“תִרגם מאנגלית: בוריס ויאן” – כך נכתב בראש המהדורה הראשונה של הספר עוד אירק על קבריכן, שהופיע לראשונה בצרפתית ב-1946. הקרדיט היה מעין מהתלה: מי שהעמיד פני מתרגם, היה למעשה הסופר, שכתב בצרפתית, בתוך כמה שבועות, רומן “אמריקני”. שלוש עשרה שנה אחרי כן הביא אותו רומן בעקיפין למותו של הסופר: עשר דקות אחרי שהחל לצפות בסרט שהתבסס על ספרו, לקה בוריס ויאן בהתקף לב, ומת עוד לפני שהגיע לבית החולים. יש הטוענים כי דבריו האחרונים היו: “אלה אמורים להיות אמריקנים? תעשו לי טובה!” לפי גרסה אחרת הייתה התנסחותו בוטה יותר. כך או כך, נראה כי הסרט עורר את זעמו.

חייו של בוריס ויאן, שהלך לעולמו בהיותו רק בן 39, יכלו לספק עלילות לספרים וסרטים רבים. בילדותו ירדה משפחתו הבורגנית מנכסיה, בעקבות מפולת הבורסה האמריקנית, ונאלצה להשכיר את אחוזתה למשפחתו של יהודי מנוחין, לימים אחד הכנרים הידועים בעולם. במשך חייו הספיק בוריס ויאן לכתוב עשרה ספרי פרוזה בשמו האמיתי ועוד ארבעה בשם בדוי. כמו כן פרסם שבעה מחזות ושלושה קובצי שירה, והיה גם מוזיקאי, מבקר ספרות, שחקן, ממציא ומהנדס. הוא היה ידידו הקרוב של ז’אן פול סרטר, יש הטוענים כי אשתו של ויאן הייתה אחת המאהבות של הפילוסוף, שימש איש הקשר הצרפתי של כמה מענקי הג’אז, ביניהם דיוק אלינגטון ומיילס דיוויס, ופרסם מאמרים פורצי דרך, בארצות הברית ובצרפת, שעניינם מוזיקת ג’אז.

אבל נראה כי את עיקר תהילתו קנה בוריס ויאן שנים אחדות אחרי מותו, בזכות שיר שכתב, “העריק” (כאן בתרגומו של אברהם עוז). השיר כתוב כמכתב שבו פונה מישהו אל נשיא צרפת ומודיע לו שהוא מסרב להתגייס ומתכונן לערוק.

 אָדוֹן נָשִׂיא נִכְבָּד,
מִכְתָּב לְךָ מִמֶּנִּי:
אוּלַי בּוֹ תְּעַיֵּן, אִם
רַק תִּתְפַּנֶּה מְעַט.

קִבַּלְתִּי כָּאן פְּקֻדָּה
לִלְבּשׁ מַדִּים וְתֵכֶף
לַמִּלְחָמָה לָלֶכֶת
בְּיוֹם שִׁשִּׁי מֻקְדָּם.

אָדוֹן נָשִׂיא נִכְבָּד,
עָלֶיךָ לְהָבִין:
אֲנִי לֹא כָּאן בִּשְׁבִיל
לִירוֹת בִּבְנֵי אָדָם.

לֹא, אַל תִּכְעַס עָלַי,
אַךְ לֹא אַסְכִּים לָלֶכֶת
תִּרְשֹׁם זֹאת לְפָנֶיךָ:
אֲנִי עָרִיק וְדַּי.

נוֹלַדְתִּי לִרְאוֹת
כֵּיצַד הוֹרְגִים אֶת אַבָּא,
אֶחַי מִקְרָב לֹא שָׁבוּ,
וּבְנִי כֻּלּוֹ דְּמָעוֹת.

אִמִּי בָּכְתָה בְּלִי סוֹף,
עַד שֶׁיָּרְדָה בּוֹר קֶבֶר;
עַכְשָׁו הִיא כְּבָר מֵעֵבֶר –
צוֹחֶקֶת לַפְּצָצוֹת.

שָׁבוּי בַּמַּחֲנוֹת,
גָּזְלוּ אֶת נִשְׁמָתִי;
גָּנְבוּ לִי אֶת אִשְׁתִּי,
אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.

מָחָר בְּטֶרֶם אוֹר
אָגִיף דַּלְתִּי לָנֶצַח
עַל שְּנוֹת חַיִּים שֶׁמֵּתוּ –
הַבַּיְתָהּ לֹא אַחֲזוֹר.

אוֹצִיא אֶת כָּל יָמַי
עַל פְּנֵי דַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ,
אֶהְיֶה נוֹדֵד וָהֵלֶךְ
וְלַבְּרִיּוֹת אוֹמַר:

סָרְבוּ פְּקוּדָה כֻּלְכֶם:
הַמִּלְחָמָה נִפְשַׁעַת!
אַל תִּתְגַּיְסוּ אַף פַּעַם!
סָרְבוּ לְהִלָּחֵם!

אִם כְּבָר נוֹתְנִים פּה דָּם,
תִּתֵּן אַתָּה הַכֹּל!
אַתָּה נוֹאֵם גָּדוֹל,
אָדוֹן נָשִׂיא נִכְבָּד!

אִם תְּבַקְּשׁוּנִי עוֹד,
אֱמור נָא לַבּוֹלֶשֶׁת
שֶׁאֵין לִי, אֵין לִי נֶשֶׁק;
הֵם יְכוֹלִים לִירוֹת!

השיר בוצע לראשונה חמש שנים לפני מותו של ויאן, בימים שבהם נחלו הצרפתים תבוסה משמעותית באחד הקרבות בווייטנאם, וזמן קצר לפני שפרצה המלחמה באלג’יר. הוא עורר סערה ציבורית עזה עד כדי כך, שאסרו לשדר אותו ברדיו. אבל זאת הייתה רק תחילת דרכו. ג’ון באז שרה אותו, והוא נהפך לאחד משירי המחאה המוכרים והאהודים ביותר בארצות הברית נגד מלחמת וייטנאם. בשנות ה-70 שרו אותו מפגינים בצרפת שמחו נגד ההפצה של נשק גרעיני.

הבית האחרון בשיר שונה, לבקשת הזמר שביצע אותו לראשונה: בגרסה המקורית מכריז הדובר שהוא חמוש, ומזהיר את הנשיא שבכוונתו להילחם. המסר של הסיום נערך, והוא מוכר כיום כמו בגרסה שאברהם עוז תרגם לעברית: העריק הפציפיסט מכריז שאינו מתכוון להילחם ברודפיו, ואלה יוכלו לירות בו אם ימצאו אותו – עד כדי כך הוא מתנגד לכל מאבק מזוין.

לאחר שנאסרה השמעת השיר ברדיו ואפילו הקלטתו, כתב בוריס ויאן מכתב לאדם בשם פאבר, פקיד ציבור בעיריית פריז, שיזם את החרם: “כן, מר פאבר היקר, היית מאמין? יש קציני צבא שסבורים כי מלחמות נועדו כדי להרוג בני אדם.”

הצנזורה על השיר הוסרה שלוש שנים אחרי מותו של בוריס ויאן. מר פאבר נשכח מזמן. את השיר, שתורגם לעשרות רבות של שפות, ממשיכים עד היום להשמיע.