"השתמשו בגוף שלנו כדי לבלום אתו קליעים"[1] אומר לעצמו לקראת סופו של הספר אלווד, אחד משני הגיבורים הראשיים של רומן הביכורים המרתק של הסופרת האנגלייה אליס וין, ספר שתורגם לאחרונה לעברית.
באנגלית שמו של הרומן, שמתרחש בין השנים 1914 ל־1920 – כלומר, ברובו במהלך מלחמת העולם הראשונה – הוא In Memoriam, כלומר: "לזכר". בעיניי זהו שם ראוי ומדויק יותר מזה שבחרו להעניק לו בעברית, שכן הרומן כולו הוא מעין הד מתמשך למלחמה, למה שעבר על החיילים שנלחמו, נפצעו ונהרגו בה, והוא משובץ לכל אורכו בקטעי עיתונות שבהם תועדו, ולמעשה – פורסמו ברבים – שמותיהם של החיילים שנפגעו. לפי ההערכות – בין 673,000 ל-908,000 צעירים נהרגו או נותרו "נעדרים".
המלחמה היא לא רק הרקע של הסיפור, אלא היא בעצם עיקרו. בסופו של הספר הוסיפה אליס וין את רשימת המקורות וההשראות שאיפשרו לה לכתוב אותו. שמחתי לעיין בה. היה לי ברור שהתחקיר שערכה מדויק ומדוקדק, והיא מספרת מה המקור הספרותי או התיעודי לרבות מהסצינות בסיפור. לא הופתעתי למשל לגלות ששיר של זיגפריד ששון, "התאבדות בשוחות", העניק לה השראה לאחת הסצנות. (בקישור – תרגומי לשיר, כמו גם לְשיר נודע אחר ממלחמת העולם הראשונה, "בשדות של פלנדרייה" מאת ג'ון מק'קריי: "בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים", כך הוא נפתח. בעקבות השיר משמש הפרג סמל למלחמה ההיא. כל שנה ב־11 בנובמבר, ביום הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, נהוג בבריטניה ובקנדה לשאת על דש הבגד סיכה המעוצבת כפרג אדום).
זוועות המלחמה היו כל כך איומות, והפירוט המתמשך, המצטבר, שלהן קשה מנשוא. מי שלא היה שם לא יכול כמובן להבין מאומה. כמו אימו הבורגנית של אלווד, שחוזר הביתה אחרי שנפצע קשה מאוד, והיא מפטפטת על רעוּת בשדה הקרב ומעוררת בו זעם בלתי נשלט. מה את יודעת על הפרטים הבלתי אפשריים? על גופות ההרוגים המרקיבות במשך זמן רב כל כך, עד שהן משמשות כציוני דרךלנווט על פיהן? על שקי החול המצחינים שהתמלאו בדם, על האברים הכרותים, על הצעיר ששואל את חבריו אם הוא גוסס, והם מספרים לו שלא, אתה תהיה בסדר, אם כי כל גופו מנוקב ברסיסים ענקיים שנראים כמו כידונים שננעצו בו, על החייל שמוותר על הקסדה שלו למען חבר אחר, כי הוא מבין שגורלו נחרץ, פציעתו קשה מדי, על הטבח ההמוני כמו זה שהתרחש בקרב על הסום, שנהרגו בו כשישים אלף חיילים בריטיים. אלה נקצרו באש הגרמנים, והמשיכו להסתער קדימה, גל אחרי גל, בלי שום תוחלת (את הסצנה הזאת אנחנו רואים מנקודת מבט של חייל גרמני דווקא, שלא מצליח להבין מדוע הם ממשיכים להגיע, עוד ועוד, הגופות נערמות, המסתערים הבאים מטפסים עליהן ובעוד רגע נהפכים בעצמם לגופות, כך, עד אין סוף, זה נראה).
אלווד, ששואף להיות משורר, מרבה (עד שלב מסוים ברומן) לצטט שירים של גדולי המשוררים האנגליים, בעיקר את אלה של טניסון, ובמיוחד את "הסתערות חיל הפרשים" (להלן – שני הבתים הראשונים של השיר, בתרגומי).
כשהוא מצטט את השיר, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אלווד עדיין לא מעלה בדעתו שהוא עצמו יהיה שותף להסתערות כזאת, חסרת כל היגיון, שכולה – הקרבת חייהם של עשרות אלפי בחורים צעירים.
אם אפשר להסיק מכל מה שכתבתי עד כה שהספר קשה מנשוא, יש להדגיש: הוא קריא מאוד, לא מעט מכיוון שלכל אורכו נפרש בקונטרפונקט מושלם סיפור נוסף, שונה לגמרי: אהבתם של אלווד וגונט. הוא מתחיל כששניהם נפגשים בפנימייה לנערים, שם אנחנו מלווים אותם במעשי קונדס ובשיחות מבדחות, על פי מיטב מסורת ההומור האנגלי. אנחנו אתם כשהם מגלים את זהותם, נבהלים, מנסים להתכחש לה, לברוח ממנה, מבטיחים לעצמם שברבות הימים יתאימו את עצמם לנורמות המצופות מהם כבני טובים פריבילגיים, יהיו "כמו כולם", ישאו אישה ראויה, יקימו משפחה. האם אהבתם תגבר על כל המכשולים? כשאחד מחבריו של גונט מתלונן על אפליה שהוא חווה בשל היותו הודי, ומנסה להשוות את קשייו עם מצוקתם של גייז, גונט מסביר לו שאי אפשר להשוות. "להיות הודי לא מנוגד לחוק". קשר חד־מיני המשיך להיות פלילי, במשך שנים רבות אחרי כן.
שנתיים אחרי תום המלחמה בת משפחה של אחד מהם כותבת לו מברלין, ומנסה לשכנע אותו לעבור לגור שם, כי, היא רומזת לו, בברלין הכול חופשי ומקבל יותר. אכן, ברפובליקה של ויימאר יחסים חד־מיניים המשיכו אמנם להיות מחוץ לחוק, אבל האווירה הייתה סובלנית הרבה יותר. היו שם יותר ממאה מועדונים, ברים ובתי קפה גאים, מגזינים גאים הופיעו בגלוי, קהילות טרנסג'נדריות ומגדריות פעלו באופן מוצהר. (אפשר לראות זאת בסרט "קברט", למשל, שמציג את הפתיחות המינית ואת התרבות הקווירית ששררה ברפובליקת ויימאר).
כואב לחשוב על כך ששנים לא רבות אחרי כן רדף הרייך השלישי גייז, ורצח אותם בהמוניהם. על פי ההערכות כ־10,000–15,000 מהם נשלחו למחנות ריכוז, ובין 5,000 ל־7,000 מהם נספו שם – עקב התעללות, עבודת כפייה, הוצאות להורג, ניסויים רפואיים או הזנחה.
יופיו של סיפור האהבה בין אלווד וגונט בכך שהוא לא מומתק, כלומר – לא מזויף. אנחנו מלווים אותה בקונפליקטים הקשים שהם חווים, כל אחד מהם עם עצמו, עם זולתו, ועם המציאות, ועוד יותר מתמיד – בגלל הכורח להתמודד לא רק עם הקשיים האישיים, אלא גם עם הזוועות שזימנה בפניהם המלחמה.
הספר כתוב נפלא, והוא מרתק ממש. תודה למי שהמליצה לי עליו, את יודעת מי את…
[1] מאחר שקראתי את גרסת המקור באנגלית, ציטטתי כאן בטור את המובאות השונות בתרגומי
הוצאת מודן, 2025
תרגום: סיוון מדר
464 עמ'
