לקראת סופו של הסרט, כשהעלילה הסתבכה בפלונטר שלא ברור אם אפשר יהיה אי פעם להתירו, פרצה אחת הצופות בצחוק רם ובלתי פוסק. נדמה היה שהיא לא יודעת את נפשה מרוב שעשוע. תרועות הצחוק לא נפסקו גם כשהקטע הקומי הסתיים לכאורה, ופס הקול סימן שעכשיו הגענו לקטע נוגה של תובנות מייסרות, של התפכחות, ושל אובדן הדרך. היא בשלה – צוחקת ולא נרגעת.

אבל היה רגע שבו אפילו הצחוק של אותה צופה שָׁכַךְ סוף סוף: זה קרה כשברגעים האחרונים של הסרט התחולל מהפך מבלבל ומתמיה, כזה שמעורר סימני שאלה ומצריך פענוח ומחשבה נוספת. עם התהיות הללו, המשמשות ודאי נושא לשיחה בין הצופים היוצאים מהאולם, נדלק האור והסרט הסתיים.

"זרים מושלמים" הוא סרט עטור פרסים ומרתק, שלא בכדי נהפך לשובר קופות, ולא רק בישראל. על פי הדיווחים צפו בו בעשרת הימים הראשונים להקרנתו יותר ממאה אלף צופים. הוא זכה בפרס דויד דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר, ובפרס התסריט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2016. הקהל בחר בו כסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנורווגיה, והוא זכה בפרסי איגוד מבקרי הקולנוע באיטליה לקומדיה הטובה ביותר, לשיר הטוב ביותר ולאנסמבל השחקנים הטוב ביותר.

"זרים מושלמים" יכול היה בעצם להיות מחזה. הוא שומר על אחדות המקום והזמן, על פי עקרונות שהתווה אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", שעדיין רלוונטי בימינו, גם אם נכתב לפני כ-2,300 שנה. עלילתו מתרחשת בדירתם של בני זוג המארחים לסעודה את חבריהם הטובים ביותר. שלושה זוגות וגבר שמגיע לבדו מתקבצים, וברור לחלוטין שכל הנוכחים קרובים זה לזה ממש כבני משפחה: רובם מכירים מילדות, כולם יודעים היטב מה מתרחש בחיי האחרים, עם אילו בעיות הם מתמודדים, מה מטריד אותם, על מה הם חולמים.

האומנם? מטרתו של הסרט להוכיח שכולנו, גם החברים הטובים ביותר, בעצם זרים זה לזה. שכל אחד מאתנו מסתיר סודות שאיש אינו יודע, אפילו לא בני הזוג שלנו. רוב ההסתרות הללו אפלות, ואילו התגלו היו הורסות את חיינו. וכך קורה לכאורה בסרט: אחת החברות מציעה משחק חברתי: במשך הארוחה יניחו כולם את הטלפונים הניידים שלהם במרכז השולחן, וכל מה שיגיע אליהם – שיחות, הודעות כתובות, אימיילים – יהיה גלוי בפני הנוכחים.

הם נעתרים להצעתה, ועד סוף הערב חיי כולם משתנים. הסודות הנחשפים מחפירים ומזעזעים, שופכים אור חדש על האנשים הללו, כפרטים וגם כקבוצה. האם הם באמת חברים אוהבים ונאמנים זה לזה, כפי שמצטייר בתחילת המפגש? האם הם יכולים לסמוך זה על זה, ועל עצמם כקבוצה של אנשים טובים ונאורים?

הנוכחים אינם חורגים מתחום הדירה של מארחיהם, והנה מסתבר שדרמות עזות יצרים, הרסניות, כמעט אפילו מבעיתות בעוצמתן, יכולות להתרחש במקום אחד, ובמשך הזמן שסעודה כזאת עשויה להימשך, ממש על פי העקרונות של אריסטו.

משפט שאמר גבריאל גרסיה מרקס: "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים" העניק לפאולו ג'נובזה במאי הסרט השראה ליצירתו. יש להודות כי הסודות הנחשפים בסרט שופכים אור לא רק על הדמויות, אלא גם על המציאות הבורגנית שהן מייצגות. אפשר להבין מה הדילמות המעסיקות שכבה מסוימת של אנשים באיטליה, וכנראה שלא רק שם: בגידות בין בני זוג, קונפליקטים עם נערה מתבגרת: איך הגיעה פיסת קונדומים לתיקה?, טיפול בהורים מתבגרים,  או, לכל היותר − זאת הסוגיה הנועזת ביותר שהסרט עוסק בה, וגם היא במתינות ניכרת − איך מתייחסים בורגנים אירופיים אמידים ומיושבים לגייז.

הסודות נגלים מתוך מרחב פרטי ביותר – הטלפונים הניידים המשמשים, כפי שאומרת אחת הדמויות, מעין "קופסה שחורה" כמו זאת שמכילה את כל המידע הטמון במטוסים − וזאת אמורה להיות הסיבה לכך שהאנשים הללו אינם טרודים בכלל במציאות הכללית שבה הם חיים, פוליטית, ארצית או עולמית. מעניין לדעת אם גם בישראל אף סוד כמוס שלנו אינו נוגע במישור הציבורי. אני נזכרת בסיפור של גפי אמיר, "מדוע הצבעתי ש"ס", שבו הסוד הכמוס והמביש, שכמעט מביא להרס הנישואים, הוא קולם של הציניות והמיאוס שחשה המספרת כלפי המציאות הישראלית וכלפי הבורגנות השבעה של חבריה. האם אפשר לשער שבטלפונים הניידים שלנו עשויות להתגלות עמדות פוליטיות שנויות במחלוקת? כעסים לא מובעים, הנוגעים במהלכים מדיניים או ייאוש הנובע מאי אמון חשאי במנהיגינו? סביר להניח שלא. הציבור הישראלי מחולק ומפולג בברור ובדרמטיות, ויש להניח שחבורת ידידים ישראלים יהיו שותפים לפחות לעמדות פוליטיות דומות, בלי שום הפתעות. כנראה שגם בישראל הסודות שבטלפון הנייד, כמו אלה שנחשפים בסרט, ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהוא מושך אליו את קהל הצופים.