“חזרתי הביתה ובפי הידיעה שהחוקר הציג בפני מ’ את שירו על סטלין ומ’ הודה כי הוא המחבר וכי השמיעו באוזני כעשרה אנשים מחוגו הקרוב ביותר”. הדוברת היא נדז’ידה מנדלשטם. מ’ הוא בעלה, אוסיפ, משורר יהודי-רוסי, שאותו כינתה באות הראשונה של שם משפחתם המשותף. את השיר “המכתם לסטלין” חיבר ב-1934. הריהו, בתרגומו של פטר קריקסונוב:

אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים,
לֹא שִׂיחוֹת שִׂיחָתֵנוּ, אֶלָא לְחָשִׁים,
אֲבָל גַּם מֵחֲצִי שִׂיג וְשִׂיחַ
אִישׁ הָהָר הַקְּרֶמְלִינִי שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים יָגִיחַ:
אֶצְבָּעוֹת לוֹ עָבוֹת וּשְׁמֵנוֹת כְּתוֹלָע,
כְּמִשְׁקֹלֶת שֶׁל טוֹן נְכוֹנָה כָּל מִלָּה,
כְּמוֹ מַקָּק צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם,
בֹּהַק עַז מַבְהִיקִים מַגָּפַיִם.

וּסְבִיבוֹ מַנְהִיגִים דְקִיקֵי הַצַּוָּאר
חֲצָאֵי אֲנָשִׁים יַעֲשׂוּ כֹּל דָּבָר,
זֶה שׁוֹרֵק, זֶה נוֹהֵק, זֶה מֵרִיעַ –
וְרַק הוּא מְהַמְהֵם וּמַצְבִּיעַ
כְּמוֹ פַּרְסָה יַעֲנִיק כֹּל פְּקֻדָּה וּפְקֻדָּה –
יַךְ בַּשֵּׁן וּבָעַיִן קְרָבַיִם יִגְדַּע,
כֹּל דִּין מָוֶת כִּדְבָשׁ יֶעֱרַב לוֹ,
וְחָזֶה אוֹסֶטִי רָחָב לוֹ.

קשה לרדת לעומקה של התעוזה שנדרשה לא רק כדי לכתוב את השיר, אלא גם כדי להשמיע אותו, ולא להתכחש לו, בעיצומם של ימי שלטון הטרור של סטלין, כשמאות אלפים הועלמו, הוגלו לסיביר או הוצאו להורג, אם רק הוטל עליהם צל של חשד של אי נאמנות למנהיג.

מנדלשטם מתאר בשיר את סטלין, הרודן האוסטי, כלומר – לא רק שאינו רוסי, אלא שגם ייתכן שאפילו אינו ממש גאורגי – “איש ההר”. הוא “שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים”, שמתענג על הוצאות להורג, ופוקד על עינויים בהמהום אדיש. מנדלשטם תוקף לא רק את מעשיו הנפשעים של סטלין, לא רק את עריצותו, אלא גם את חזותו, ואינו חוסך בעלבונות: מתאר את אצבעותיו השמנות, את עיניו הערמומיות, הדומות למקקים, את מגפיו הבוהקים כל כך, כנראה משום שהוא שומר על מרחק נוח מהקרביים שאותם הוא מצווה לגדוע. גם בתיאור האימה שהאיש מטיל סביבו אינו חוסך מנדלשטם במילים: עושי דברו של העריץ עלובים עד כדי כך, שאינם אלא “חֲצָאֵי אֲנָשִׁים” אחוזי אימה, שמוכנים לעשות “כֹּל דָּבָר” שהוא מטיל עליהם, אולי מכיוון שהם חרדים לצווארם הדקיק. השיר נפתח בתוצאה של כל האימה הזאת: “אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים”: הנתינים המפוחדים נטולי אחיזה במציאות, אינם חשים שיש קרקע מתחת לרגליהם, אינם מעזים לדבר, לוחשים זה אל זה, ובכל מקרה, גם אז העריץ “יָגִיחַ” ויטיל עליהם את עונשו.

“כששבתי למוסקבה,” סיפרה נדיז’דה, “גיליתי שכולם מכסים את מכשיר הטלפון שלהם בכרים: פשטה שמועה שבכל טלפון מותקן רשמקול וכל התושבים רעדו מפחד מפני העד המתכתי השחור המאזין למחשבותיהם הכמוסות.” והנה בעלה כותב שיר כזה. אמנם אינו מפרסם אותו – השיר עבר מיד ליד ואנשים שיננו אותו בעל פה – ובכל זאת, איזה אומץ, או ייאוש, או שניהם!

השיר הגיע לידיו (או לאוזניו) של גנריך יגודה, ראש הנ-ק-ו-ד (המשטרה החשאית הסובייטית), שהשמיע אותו לסטלין.

וסטלין החליט על שיטת התעללות מיוחדת במינה: לא הוצאה מידית להורג, אלא מעין משחק של חתול ועכבר. אחרי מעצר קצר נשלח מנדלשטם לחופשי, אבל עליו ועל אשתו אסרו להתגורר בכל אחת משתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה. כמו כן, אסרו עליהם לעבוד למחייתם. (קשה להאמין שכאשר השלטונות הישראלים אסרו לפני זמן מה על מבקשי המקלט לעבוד, ולגור בשבע ערים, הם שאבו השראה מהנבזות הזאת).

במשך ארבע שנים נדדו מנדלשטם ואשתו ברחבי ברית המועצות כמו קבצנים חסרי בית, סמוכים אל שולחנותיהם של חברים שהסכימו לתמוך בהם (אם כי היו גם אנשים חסרי רגש שמתחו עליהם ביקורת על שאינם מתפרנסים בעצמם, נוטלים “הלוואות” ולא מחזירים אותן.)

כך נמשכו חייהם הקשים עד שב-1937 נאסר מנדלשטם ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.

“אני לא מוכן לעזוב את העולם בלי להשאיר אחרי את דעתי הברורה על מה שמתרחש לנגד עינינו,” אמר מנדלשטם, וגם: “אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע.”

את הנחרצות שבה ניצב מול גורלו אפשר לראות בתצלומו מכלא לוביאנקה, שנשאר מאז המעצר הראשון שלו ב-1934. מנדלשטם לוטש בצלם מבט רב עוצמה שכולו בוז שקט, והתרסה. מעטים היו האנשים שהעזו אז לומר את אשר על לבם.

“כולנו השלמנו עם כך: שתקנו, בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו,” כתבה לימים נדיז’דה, שהקדישה את חייה להנצחת בעלה. את שיריו שיננה בעל פה, ונעזרה בידידים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם ממנה, כדי שלא תוכל להסגירם, אם תיתפש. (מבט דומה אפשר לראות, למרבה הכאב, בדיוקנה של עאהד תמימי).

על ימיו האחרונים לא נודע לה דבר. אפילו לא הודיעו לה שמת. אבל ידיעה אחת הגיעה אליה: שורות משירו אל מנדלשטם נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והוא עצמו ידע על כך, כנראה. נדיז’דה התנחמה מהמחשבה שהידיעה העניקה לו כמה רגעים של חסד.