פבלו נרודה, "מת באטיות": מה הקשר בין השיר לבין האונס שהמשורר הודה בו

"אני מודה שאנסתי" הייתה כותרתו של טור  שכתבה קרלה מורנו, אמנית צ'יליאנית, בפרפראזה על כותרתה של האוטוביוגרפיה אני מודה שחייתי מאת המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה. את טורה עיטרה מורנו בתמונת דיוקן של המשורר, שאת ראשו כיבדה בציור גרפי של צואה.

פבלו נרודה נחשב אחד המשוררים החשובים בצ'ילה, ובעצם בעולם כולו. ב-1971 זכה בפרס נובל לספרות. בנוסף על עבודתו האמנותית, היה נרודה פעיל פוליטי, קומוניסט. הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד, שירת כסנטור, הציעו לו אפילו להיות נשיא צ'ילה, אבל הוא הסיר את מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה .בשנה שעברה, ארבעים ושתיים שנים אחרי מותו, שקלו השלטונות בצ'ילה לקרוא על שמו את שדה התעופה הבינלאומי בסנטיאגו.

מדוע אם כן יצא קצפה של קרלה מורנו על המשורר המהולל?

ב-1929 שירת פבלו נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה). באוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע שלא זכה לתהודה מיוחדת בימים שהספר ראה אור. "יום אחד," כך כתב, "התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית, הקסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב, מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צדי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם. היא התקרבה לאטה לבית השימוש" (נרודה הסביר לפני תחילת הקטע הזה שתהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש) "בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הנקלית, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג'ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה."

בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, "החלטתי ללכת עד הסוף, תפשתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח אתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא אפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפי. האירוע היה חד פעמי."

אחד משיריו המפורסמים של פבלו נרודה נקרא "מת באטיות", כאן בתרגומו של אריה קומיי:

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.

השיר מטיף לתעוזה. להליכה על חבל דק, ואפילו לנפילה. אל תקשיבו לעצות טובות, מציע המשורר. חיו את היום עד הסוף. הרשו לעצמכם להיסחף בתשוקות, להתחדש, להתעלות, להעז. שנו כיוון כשאתם מרגישים חנוקים בעבודה או באהבה. אל תהססו לפנות לדרך אחרת, גם אם היא מפחידה. אל תהססו להתרענן. הרשו לעצמכם.

כל אלה נשמעים רעיונות נפלאים, המלצות טובות לחיים שיש בהם סיכוי, גם אם הוא מלווה בסיכון. מסוג השירים שמתחשק להקריא באוזניהם של אנשים צעירים, בתקווה שידעו בזכותו לא לבזבז את החיים החד-פעמיים שנכונו להם. כי מי רוצה להיתקע במקום שרע לו. מי אינו רוצה למצות את כל האפשרויות, לחיות היטב, במלוא הכוח, ולא להיכנע לקיפאון. אל תישארו שבויים בהרגלים ישנים. מוטב תמיד להשתנות ולהתחדש, ובכך לא להימנע מהאושר.

קשה להתייחס בחיבה או אפילו בשוויון נפש אל השיר הזה אחרי שקוראים את תיאור האונס שעליו העיד פבלו נרודה במו פיו (או עטו). נרודה, כמצוות אנשים מלומדה, מעניק לאישה שאנס פתחון פה קל: הוא מודה שצדקה בבוז שחשה כלפיו ומדגיש שלא אנס אותה שוב (הידד!), אבל שני דברים פועלים בכל זאת נגדו: קודם כל, העובדה שבכלל תיאר את האונס הזה בספרו. לכאורה אפשר להתפעל מכנותו. מכך שלא הסתיר גם מעשה נפשע כזה והביא אותו בפני קוראיו, בלי להצדיק את עצמו, ואפילו עם הבטחה שלא חזר עליו. אבל אין כאן למעשה שום הלקאה על חטא. אפשר לחוש בהתבוססותו של הכותב בזיכרון. בהתענגות שלו מהמעשה, גם מקץ שנים רבות. הוא ממשיך להתפעל מיופייה של האישה, מגופה, מאצילות הליכותיה. התיאור המפורט, הגרפי, הוא בעצם פורנוגרפיה שכתובה היטב ובכישרון שאין להכחישו. התמונה מצטיירת בבירור רב, והיא מקוממת ומעוררת זעם. אישה שנאלצת לקחת על עצמה משימה בזויה ומגעילה, לרוקן את הצואה של הגבר הלבן המתארח בארצה, נאלצת להשלים גם עם פגיעתו בה. היא מבחינתו פסל חי, גוף מקסים שהוא מרשה לעצמו לגעת בו, לחדור אליו, לעשות בו כרצונו. והוא אינו משלה את עצמו אף לרגע שיש הדדיות כלשהי במעשה. הוא מעיד בעצמו על כך שעיניה נשארו פקוחות. שהיא לא נעה. שהיא בזה לו וודאי מתעבת אותו. וממשיך באונס הכפול: לכפות את עצמו עליה, ולתאר זאת בפני קוראיו. להנציח את המעשה.

לא קשה להבין את זעמה של קרלה מורנו, וטוב לדעת שזיכרון המעשה שצף ועלה מנע, כנראה, את שינוי שמו של שדה התעופה, שלא נקרא על שמו של פבלו נרודה.

האם אפשר להמשיך להתפעל משיריו ולהתענג עליהם? זאת שאלה שהתשובה עליה חורגת מתחומו של הטור הזה.

סיפורו של שיר x net

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s