האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?

 

גולדה מאיר, צילם: Willem van de Poll

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך. ב-15 בדצמבר 1969 הציגה גולדה מאיר בכנסת את ממשלתה החדשה. תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות (שלושה מהם פרשו בהמשך והקימו סיעות יחיד), כולל גח"ל (גוש חירות-ליברלים). זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו הממשלה שנוצרה בימים שקדמו מלחמת ששת הימים. מפלגתה של גולדה מאיר, המערך, זכתה בבחירות באוקטובר 1969 ברוב מוצק מאוד: 56 מנדטים. (הסיעה הבאה בגודלה, גח"ל, מנתה רק 22 חברי כנסת). אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ של המלחמה שהסתיימה שנתיים לפני כן, אם כי בחודשים האחרונים של אותה שנה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה, שהתנהלה גם בבקעת הירדן, אבל בעיקר בגבול עם מצרים. ההפגזות התכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד. כמעט מדי יום התנוססו בכותרות העיתונים תצלומי הדיוקן של חיילים שנהרגו, ורבים אחרים נפצעו.

לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים כדי לנסות ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים, אף על פי שהצטרף לממשלה כמעט ברגע האחרון. דיין טבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

בנאומה מדצמבר 1969 הדגישה גולדה מאיר את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם: "ממשלת ליכוד רחבה זו יש בה משום תעודה והפגנה: תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר: הגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספיקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

מאיר הציגה את הבעיות שעמן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו"; בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח"; בחינוך, החברה והיצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה, היא צריכה להיות צודקת".

מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", והאשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים," והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו." היא הזכירה את ועידת חרטום שבה התכנסו מנהיגי ערב והגיעו להחלטה על "מדיניות כלל ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל.'"

גולדה קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך, באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא; משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת-האש."

ראשת הממשלה החדשה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל." כדי להוכיח את טיב כוונותיהם של שליטי ערב ציינה את הנשק והציוד "בשווי של יותר משני מיליארד דולר" שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, עיראק, ירדן ומצרים, וקבעה שזהו נשק אשר "נועד, מתחילתו, לקעקע כל אפשרות של שלום באזור." היא הביעה את דעתה כי הסובייטים מעוניינים "בהשארת המזרח התיכון כמוקד למתיחות" ולכן מספקים לצבאות ערב לא רק נשק רב, אלא גם יועצים צבאיים.

נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת. מאיר דיברה על מלחמת ההתשה: "ממרץ שנה זו, הפך נאצר את התעלה למוקד של תוקפנות רבת היקף" שלוותה גם ב"החרפה בתוקפנות משטחי ירדן, סוריה, ולבנון, ובפעילות ארגוני הטרור".

עם כל זאת, הבטיחה לכנסת, ובעצם לאזרחי ישראל, כי "עמידתנו התחזקה", שכן "תושבי הספר עמדו ועומדים בגבורה בעול המערכה" ואינם נוטשים את בתיהם, וגם צה"ל "הוכיח, בשפת המעשה, כי בכוחו לשמור על קווי הפסקת האש עד בוא השלום ולא ייתן לאויבינו לפרוץ קווים אלה." היא הכריזה גם, בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב השכנות, נכשלו בהגשמת השלב השני ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת."

גולדה לא שכחה לציין את הנופלים, אשר "יישארו חיים בתודעת האומה לדורי דורות", ואז גינתה את מדיניותם של מנהיגי ערב שגרמו לדבריה "סבל רב וזעזועים פנימיים" בשל התוקפנות "שיזמו", לדבריה. היא תיארה את ערי התעלה שנהרסו, את מאות אלפי האזרחים המצריים שנעקרו מבתיהם ואת "איכרי ירדן" שנאלצו לפנות את כפריהם "בעטיה של תוקפנות צבא ירדן וארגוני הטרור".

היא לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו, על פי הדמיון המצרי הפורה," והוסיפה וציטטה את דברי הבלע: "הושמד קו ביצורינו בתעלה, עשרות מטוסים ישראליים הופלו, כוחות פשיטה מצריים הבקיעו את מוצבי צה"ל, הפצצות והרעשות הרסו את בסיסי כוחותינו".

נאומה של גולדה מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. היא הזכירה את בעיית הפליטים והטילה את האחריות לגורלם על מדינות ערב, שהיו אמורות מזמן לשקמם, כפי שמדינת ישראל קלטה את הפליטים היהודים. היא הדגישה את ההכרח במשא ומתן ישיר,  דיברה על מעורבותן של ברית המועצות צרפת, בריטניה,  וארצות הברית, התגאתה בכך שצדקה בנאום קודם שנשאה בחודש מאי של אותה שנה ובו העריכה כי "מדינות ערב אינן יכולות לצאת עתה למלחמה כוללת". היא הודיעה כי תסרב לקבל הסדרים, "תחליפים", כלשונה, כמו למשל "ערבויות בינלאומיות, אזורים מפורזים, משקיפי או"ם, חיל חירום, משטר שביתת נשק", והתגאתה ב"רוח העמידה וההתחזקות" הפועמת "בעם כולו".

מכאן פנתה גולדה לדבר על האתגרים הכלכליים הניצבים בפני המדינה, למשל על הכורח להמשיך בקצב מהיר של צמיחה כלכלית, בין היתר כדי שהמדינה תוכל לממן את תקציב הביטחון. היא הזהירה את הציבור: "אנו ניצבים בפני שנים קשות בשטח הכלכלי", אבל הפצירה בו להפגין "אחריות אישית לעתידה של המדינה," ואז דיברה אל "העם היהודי בתפוצות" ועל ההזדהות עם "אחינו החיים במשטרי העריצות והדיכוי".

בסופו של נאומה הדגישה גולדה מאיר כי המשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל." היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר המצב לזה ששרר לפני יוני 1967" והוסיפה ואמרה שרק "הכרה זו היא המפתח לשלום אמת". היא הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, הודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל כי "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת כן גם לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה", וסיכמה באומרה כי המזרח התיכון הוא לאו דווקא "עולם ערבי" אלא "רקמה מגוונת של תרבויות, אמונות ומדינות ריבוניות", לא כולן מוסלמיות, וישראל כמדינת היהודים "שייכת למזרח התיכון – לעברו, הווייתו ועתידו – לא פחות מכל מדינה אחרת באזורנו".

בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של מדינת ישראל לשלום. אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן: "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אם כי "רצונו של העם ודרכו היא דרך השלום". מילותיה האחרונות בנאום היו קריאה לשלום והאמירה "חייבים אנו לעשות הכול כדי להחישו. מצדנו, מוכנים אנו לו בכל עת ובכל שעה".

קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר, כשיודעים מה קרה כעבור ארבע שנים בלבד, שהרי עד מהרה הובהר כי הביטחון העצמי הרב שבו דיברה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום הבכורה שלה כראשת הממשלה ה-14  (בכנסת השישית) של המדינה הייתה: אנחנו חזקים. הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו. אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו תבוסה צבאית ניצחת. אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר עשרות מטוסי חיל האוויר שהופלו כביכול, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה.

למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

ארבעה חודשים אחרי נאומה של גולדה מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי יוזמת שלום, לאחר שניהל מגעים חשאיים ועקיפים עם נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, שהזמין את גולדמן לפגישה בקהיר, כדי להתקדם בדיונים. גולדה מאיר לא אישרה מפגש כזה, וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך, באמת זה כמו הפלגה לירח". האם אפשר לא לתהות אם גולדה מאיר, עם הקואליציה הרחבה ביותר שהייתה אי פעם (היה לה רוב גם בלי 22 חברי הכנסת של גח"ל), לא הייתה יכולה להגיע להסכם כזה? הדימוי שנקטה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה לפני כן הוכיחו האמריקנים שהטיסה לירח "אינה בשמים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

נדרשו  968 הרוגים ו-3,730  פצועים ישראלים (בכל החזיתות) במלחמת ההתשה, ועוד 2,222  הרוגים ו-7,251  פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של אנואר סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של נחום גולדמן לא הייתה מצליחה. אין לדעת, אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הראשון כראשת הממשלה ה-14 הן אלה שמנעו אותו.

גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" היה בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות לקראת מתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה, ולא רק כדי לגבור בה על האויבים. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

4 תגובות על ״האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור?״

  1. הכתבה לא מציגה מה היתה תכנית השלום של סאדאת שכביכול הוחמצה. סאדאת לא היה מוכן להתמקח על תכניתו ובכל מקרה לא היה מוכן לדבר עם ישראל, גם אילו היינו מסכימים לדרישתו שקודם כל היינו נסוגים מכל השטחים שכבשנו בששת הימים ומחזירים אותם למצריים סוריה וירדן, ואח"כ הוא היה מבטיח אישית שמצריים לא תתקוף אותנו. מה שווה הבטחה אישית ללא סידורי בטחון ופירוז של סיני מכוח צבאי מצרי (למעט כוח סמלי) ?
    אגב, הוא גם דרש שנכיר בזכויותיהם הצודקות של הפליטים הפלסטינים (שם קוד לזכות השיבה שלהם) ושהפלסטינים יחליטו אם אכן עמדנו בכך !. רק אח"כ יפתח משא ומתן לשלום, אבל לעולם לא יהיה דיבור ישיר עם ישראל.
    גם היום, בחכמה שלאחר מעשה, לא היה אפשר להסכים לתכנית כזו.

    אהבתי

    1. ייתכן שהמשא ומתן לא היה מצליח (אם כי ההיסטוריה מוכיחה שהצלחנו להגיע להסכם עם מצרים, שמחזיק מעמד לא מעט שנים). אין לדעת. מה שבטוח, המחדל של מלחמת יום כיפור העקובה מדם, שחיילי המעוזים הופקרו בה, שגבתה מחיר מורלי גבוה מאוד, התרחש. ואולי, מי יודע? אפשר היה למנוע אותה?

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s