בוריס חלבניקוב, "הפרעה בקצב הלב": מדוע הוא מזכיר את עבודותיה של זויה צ'רקסקי

אולג הוא פרמדיק. אשתו קטיה היא אחות בחדר מיון. האנשים שבהם השניים מטפלים אינם בקיאים בסולם ההיררכי של עולם הרפואה. מבחינתם כל מי שמטפל בהם הוא "רופא". יחד עם זאת, גם אין למטופלים מושג באיזו מסירות – עד כדי סיכון עצמי – אולג מטפל בהם, וכמה בקיאות רפואית וידע נרחב הוא מפגין. מבחינת היכולת שלו היה ודאי יכול להיות רופא. הוא זה שמאבחן התקף לב במקום שבו הרופאה טועה לחשוב שמדובר בדלקת בלבלב. הוא יודע גם כיצד להתמודד עם חולים מדומים, לנטרל את תובענותם ובה בעת לעורר בהם את התחושה שהם זוכים לטיפול רפואי של ממש.

אבל מסירותו המופלגת נתקלת בשתי התנגדויות: לאשתו נמאס להרגיש שהוא מתעניין בחולים (ובשתיית אלכוהול) יותר מאשר בה, ולמנהל של שירותי החירום יש תביעות הנובעות מרפורמה רפואית ממלכתית חדשה. המנהל קובע נהלים שמתנגשים עם ההיגיון הבריא ועם הצרכים האמיתיים של המטופלים. כך למשל, נאסר על צוות האמבולנס להקדיש לכל מטופל יותר מעשרים דקות, ועליהם להגיע רק אל מי שהמוקד שולח אותם. "ואם אני נתקל בתאונת דרכים, אני אמור להתעלם מהפצועים?" שואל אחד מעמיתיו של אולג, והמנהל משיב שכן, כך בדיוק עליהם לנהוג.

אלה הדילמות העומדות בבסיסו של הסרט הרוסי "הפרעות בקצב הלב", מאת הבמאי בוריס חלבניקוב. הסרט זכה עד כה בשלל פרסים, ביניהם – הפרס הראשון בתחרות "כרמל" בפסטיבל הסרטים חיפה  2017, פרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי ופרס השחקן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו. אפשר בהחלט להבין את השופטים שהעניקו לו את הפרסים, שכן מדובר ביצירה מדויקת מאוד. קל להיסחף אחרי הסרט, כי כל מה שמתרחש בו נראה מפורט ומגוון מאוד. הדמויות משכנעות, הסיטואציות אותנטיות, הכול מצטייר אמיתי, ממש כאילו שהמצבים וקטעי העלילה מתרחשים לנגד עינינו, ולא כסצנות מבוימות. אין בו קלישאות, ולכן אי אפשר לדעת מראש לאן הוא לוקח אותנו.

את הצופה הישראלית עניין במיוחד להיכנס אל חייהם של האנשים הללו. לראות מה מעניין אותם, איך הם מדברים זה עם זה, ובמיוחד – כיצד הם חיים. האמבולנס נשלח כל פעם לאזור מגורים אחר, לדירת מגורים שונות – פעם אל זקנה בודדה, פעם אל משפחה חד הורית שיש בה רק אימא וילדה קטנה ומבועתת, ובפעם אחרת אל משפחה שכוללת שלוש נשים מבוגרות וגבר. כמו כן, אנחנו "מוזמנים" שוב ושוב אל הדירה שבה גרים אולג וקטיה. מדהים להיווכח איך נראים החיים ברוסיה, כפי שהם משתקפים בסרט: הדירות, למשל, זעירות במידה בלתי נתפסת, נראות לא פעם ממש כמו בציוריה הנפלאים של זויה צ'רקסקי, שתיעדה את החיים ברוסיה הסובייטית. (אפשר, וכדאי מאוד, לראות אותם בתערוכת היחיד שלה, "פרבדה", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל).

Zoya Cherkassky-Nnadi Soviet Childhood זויה צ'רקסקי, ילדות סובייטית

כמו בסיפורים המוכרים על הווי החיים ברוסיה, גם בסרט אפשר לראות איך קבוצה של חברים מתארחת במטבח זערורי, איך הם מעבירים ביניהם בקבוקי משקה, שרים, צוחקים, מתלוצצים, והכול סביב שולחן שבממדיו המוכרים לנו כאן בישראל מספיק אולי לשני אנשים. הנה האינטימיות הרוסית, שמחת החיים, וגם השכרות הבלתי נמנעת.

"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט סוחף. חסרונו היחיד בדמותה הלא לגמרי מפוענחת של קטיה, שמצטיירת כמעין נסיכה קפואה וכעוסה. רק בסצנה אחת לאורך הסרט היא מפשירה, מחייכת, שרה, אפילו משתטה, ורק אז אפשר להבין מדוע אולג מאוהב בה כל כך. ומדוע היא, כך מסתבר, אוהבת אותו, אף על פי שהיא מאיימת כל הזמן להיפרד ממנו?

דווקא הוא, שבתחילת הסרט נראה כמו שתיין דוחה, מתגלה בהדרגה במלוא עוצמתו. לקראת הסוף אי אפשר שלא להתפעל ממנו, מהעמדה המוסרית והרגשית שהוא מציג, ומהצורך העמוק שלו לחתור לאמת ולא לוותר עליה.

מדובר, אם כן, בסרט שבהחלט לא כדאי להחמיץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s