כמובן שלא כולם ידעו. אני לא ידעתי, ובעולם שבו אין כמעט קוראים, בין אם הם קנדיים ובין אם לאו, שלא מרגישים קרבה כלשהי לאליס [מונרו], סברתי שאני "מכירה" אותה יותר מרוב האנשים. שורשי בעמק אוטווה, קרוב כל כך למקום שבו אליס גדלה, המקום שעליו כתבה לעתים תכופות, עד כדי כך שאחד מסיפוריה הנודעים ביותר נקרא "עמק אוטווה".
אנשים כתבו שאליס מצליחה למצוא את האוניברסלי בתוך הספציפי – ובכן, היא מצאה את האוניברסלי במה שהוא ספציפי בשבילי: חיי משפחה כפריים, "שקטים" של אנשים לבנים, כמו אלה של בני המשפחה שלי.
אבל שום דבר [ממה שהתגלה] לא מפתיע אותי.
אני כאובה, אבל המצוקה שלי שזורה בהכרה שמשפחות לא מגיבות לפגיעה כמו שהן עושות בקולנוע. הן לא מעניקות לנפגעת תמיכה בלתי מסוייגת, אפילו כשהתוקף לא מתכחש למעשיו.
הן מגינות על עצמן ומקריבות את מי שהפריעה לשלווה המשפחתית.
הכול מכירים בכך ש"כול" מי ש"ידע" על סודות כאלה כולל לעתים קרובות אנשים חזקים שיכלו להתריע, אבל לא עשו זאת. האנדראות בעולם משלמות את המחיר. ככה זה.
הבת של אליס מונרו הטילה היום פצצה, ואני לא יודעת את נפשי.
לפני שנים רבות, כבר באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גיליתי אותה, את אליס מונרו, הסופרת הקנדית הנפלאה (כך חשבתי עד היום).
עד היום היא הייתה אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. אז, בשנות השמונים, כשרציתי לקרוא ספר באנגלית, נאלצתי למצוא דרך להשיג אותו. לא היה אמזון. לא היה אינטרנט! כדי לגלות אם יצא ספר חדש שלה הייתי צריכה להפעיל תכסיסי בילוש. אבל השגתי את כולם! וקראתי אותם. והתפעלתי כל כך.
היו אפילו תקופות שחיזרתי אחרי הוצאות לאור בתחינה שיתרגמו אותה לעברית ויפרסמו אותה. לא הסכימו. לא שמעו עליה. או שלא האמינו שהיא באמת חשובה כל כך. הרי כתבה בסך הכול על חיי נשים ונערות.
אבל אז למדו על קיומה גם כאן. כמובן – כשזכתה בפרס נובל לספרות, הייתה לשם דבר.
סקינר כתבה שסיפרה על כך לראשונה לאמה, ב־1992, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, אחרי שמונרו דיברה באהדה, בפומבי, על דמות ספרותית שנפגעה מינית.
היא כתבה לאמה מכתב וסיפרה לה על הפגיעה. אליס מונרו הגיבה כצפוי, ובדיוק כפי שהבת חששה: מבחינתה הפגיעה של בעלה בבתה הייתה בגידה בה. באשתו. "היא בכלל הבינה שהיא מדברת עם קורבן?" תהתה הבת, והשיבה – לא. היא לא הבינה.
ב־2005 הלכה הבת למשטרה. הוגשה תביעה נגד האב החורג, שהיה אז בן שמונים, והוא הודה! (ונגזרה עליו… תקופת מבחן של שנתיים).
אליס מונרו נשארה אתו, עד מותו.
וטענה בפני בתה שסיפרה לה "מאוחר מדי" על הפגיעה. אמרה לה ש – מה לעשות? היא אוהבת אותו יותר מדי. ושאם יש את מי להאשים, זה את התרבות המיזוגנית, כי בתה מצפה ממנה להתכחש לצרכיה (של האם!), להקריב את עצמה למען ילדיה. ושהיא, אמה של הנפגעת, לא אמורה לתקן את העוולות שמעוללים גברים. "זה הכול רק בינך לבינו", אמרה לה. "לא קשור אלי" (כמה מוכר).
האב החורג האשים, כמובן את הילדה (בת התשע, בתקופה שהפגיעה בה החלה), שחיפשה, לדבריו "הרפתקאות מיניות". הוא גם טען שניסתה להרוס את חיי הנישואים שלו ושל אמה.
אנדריאה רובין סקינר מבקשת שכל מי שדן בספרים של אמה, מרצה עליהם, חוקר אותם (מתפעל מהם?) יזכור: אליס מונרו ידעה שאביה החורג של בתה פגע בבת כשהייתה ילדה, אבל עמדה לצידו. לא לצידה.
וזה מכאיב גם לי. מאוד.
לא כתבתי כמעט על הספרים של אליס מונרו כי קראתי אותם שנים רבות לפני שיצרתי את הבלוג "סופרת ספרים", אבל תמיד חשבתי שעוד אחזור אליהם, שעוד אגע שוב ביופיים.
"אליזבת איננה": אלה שתי המילים שאינן נעלמות ממחשבותיה של מוד, אישה בת שמונים ושתיים שחברתה האהובה נעלמה. תודעתה של מוד מחוררת: היא מאבדת מידע, זוכרת ויודעת, שוכחת מיד פרטים שאותם הספיקה לציין, ובכך מאפשרת לסיפור שהיא המספרת שלו, להתקדם.
למרות הדמנציה המחמירה והולכת שהדמות הראשית בסיפור לוקה בה, העלילה נרקמת, ואינה סתם עלילה, היא סיפור מתח. יש בה שתי היעלמויות, כנראה שרצח אחד לפחות, ומי יודע, אולי גם פענוח.
ההיעלמות של אליזבת שמטרידה כל כך את מוד מהדהדת אובדן אחר שחוותה בנעוריה, זה של אחותה שנעלמה אז ולא שבה. כל חייה לוו בתהייה מה קרה לאותה אחות, וההיעלמות הנוספת מעוררת את השדים ההם מרבצם. כי רק עם שתי הנשים הללו, החברה והאחות, היה לה לְמוֹד קשר משמעותי ונחמה. געגועיה אליהן הם כמיהה אל רגעי החסד האמיתיים בחייה. אמנם היא נזכרת גם בנגיעות קטנות של רוך שהיו לה עם הבעל שממנו התאלמנה, למשל – כיצד נהג לתמוך בגבה כשירדה מהאוטובוס – אבל את האהבה והקרבה העמוקים ביותר חוותה עם שתי הנשים שנעלמו – אתן צחקה, להן דאגה, בחברתן ידעה אושר.
הסיפור מתנהל, כאמור, מתוך המחשבה המתערפלת של מוד, זאת שנקודת המבט שלה אינה יכולה להיות אמינה. היא מתבלבלת, מאבדת בכל רגע את הכיוון, לא מבינה את ההתרחשויות הסובבות אותה ממש בשעה שהיא מעידה עליהן. אֶמה הילי, שזהו ספרה הראשון, מצליחה לייצר הן את הבלבול והן, מתוכו, התרחשות עלילתית קוהרנטית ומתפתחת. העבר הרחוק וההווה מתערבבים זה בזה, אבל מסתבר שמה שהיה לא נמוג אלא נמשך, וגם נפגש עם ההווה.
אמה הילי
למרבה הפלא, ולמרות השיבושים התודעתיים המתמשכים שמתוכם מתואר הכול, גם הדמויות האחרות, ותחושותיה של מוד כלפיהן, מצטיירות בברור. למשל, בתה ונכדתה, הנוֹקשוּת המיוּגעת של הראשונה, האהדה המשתעשעת של האחרת, כיצד מה שהן משדרות מגיע אל מוד ומייצר בה תגובות תואמות.
אבל ההישג העיקרי, ובמידה מסוימת גם המכשלה של הספר, נובע מתוך כך שהוא דבק ביצירת עלילה מותחת. הסופר האנגלי ג'ונתן קו כתב עליו שזהו ספר "שאי אפשר להניח מהידיים." אכן, הספר מסקרן. מה קרה לאליזבת? תוהה הקורא. ומה קרה לסוקי, האחות הנעדרת? האם יימצאו התשובות?
השאלות הללו מעוררות תחושה של פיתוי; תחושה שהסופרת לא סמכה על היכולת שלה לשמור על מתח פנימי, שנובע מתוך המפגש עם דמותה של מוד ועם אישיותה. כאילו סברה שעליה להבטיח משהו נוסף, שאלה ברורה עם תשובה חד משמעית.
הוצאת מחברות לספרות. עברית: אורטל אריכא
כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור של אליס מונרו מתוך הספר חיים יקרים. הסיפור נקרא "אל מול האגם" (“In Sight of the Lake”), וכך הוא מתחיל:
"אישה הולכת לרופאה שלה כדי לחדש מרשם. אבל הרופאה לא שם. זה היום החופשי שלה. למעשה האישה טעתה ביום, היא התבלבלה בין שני לשלישי.
זה בדיוק העניין שרצתה לדבר עליו עם הרופאה, וכן לחדש את המרשם שלה. היא תהתה אם מוחה תש מעט."
האישה מחליטה לנסוע למקום אחר. "לכפר שבו שוכן המומחה לזקנים". היא נוסעת בגפה. "בעלה היה יכול לבוא איתה, אבל היא יודעת שהוא רוצה לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה."
עד כה הכול הגיוני לכאורה. נדמה שזהו עוד אחד מסיפוריה הריאליסטיים של אליס מונרו. אבל העניינים מסתבכים. משהו מתחיל להיות לא לגמרי סביר. "שעון שכבר אינו מראה את השעה חולש מעל חלון ראווה שמבטיח תכשיטים משובחים, אך כעת נראה כי הוא גדוש כלי חרסינה ישנים למיניהם, סירים ודליים וזרים קלועים מחוטי תיל.".
האישה לא לגמרי בטוחה מה שמו של הרופא ומה כתובתו, לא מבינה את המילים הכתובות לה בפתק, אולי הרופא עבר לבניין אחר, היא לא ממש מזהה את הרחוב, הבתים מוזרים, היא לא רואה עליהם מספרים, אבל הם שבים ומופיעים. בקצה המדרכה מופיע מבנה גדול, מעוצב, אולי זה בית ספר, השעון שקבוע עליו מראה שהשעה שתים עשרה, האם חצות, או שעת צהריים? שתי האפשרויות לא סבירות. היא רואה שפע של פרחים בגן, ושלט שהיא מתקשה לקרוא, כי השמש בוהקת עליו.
הסיפור ממשיך ברוח זאת: כולו תיאורים ספק הגיוניים, ספק מוזרים, וככל שהוא מתקדם הוא נעשה תמוה יותר, עד כדי כך שברגע מסוים בקריאה הראשונה תהיתי מה קרה לסופרת. מדוע השתבש סגנונה, עד שנעשה מנותק כל כך, והזוי.
עד סופו, שם מתבהרות כל התמיהות של הקורא, והפרטים מסתדרים, נעשים הגיוניים לגמרי. רק בסוף מבינים כי זוהי מהותו של הסיפור − החדירה לתודעה מבולבלת, דמנטית, ובכך בדיוק הוא עוסק: בעולמה הפנימי המתערפל. הסגנון שבו הוא כתוב מייצר אצל הקורא את התחושה שהוא שם. גם הוא מתבלבל, ביחד עם הדמות המתוארת. גם הוא תמה. לא מבין. הולך לאיבוד. מבפנים.
אליס מונרו
בספר "אליזבת איננה" הקורא מוכנס לכאורה לתוך התודעה האבודה, אבל בעצם – נשאר בחוץ. מקבל מידע, מעבד אותו, מפענח את משמעויותיו, אך אינו שותף לו. אינו עובר את החוויה ביחד עם הדמות. אינו חלק ממנה, במעמקיה.
ייתכן שההשוואה בין אליזבת איננה לבין "אל מול אגם" אינה הוגנת. אולי את מה שאפשר לעשות בסיפור קצר שאורכו בעברית ארבעה-עשר עמודים אי אפשר לעשות ברומן שלם. הסיפור יכול להרשות לעצמו להכניס אותנו לתוך המציאות המוזרה, לבלבל אותנו כדבעי, להונות ולהגיע בסופו של דבר אל ההפתעה הנובעת מבפנים, ממהותו של הסיפור.
ברומן אליזבת איננה הסופרת היא זאת שחושפת סוד עלילתי. בסיפור "אל מול האגם" הקורא הנרעש מבין מה קרה לו עצמו. וזה אולי ההבדל שבין כתיבה מעניינת לכתיבה מופלאה.
התרגום של אליזבת איננה, לעומת זאת, נהדר, בלי שום הסתייגויות. בניגוד להרגלי – איני נוהגת לקרוא ספרים מתורגמים מאנגלית – קראתי את הספר בעברית. אמנם לא השוויתי אותו למקור, אבל כמו בספר קודם שתרגם שי סנדיק, שקשוק המפתחות, גם כאן התענגתי על השפה. אף לרגע אחד לא מצאתי את עצמי עוצרת ומנסה לחשוב מה היה כתוב באנגלית. הניסוחים קולחים בטבעיות גמורה. נעים בתכלית לקרוא את גרסתו העברית של הספר הזה.
הסיפור מתנהל, כאמור, מתוך המחשבה המתערפלת של מוד, זאת שנקודת המבט שלה אינה יכולה להיות אמינה. היא מתבלבלת, מאבדת בכל רגע את הכיוון, לא מבינה את ההתרחשויות הסובבות אותה ממש בשעה שהיא מעידה עליהן. אֶמה הילי, שזהו ספרה הראשון, מצליחה לייצר הן את הבלבול והן, מתוכו, התרחשות עלילתית קוהרנטית ומתפתחת. העבר הרחוק וההווה מתערבבים זה בזה, אבל מסתבר שמה שהיה לא נמוג אלא נמשך, וגם נפגש עם ההווה.
