ציטוט מתוך Walking in the Shade, דוריס לסינג: מה עוללה הטלוויזיה

זה היה בקיץ של שנת 1950. […]  הייתי עדה לסופו של עידן, סופה של תרבות.

עד אז כשהגברים חזרו הביתה מהעבודה, ארוחת הערב כבר חיכתה על השולחן, האש בערה בקמין. בזמן שהם התרחצו, נשמעו מהרדיו שבפינת החדר דיבורים או מוזיקה חרישית. הם התיישבו ליד האישה, הילד, כל מי שהיה בבית ואפשר היה לפתות אותו לרדת ולבוא למטבח. האוכל התחיל לצאת מתוך תנור האפייה, צלחת אחרי צלחת. חלטו תה. בירה צצה. הז'קטים והסוודרים הוסרו. הגברים נשארו לבושים רק בחולצות. פניהם בהקו בנינוחות. כולם שוחחו, שרו, סיפרו מה עבר עליהם במשך היום, סיפרו בדיחות גסות – זה היה בלתי נמנע; אנשים רבו, צעקו, התנשקו והתפייסו, ואז הלכו למיטה בחצות או באחת בלילה, אחרי שבמשך שש שעות בילו ביחד ברעוּת, בשמחת חיים תוססת.

אני מניחה שעוצמה רגשית ברמה כזאת לא הייתה שכיחה בכל הבתים בבריטניה: הייתי שותפה למשהו קיצוני. ואז – תוך יום – אבל ממש, תוך ערב אחד – הסתיימו הזמנים הטובים, כי הטלוויזיה הגיעה, ניצבה בפינת המטבח כמו קרפדה מרושעת. עד מהרה דחפו את שולחן האוכל הגדול והצמידו אותו אל הקיר. הציבו כיסאות בחצי קשת, ועל הידיות הניחו מגשי אוכל שסבו על ציר. תם עידן התרבות המילולית המבעבעת.

 

Lessing, Doris (2009). Walking in the Shade:  HarperCollins

דוריס לסינג, האוטוביוגרפיה. (הספר לא הופיע בתרגום לעברית).