מהי הרקמה האנושית החיה?

לעתים קורה הנס: יוצר – משורר, פזמונאי, סופר – טובע שורה שנהפכת לציון דרך, כי היא מבטאת באמירה אחת קצרה רעיון או עיקרון יסודיים ורבי משמעות. כך קרה כשפזמונאי בשם מוטי המר כתב שיר שמרבים להשמיעו בימי זיכרון: "רקמה אנושית אחת" (שאותו כבר הזכרתי בעבר בטור קודם, בשל הקשר שלו עם השיר "למי צלצלו הפעמונים" של ג'ון דאן).  

המר, יליד 1949, כתב את השיר בעקבות חוויה שעבר כשהיה רק בן עשר, והיה עד לאירועים שהתרחשו בחיפה, העיר שבה נולד, מה שכונה "אירועי ואדי סאליב".

בשכונת ואדי סאליב גרו בעבר ערבים. אחרי שנסו ממנה, במהלך מלחמת העצמאות, הופקעו בתיהם והועברו לידי דייריהם החדשים, ברובם עולים מצפון אפריקה. הללו סבלו מעוני ומאבטלה. 

בתחילת יולי 1959, התפתחה תגרה בקרבת בית קפה בשכונה, ובעליו הזמין את המשטרה כדי שתרסן את תושב השכונה, סבל בשם עקיבא אלקדיף שהשתכר אחרי יום עבודה קשה בשוק הסיטונאי, והחל להשתולל. השוטרים ירו בו. מה בדיוק קרה שם לא ידוע. יש הטוענים כי השוטר כלל לא התכוון לפגוע באלקדיף, ובעצם ירה באוויר כדי להרתיעו ולהרגיעו. אחרים חשו שהירי, תהא כוונתו אשר תהא, רק חיזק את התחושה שדמם של התושבים קשי היום של השכונה מותר. מכל מקום, דמו הניגר של אלקדיף, כמו גם שמועות השווא שלפיהן נהרג, הציתו סערת רגשות והחל גל של מהומות אלימות. אלה חרגו מגבולות השכונה, שדייריה הגיעו אל מרכז חיפה, ושם יידו אבנים, התפרעו, והרסו חנויות ובזזו אותן, ואף הציתו מכוניות בשכונות הוותיקות והמבוססות יותר של חיפה. 

כאמור, הילד מוטי היה עד לכל אלה. חלפו כעשרים שנה לפני שביטא את מה שחש אז בשיר שכתב והלחין, "רקמה אנושית אחת":

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

כי כולנו…

ב-1983 הקליט מוטי המר את השיר, אבל זה לא זכה לתשומת לב. שנתיים אחרי כן שמעה אותו חוה אלברשטיין והחליטה להקליט אותו באלבומה "הצורך במילה – הצורך בשתיקה". המבקר יוסי חרסונקי מעיתון מעריב קטל אמנם במרס 1988 את השיר: הוא טען כי "אמירותיו פשטניות"; ש"חוה מנסה להיות אישית, אך לא נוגעת ללב"; שהיא שרה "בהכללות" וכי השיר "נפתח בהגות פילוסופית על רגע שחולף ואיננו", ונמשך "בהטפה פדגוגית", אבל נראה כי הציבור לא הסכים אתו, שכן מדובר באחד מהשירים האהובים ביותר שאלברשטיין ביצעה. 

מוטי המר, ואתו הזמרת שבחרה בשירו, מספרים לנו על הקשר שלא יינתק בין כולנו. כל אחד מאתנו שאיבד נפש אהובה יודע כי "משהו מת בו" ביחד עם אותו אדם, כי כמה נכון ומדויק: כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

ביטוי עז לקשרי הגומלין המתמידים הללו אפשר לחוש במיוחד בימים כמו אלה שבהם אנו חיים עתה: ימי מגיפת הקורונה שמאלצים כל אחד מאתנו לחשוב לא רק על עצמו, אלא להתחשב בזולתו. וכך נכדים וילדים בוגרים נמנעים ממגע קרוב עם הורים ועם סבים, שמא מגע כזה יזיק להם. דווקא ימים אלה של "ריחוק חברתי" מאולץ מביעים לא ריחוק, אלא קרבה: אלה ימים של ערבות הדדית ואחריות הכרחית. אנשים שחוששים שמא הם נשאים לוקחים על עצמם את הקושי שבבידוד מיקיריהם, כדי לשמור על בריאותם ולהגן עליהם, והציווי להתבודד ולהתרחק נועד למנוע מהנגיף להתפשט מאדם לאדם, שכן "כולנו רקמה אנושית אחת חיה". 

יתר על כן: המדען הבריטי ד"ר ג'יימס לאבלוק פיתח בספרו The Ages of Gaia את התיאוריה שלפיה לא רק בני האדם קשורים זה אל זה בערבות הדדית, אלא שכל  היצורים החיים על פני כדור הארץ נמצאים באינטראקציה מתמדת עם סביבתם ויוצרים ביחד מערכת סגורה, כדי לשמר את התנאים המאפשרים כאן חיים. "גאיה" הוא שמה של אלת האדמה, או "אימא אדמה", במיתולוגיה היוונית. האם אימא אדמה מאותתת לנו שמשהו צריף סוף סוף להשתנות ביחס שלנו אליה? 

לאחרונה דווח כי בעקבות הבידוד והסגר חלה ירידה בזיהום האוויר, חיות הבר חשות בטוחות יותר, שונית האלמוגים במפרץ אילת משתקמת, החופים נקיים יותר. 

מה יקרה כשהאנושות תתגבר על הנגיף? האם נדע "להתחיל מההתחלה"? 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s