“שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה”, כתבה חגית, אמו השכולה של רס”ן בניה ריין ז”ל, שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה וזכה לאחר מותו ל ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד המרכז. “במעשיו אלה הוא היה מופת ללוחמי צה”ל בכלל, וללוחמי השריון בפרט,” נכתב עליו.
משפחתו של בניה ריין הוציאה לאחר מותו ספר קצר, יומן מסע לפולין, שכתב כשהיה צוער בקורס קצינים. הספר נקרא קחי אותי אתך כשם השיר שריין ביקש מהמדריכה להשמיע בעת הביקור בטרבלינקה, ואף הפציר בה לחזור ולהשמיע אותו כשתגיע למקום עם קבוצות אחרות. את השיר כתבה והלחינה חוה אלברשטיין:
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק
קחי אותי איתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי איתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק
בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא
קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק
בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קח אותי איתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת
קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך
בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
בניה ריין לא היה היחיד שחש כי שירה של חוה אלברשטיין מספר על אם שנפרדת מבנה לצמיתות, לה מחכה מותה, הוא יוצא לדרך חדשה של הצלה. המילים “בכל פרידה יש מוות” ועצם הפרידה שמתרחשת כנראה על רציף של רכבת, או לא הרחק ממנה, מעוררות אצל רבים התחושה שהטריגר לכתיבת השיר היה המחשבה על אירוע שהתרחש בשואה − על הפרידה הסופית בין מי שנשארת מאחור למי שיוצא לדרכו. בטקסים רבים של יום השואה נוהגים לשיר את “קחי אותי אתך”.
אבל בעיני השיר עוסק בעניין אחר לגמרי, והוא מזכיר לי במידה רבה את השיר “עוף גוזל” שאת מילותיו כתב אריק איינשטיין.
הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.
תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.
עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.
עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן
עוף גוזל…
אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן
אבל עכשיו כשבא הרגע
אז מחניק קצת בגרון
מחניק קצת בגרון.
עוף גוזל…
בשני השירים הורה נפרד מילדו. אצל אריק איינשטיין, עם כל העצב על כך שהגוזלים כבר פרחו מהקן, יש גם נחמה: הוא ובת זוגו, שהילדים התרחקו מהם, נשארו ביחד. הוא מבקש ממנה חיבוק ומבטיח לה ש”ביחד כיף להזדקן”. בהתאם לכך גם הלחן של “עוף גוזל” אינו שטוף עצב. יש בו איזו מלנכוליה, אבל גם סוג מסוים של התרוממות רוח ואופטימיות. האב פונה אל בנו, מזהיר אותו מפני הסכנות, אבל גם שולח אותו לדרכו במעין ברכה ואיחולים: חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך.
בשירה של חוה אלברשטיין התוגה המובעת בלחן ובמילים אינסופית כמעט. אמנם הילד חולם על הלידה שבפרידה, אבל האימא רואה בה רק מוות. היא יודעת שבנה לא יביט לאחור. אצל אריק איינשטיין “מחניק קצת בגרון”. אצל אלברשטיין האימא “עייפה ומבוהלת”. היא חשה שסוף העולם על סף דלתה. הילד בשירה מבועת מפני הגורל הצפוי לו, אם יישאר בבית הוריו, או יביט לאחור ויהפוך לנציב של מלח. הוא חייב להיפרד מהעבר לצמיתות. והוא קורא לרכבת שתושיע אותו מהמחנק של ילדותו.
אצל איינשטיין החיים ימשכו. אצל אלברשטיין יש רק ייאוש, ותחנונים אל הבן שייקח אותה אתו. שלא יפקיר אותה. שהפרידה לא תהיה מוחלטת כל כך. אפשר להבין מדוע אצל אריק איינשטיין הילד מתעופף כמו ציפור: הוריו משחררים אותו לצאת לדרכו. הילד בשיר “קחי אותי אתך” חייב לנוס על נפשו, מפני האם המכבידה, המבועתת מפני הפרידה.
קשה להאמין שזוהי שיחה בין ילד שמבקש להציל את עצמו מאימי המלחמה, לבין אמו שנאחזת בו. השיר מתאר לדעתי את הפרידה הבלתי נמנעת שמתרחשת בכל משפחה: מבחינתה של האימא “רק הגעת, כבר אתה הולך”. כל הורה מגלה במוקדם או במאוחר ששלב גידול הילדים, שבהִימָשְׁכוֹ נדמה אינסופי, לא היה אלא חלק קצר יחסית בחיי ההורה. ואז, כשהילד מתבגר וממשיך הלאה, אל עתידו, ההורה אמור לחיות את חייו – רצוי כמו בשיר של אריק איינשטיין, בתחושה של יחד ושל המשך. לא לראות מוות בפרידה, אלא לראות בה לידה.
“אתם החיילים מהצבא, אתם התשובה לשואה”, כתב בניה ריין ז”ל ביומן המסע שלו וחתם: “כן, הייתי בטרבלינקה. וטרבלינקה תהיה אתי”. על דבריו אלה הגיב הרב אמנון בזק וכתב כי “אכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו.”
חוה אלברשטיין הייתה בעבר פעילה בשמאל. היא כתבה את השיר “חג גדיא” שנאסר בשעתו להשמעה בשל ההלקאה העצמית שהוא מביע: “הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו / הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף”. לאחד הדיסקים שלה הוסיפה כמה שאלות רטוריות, שבהן התייחסה למילים של שיריה בעבר: “האומנם – ‘מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר’? האומנם – ‘הזמן ישקיט הכול’? … האומנם למדנו מה שהבטחנו לעצמנו?” תשובתה המובלעת היא כמובן − לא ולא. המלחמה אינה במקום אחר, הזמן אינו משקיט הכול, ולא למדנו לקח.
קשה אם כך להניח שהיא מזדהה עם המסקנות שהסיק הרב משירה. ועם זאת, אין בדברים האלה כדי לגרוע מעוצמת סיפור גבורתו של רס”ן בניה ריין, שאהב את השיר, ונהרג תוך “דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות”, כפי שנכתב באתר הגבורה המנציח את פועלם של מקבלי העיטורים.
