מרינה צבטייבה, המשוררת הנערצת כל כך על אוהביה, די נעולה בפני מי שאינו יודעת רוסית. אמנם יש פה ושם תרגומים של שיריה לעברית, אבל הם מעטים, ולמרבה הצער נראה כי את רוב שיריה קשה, אם לא בלתי אפשרי, להערות לשפה אחרת.
והנה יש גם פרוזה שכתבה, כמו בספרון שלפנינו: ממואר שבו מתארת צביטייבה את יחסה לנגינה בפסנתר, ומסבירה מדוע בעצם עם מות אמה הפסיקה לנגן: “אילו המשיכה אמי לחיות הייתי מסיימת כנראה אקדמיה למוזיקה והיתה יוצאת ממני פסנתרנית לא רעה – שהרי היו לי נתונים. אך היה דבר מה אחר: מה שניתן מלכתחילה, שאין להשוותו למוזיקה והמחזיר אותה למקומה האמיתי בתוכי: של
מוזיקליות כללית וכישורים ‘יוצאים מגדר הרגיל’ (כמה מעט!).”
מתוך הממואר שלפנינו אפשר אולי לקבל מושג על כתיבתה השירית של המשוררת, שכן התיאורים הרבים פיוטיים ומעניינים מאוד במקוריותם. צביטייבה הילדה סבלה סבל מר מהנגינה. היא נאלצה לשבת ולהתאמן שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ולא ויתרה לעצמה, גם כשאמה לא הייתה בבית: “המטרונום היה קבר, וחי בו המוות. מאימת הצליל אפילו הייתי שוכחת את אימת המראה: מקל פלדה שמשתרבב החוצה כמו אצבע ומתנדנד בקהות חושים אובססיבית מאחורי גבי החי. זו היתה פגישתי הראשונה עם הטכניקה שקבעה מראש את גורלן של כל שאר הפגישות, טכניקה במלוא רעננותה, זר הפלדה שלה, ניצן הפלדה הראשון שלה שיועד לי. הו, אף פעם לא פיגרתי אחרי המטרונום! הוא לא נתן לי לזוז – לא רק מהמקצב, אלא גם כבל אותי פיזית לשרפרף. המטרונום הפתוח היה הערובה הטובה ביותר שלא אסובב את הראש אל השעון.”
אמה העריצה הבינה: “לא, אינך אוהבת מוזיקה!” נהגה לומר “ברתחת הלב” כאשר בתום השעתיים זינקה ממקומה שליד הפסנתר, ולא הבינה שמרינה דווקא אוהבת מוזיקה, ומשום כך היא סובלת כל כך מהנגינה שלה עצמה! היא חשה שאמה “הציפה אותנו במוזיקה”, מה זאת אומרת “הציפה”? היא ממש הטביעה בה את ילדיה, ובכלל לא שמה לב שמי שבאמת מוכשר הוא דווקא בנה החורג, בנה של בעלה מנישואיו הראשונים, ושאת מרינה היא הייתה אמורה להושיב ליד שולחן הכתיבה.
היא גם לא הבינה שמרינה מוזיקלית מאוד, אבל בסוג אחר, לא זה שמביעים בפסנתר, אלא במוזיקה של המילים: “לא – אהבתי. את המוזיקה – אהבתי. לא אהבתי רק – את שלי שלי.”
בציטוט אפשר לראות את אחד המאפיינים המוכרים בכתיבתה של צביטייבה, זה ששמעתי עליו ממוקיריה: היא מרבה להשתמש במקפים מפרידים. גם לכך היא מתייחסת במסה שלפנינו: “התחלתי לחלק, לנתק את המילים להברות בעזרת מקף שהשירים אינם מורגלים בו, וכולם נזפו בי על זה, במשך שנים, ומתי מעט – שיבחו (אלה ואלה בגלל ה’עכשוויות’)”, והיא מסבירה שכך היא נוהגת “בכוח האילוץ של הריתמיקה שלי”. כלומר, המוזיקה השפיעה על הכתיבה, ועם זאת היא מזדהה עם תוכחה שהשמיע באוזניה המשורר הרוסי בלמונט: “את דורשת מהשירים מה שרק המוזיקה יכולה לתת!”
מעניין מאוד לקרוא את תיאוריה הסינסתזיים: המילה “במול” היא “סגולה כזאת וקרירה”, ואילו “דיאז” הוא “ישר וחד כזה”, לעומת “לה במול” ש”היה בשבילי קצה גבול הסגול”…
ההזדמנות לקרוא בעברית את הממואר של צביטייבה משמחת מאוד, כי כך מתאפשר לפגוש את המשוררת, לפחות בפרוזה, אם לא בשירה.
מרוסית: דינה מרקון
