קתרין דנב, קתרין פרו, "המיילדת": האם לשקרנית ומהמרת יכולה להיות השפעה חיובית?

האם אישה שקרנית, חסרת אחריות ומהמרת כפייתית, יכולה להשפיע לטובה על אישה אחראית, מסודרת, יציבה ומסורה לעבודתה?

הסרט "המיילדת" מציג תשובה חד משמעית לשאלה, ועושה זאת באופן מענג, על אף הסכמטיות שבה הוא לוקה, ולמרות כמה פגמים לוגיים ופרכות שהדעת מתקשה לשאת.

אל חייה של קלייר, אישה כבת חמישים שעובדת כמיילדת, פורץ קול מהעבר: ביאטריס, שהייתה בת הזוג של אביה, משאירה לה הודעה מוקלטת במשיבון שבביתה. קלייר, בדרכה המאופקת, נסערת מאוד, ומסכימה להיפגש עם ביאטריס, שאותה מגלמת קתרין דנב.

כידוע – העולם שוב אינו "שייך לצעירים", כדברי שירו המקסים של עלי מוהר, לפחות לא העולם של הצופים הפוקדים בימים אלה את אולמות הקולנוע, שם אפשר להבחין לא פעם ברוב גדול של ראשים עטורי שיער שיבה. (הצעירים, המטופלים בילדים קטנים, מעדיפים כנראה להישאר בבית ולצפות בסרטים שהם מורידים מהרשת. ואולי בעצם הם פוקדים את האולמות שבהם מוקרנים סרטים שאת כותבת שורות אלה אינם מעניינים…). סרטים רבים יותר ויותר עוסקים בשנים האחרונות בנושאים שמעניינים את הקהל המבוגר ("אני דניאל בלייק",  "רופא הכפר", "קמטי צחוק", אם למנות רק כמה מאלה שיצאו אל האקרנים בשנתיים האחרונות). הסרט "המיילדת" מצטרף אל הז'אנר: קתרין דנב בת השבעים וארבע מגלמת את ביאטריס, אישה מבוגרת שעתידה להיפרד בקרוב מהעולם: היא חולה מאוד, ולפני מותה היא רוצה לפגוש שוב את קלייר, בתו של האהוב שביאטריס זנחה לפני כמה עשרות שנים.

כמה משמח להיווכח שיופייה של דנב, לא הועם. כזכור, פניה שימשו ב-1985 כפניה של "מריאן", סמל החירות הלאומי של צרפת. גם כישרון המשחק של דנב לא נפגם. היא מפליאה לשחק את הדמות התוססת, הגחמנית ותאוות החיים של ביאטריס. גם קתרין פרו, המגלמת את קלייר, אינה צעירה, היא בת שישים ואחת, והיא מרגשת ונפלאה לא פחות.

משמחת במיוחד התשובה לשאלה הפמיניסטית המוכרת בשם "מבחן בקדל" הבוחן אם יש בסרט קולנוע כלשהו לפחות סצנה אחת ובה שתי נשים בעלות שם פרטי, שמשוחחות על נושא שאינו גבר. "מבחן בקדל" אינו טריוויאלי. הוא בוחן ומשקף את העולם המוצג בסרטים רבים שבהם נשים הן אובייקט. שינוי בייצוג יכול להביא בהדרגה גם לשינוי במציאות.

בסרט "המיילדת" הגברים נמצאים ברקע. הם קיימים, בדמותם של אביה ובנה של קלייר, ובהמשך גם בדמותו של המחזר שלה, אבל העניין בעיקרו הוא ביחסים בין נשים. קודם כול, מכיוון שקלייר, היא, כאמור, מיילדת. בחדר הלידה מקומו של גבר יכול להסתכם בכך שהוא מפריע לנשים ומטריד אותן בנוכחותו (כמו בעלה של אחת היולדות, שבמקום להתמסר לחוויה של לידת התינוק הוא שקוע בתיעוד ההתרחשויות), או שלכל היותר מראים לו כיצד הוא יכול לעזור בתהליך. הגיבורות הן כמובן – היולדת והמיילדת. והנס המתרחש בכל פעם שאדם חדש בא לעולם.

סצנות הלידה האותנטיות המובאות בסרט מופלאות. אי אפשר שלא יהיו. "'מרטין, הבמאי, סיפר לי שהיה לו חלום מוזר שאני מיילדת תינוק מול עיניו'," סיפרה קתרין פרו בריאיון לחדשות וואלה, והוסיפה ואמרה כי "'לכן הוא מלכתחילה רצה אותי לתפקיד, ולכן גם רצה שאעשה זאת על אמת. יש לציין שלא עשיתי את כל העבודה, אלא רק הוצאתי את התינוק מהרחם ברגע שהראש שלו כבר היה בחוץ – אבל גם זה משהו, בעיקר בהתחשב בעובדה שלא הייתי במקום כזה מאז שנולדתי, כי מעולם לא ילדתי בעצמי.'"

אבל לא רק בחדר הלידה עובר הסרט בהצלחה את "מבחן בקדל". עניינו המרכזי הוא בקשר בין שתי נשים. אמנם, לכאורה, באמצעות גבר: מי שהיה האב של האחת והאהוב של האחרת, אבל למעשה לא הוא במרכז, אלא שתיהן, והצורך האמיתי שלהן זו בזו: בשמחת החיים שהייתה להן פעם ביחד, ובאהבה שלהן, שלא עלתה יפה. אולי עכשיו תהיה להן אפשרות אחרונה לתקן את העלבון והאכזבה, למצוא את האהבה האבודה והנחוצה להן כל כך.

כאמור, יש בסרט כמה נקודות לא סבירות מבחינה הגיונית. דוגמה אחת: ביאטריס אמנם חולה אנושה, אבל מחלתה הקשה אינה מונעת ממנה לטופף בחוצות פריז, מטופחת ואלגנטית, על נעלי עקב, להגיע בכוחות עצמה, ימים אחדים אחרי ניתוח קשה מאוד שעברה, אל מאורת הימורים, ולזכות שם בכסף המאפשר לה לנהל את אורח החיים הפזרני החביב עליה. ברור שלא כך נראה ומתנהג אדם שהוא למעשה שכיב מרע.

ובכל זאת, בניגוד לדרכי, חוסר ההיגיון שבפרטים לא הטריד אותי. נסחפתי והתענגתי משתי הנשים, דאגתי לקלייר, התרגשתי מהתהליך העובר עליה ומהתגלות האהבה והחברות הנשית ההולכת ונפרשת לאורך הסרט, עד סופו, שיש בו שילוב של אופטימיות זהירה, ביחד עם צער והשלמה.

2 תגובות על ״קתרין דנב, קתרין פרו, "המיילדת": האם לשקרנית ומהמרת יכולה להיות השפעה חיובית?״

  1. לא רק בוטוקוס, אלא גם ליפטינג. ולפי דעת מומחה, רופא בתחום בעצמו, הפעולות לא מוצלחות. אצל ג'יין פונדה, לפי אותו רופא, הניתוחים כן מוצלחים.

    אהבתי

  2. התשובה לשאלת הכותרת, עם ובלי קשר לסרט, היא כמובן – כ ן. (איך נאמר ? הבורא פועל בדרכים נסתרות…) הסרט ראוי מהרבה בחינות,דוגמא טובה לקולנוע צרפתי אנושי ועשוי היטב- גם אם אין מדובר בהישג אמנותי של ממש.
    דנב שחקנית טובה אך חוששני שאיני שותף לפרגון ליופיה המנצח… דווקא ממנה ניתן היה לצפות להרפות מישועת-הבוטוקס….

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s