סולדת מ"יום השואה"? מר כותב: "הדיסוננס בין הישראלים שבעי הרצון, גברים ונשים בגיל העמידה שגרים בצמודי קרקע בפרברים, לבין הסיפורים הרדופים שהם מספרים, אינו מניח לי בשום אופן," ואני כל כך מזדהה.

כך, באותו עניין, אני מזדהה עם "אין לי שפה משותפת גם עם בני הנוער שנוסעים למצעדי החיים בפולין, מתעטפים במחנות בדגל ישראל, מבטיחים 'לזכור ולא לשכוח' ומקיימים לעתים את הבטחותיהם בצה"ל ביחסם לפלסטינים, ולא עם טייסי צה"ל שיוצאים למטס חגיגי מעל אושוויץ: איני יכול לשאת את הטון הנמוך שבו קציני צה"ל נוקבים בשם הזה בצירוף המילים 'גבולות אושוויץ'. אין לי שפה משותפת גם עם מנחי הטקסים ב'יד ושם', כל אותם דוברי העברית הרהוטה והצחה, שמניעים את השווא שמתחת ל'גבורה' ומפנים אחר כך את הבימה לראש הממשלה ולרמטכ"ל. תעשו לי טובה, שַׁבְּשוּ את השידור. אין לי מקום ב'שואה' הזאת שלכם, אף על פי שיש לי כל כך הרבה געיות, געיות." חייכתי כשקראתי את העקיצה הדקיקה והמכוונת היטב כלפי מי "שמניעים את השווא" מתחת לאות גימ"ל במילה גבורה, כי מההערה הזאת מצלצלים מיד הפאתוס וההתייפיפות של העברית המשובשת והמתיימרת.

חייכתי כשקראתי על כך שבביתו דיברו על "המלחמה", ולכולם היה ברור ש"גם בישראל למודת המלחמות יש רק מלחמה אחת שראויה לה"א הידיעה", כי נזכרתי בסיפורה של ידידה, גם היא "דור שני": במפגש רעים שהיה לה בפריז עם חבורה של צרפתים היא הזכירה את "המלחמה" והופתעה כשבני שיחה תהו – איזו מלחמה?

גם הצמחונות שלי נפגשה עם זאת של בני מר. שמחתי על הציטוט שהביא מדבריו של פלוטרקוס: "אתם שואלים אותי מדוע פיתגורס נמנע מאכילת בשר. אני, לעומת זאת, שואל באילו נסיבות, ובאיזה מצב נפשי ומוחי היה האדם הראשון שנגע בפיו בדם הקרוש והביא אל שפתיו בשר של יצור מת. האיש ששם על השולחן גוויות מעופשות, והכריז שהנתחים שזמן קצר לפני כן געו ובכו והתנועעו וחיו, הם מזון. איך יכלו עיניו לשאת את ההרג, כשגרונות שוספו ועורות נפשטו וגפיים נקרעו בזו אחר זו? איך סבל אפו את הסירחון? איך לא נפגע חוש הטעם שלו בזמן שלעס פציעות של אחרים ומצץ נוזלים מפצעי מוות?" והודיתו לו על הניסוח המדויק כל כך, שלא הכרתי.

כל אחד מהטקסטים בספר נובע מתוך התיאור של חג ומועד בלוח השנה. כך הדיון העוסק בצמחונות בא בעקבות הפרק הנושא את הכותרת "יום העצמאות: הגדי בוכה כמו ילד". מאחר שמדובר בחג ישראלי חילוני, חייכתי כשקראתי ש"לאף אחד במשפחה לא היה ברור מה בדיוק אוכלים ואיך מתלבשים ביום העצמאות, וקצת פזלנו לעבר האחרים לראות מה הם עושים. אבל המבוכה הזאת הוסיפה דווקא ממד של התרגשות נעימה." נדמה לי שבהיעדר מסורת יהודית שקשורה ביום העצמאות, כול הישראלים התלבטו בתחילת הדרך בתהייה איך לחגוג אותו, והפתרון שהגיע אליו רוב הציבור הוא לצלות "על האש" בשר בפומבי. מרתק לקרוא על חגיגת הבשרים הזאת מנקודת המבט של מי שלא הייתה מוכרת לו, עד שנתקל בה במקרה: משפחתו החליטה לנסוע לטייל בבית גוברין, ושם נדהמו להריח את הריחות ולראות את המראות. מר כותב שמבחינתו אכילת בשר שקולה לאכילת זכוכית. אני תמיד אומרת, כששואלים אותי "איך את מתאפקת?" שמבחינתי זה כמו לשאול אותי איך אני מתאפקת לא לאכול נעליים.

כמו בכל הפרקים גם בעניין זה לוקח אותנו בני מר צעד אחד קדימה, ומחבר אותנו אל משמעויות שרק מי שהגיע מעולם האורתודוקסיה יכול לדעת אותן. מסתבר אם כן ש"צמחונות היתה לפני החטא הקדמון ותהיה באחרית הימים." מר מצטט כאן דברים שכתב הרב קוק, שהוסיף והסביר גם כי בימינו הצמחונות "עשויה להיראות מוסרית, אבל למעשה זוהי מוסריות אנושית, עיוורת ומסוכנת, בניגוד למוסר האלוהי, שמחייב אכילת בשר." מרתק!

בפרק שבו מתאר מר איך בכל זאת עבר את התהליך שבו נעשה צמחוני, חרף התפיסות שעליהן גדל, הוא מגיע לאחת המסקנות המשמעויות ביותר בספרו: השינוי לא התאפשר "כל עוד לא היתה לי תודעה עצמאית, אלא רק מערכת חיצונית של מה שהמשפחה, התורה והמדינה מצווים לעשות. כל מה שעמד בסתירה לזה נתפס בעיני כיצר הרע והרהורי עבירה".

למעשה, הספר כולו מתאר איך ילד מופנם, צייתן ובעל נטיות אמנותיות ("היה מעגל קסמים: ככל שהייתי בבית ילד מיוחד ובבית הספר — משונה, כך הרגשתי חופשי בבית וכלוא בבית הספר") נהפך ליוצר ולאדם שמסרב להיכנע לדוגמות מוכתבות. מתי ואיך התפקח מהמחשבה שעם ישראל הוא "עם סגולה"?

ההתפקחות שהוא מתאר איטית ומרתקת. כך למשל אנחנו רואים איך ילד דתי שבביתו ובתרבות שבה גדל כל מה שקשור בנצרות היה מוקצה מחמת מיאוס (כשהכניסו לתיבת הדואר שלהם עלונים מיסיונריים, שרפו אותם בני המשפחה בזהירות, על הלהבה בכיריים המיועדת לחריכה של חצילים, וחששו מפני מסיונרים כמו מפני פדופילים מסוכנים שמפתים ילדים בממתקים), איך למד להתפעל מהיופי האסור, המיותר, המנוגד לערכים הרוחניים, שמציעה הנצרות, ואיך עבר מהקיטש אל הנשגב: "לעומת אמי, אני דווקא לא נשארתי אדיש ליפייפותו של יפת. כבר בילדותי פזלתי אליו, ולפעמים הוקסמתי מן היופי הנוכרי, אבל הייתי בטוח שיצר הרע הוא שהשיא אותי לכך. המשכתי להאמין בסתירה שבין יפה לטוב גם זמן רב אחרי שיצאתי מאוהלו של שֵׁם."

מדוע חג פורים היה חביב עליו ביותר בילדותו, ומדוע לא הופתע, אם כי נחרד, כמובן, מהטבח שעשה ברוך גולדשטיין, דווקא בפורים? מה מזכירה לו סמיכות הזמנים שבין תענית אסתר לחג פורים? מדוע התאריכים של תחילת חופשת הקיץ וסופה נראו לו מוזרים? מדוע ובמה הוא מזדהה עם בלגיה, דווקא? איזה קשר הוא מוצא בין או-סי-די לחג הפסח? מדוע הציבור הדתי נוהה אחרי רבנים מחמירים ולא אחרי המקילים? מה הקשר בין ה"שיחדש", מושג שטבע ג'ורג' אורוול בספרו 1984, לבין צוויי הדת?

לכל השאלות האלה, ולרבות נוספות, יש תשובות בספר. והן מרתקות!

2 thoughts on “בני מר, "המועדים": מרתק ומאיר עיניים”

  1. ספר מדהים!! כתבתי בעצמי לבני שהרגשתי פתאום את אותה הרגשה מרגשת שהייתה לי כשקראתי כילדה את ש״ע בתרגום לעברית של ברקוביץ׳. (דרך אגב גם הממואר של בסקין מופלא)

השאר תגובה