הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.

אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, “הסודות של איידה”, שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.

יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.

סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.

רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.

איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה “לתקן” את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.

כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?

הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?

הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.

יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.

התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות “אשם” במקרה של איידה ובניה).

האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?

אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.

ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.