לפעמים מתעורר הרצון לוותר לזמן מה על שפע הספרים החדשים שרואים אור מדי יום, ולחזור אל העבר, אל האיכות המובטחת מימים ימים. כך היה כשהורדתי מהמדף את העותק המרוט, עתיר הסימונים וההערות, של סיפור פשוט. ואיזה עונג! איזו תחושה של מים צוננים ומרווים!

מעניין לשים לב לשמו של הרומן: סיפור פשוט. לכאורה הוא אכן פשוט, מבחינת קו העלילה: צעירה יתומה מגיעה לבית קרוביה העשירים. כדי להצדיק את קיומה אצלם היא מתגייסת ביוזמתה לנהל את משק הבית שלהם, ומצטיינת בכך. בנם של בעלי הבית, הצעיר ממנה בכמה שנים, מתאהב בה. הוריו מסלקים אותה, ומשדכים אותו לצעירה אחרת. חרף התנגדותו הפנימית הוא נושא לאישה את הצעירה שבאה מבית עשיר, כמוהו. שני זוגות המחותנים מרוצים מאוד מהשידוך. זמן מה אחרי שהאישה הרה ללדת, הצעיר מאבד את שפיות דעתו. בתום אשפוז קצר הוא חוזר הביתה. הוא ממשיך אמנם לחשוב על אהובתו האבודה, אבל דבק באשתו, והם מולידים בן נוסף.

זה הכול, אבל – רק לכאורה.

מפעים להיווכח עד כמה מלא וגדוש המעט שהצגתי כאן בקווים סכימטיים, כמה עתיר תפניות וטלטלות, כמה גדוש בפניני חוכמה ובאמירות שהעיפרון נשלח לסמנן כדי שלא יישכחו, ואיך הוא משמר בפשטותו את עמוד השדרה העובר בו לכל אורכו ומייצב את הסיפור.

אותו עמוד השדרה הוא, כמובן, סיפור האהבה הלא מממומשת של הירשל ובלומה, ספק בת משפחה ספק משרתת, אבל כזאת שלא משלמים לה, שהרי היא בעצם אורחת בבית משפחת הורוביץ,  צירל וברוך מאיר, הוריו של הירשל.

ההתאהבות מתוארת כמעט אך ורק מנקודת מבטו של הירשל. בנקודה אחת קצרצרה אנחנו זוכים לראות את החיים מזווית הראייה של בלומה, וזאת רק כדי לספר לנו על הוויתור המלא שוויתרה על אהבתה להירשל: ברגע שנשא אישה אחרת השכיחה אותו מלבה.

להירשל ובלומה לא היה מלכתחילה סיכוי להינשא, מפאת עונייה.

מי שאמון על סיפור האהבה הבלתי אפשרית של רומיאו ויוליה מצפים אולי להתפתחויות: האם הירשל יתקומם בבוא העת (או מלכתחילה)? האם ייאבק, ימשיך לחזר אחרי בלומה, יעזוב את אשתו, יעשה מעשה? והיא – מה? תחיה בהשלמה, עד אחרית ימיה? האם לא ייוותרו על אהבתם ועוד ייפגשו? סיפורה של בלומה אולי עוד יסופר אי פעם, מציין המספר בסיומו של הרומן, ומוסיף: “אלקים שבשמים יודע אימתי.”

שמה של בלומה נגזר מהמילה “בָּלוּם”. היא סגורה וחתומה, וגם אם הרומן נפתח בסיפור חייה, ביתמותה ובצערה, בקיפוח ובעוול שהיא חווה בבית קרוביה המנצלים את חריצותה ואת כישוריה כעקרת בית, היא ננטשת באחת, ונעלמת מהאופק. עד כדי כך שאפילו אין מתעכבים על עזיבתה את בית הוריו של הירשל. רגע אחד היא יקירת הבית, שהכול נשענים על כישוריה המיוחדים, ובמשנהו – היא כבר איננה אתם, עברה לשרת משפחה אחרת, ואין אף מילה על הנסיבות שבהן עזבה, מה עבר עליה, מה הרגישה כשסולקה, איך הסבירו לה שעליה ללכת – שום דבר!

בבת אחת אנחנו עוברים אל תודעתו של הירשל, ולמעט חריגות קצרות, שוהים רק בה. הוא אמנם מאוהב בבלומה, אבל כאמור מציית לצו הוריו ונושא לאישה את מינה, בת העשירים המפונקת.

מעניינים מאוד תיאורי המעברים בין המצבים הנפשיים השונים. למשל: בהתחלה הירשל אדיש לגמרי למינה, הכלה המיועדת לו, וגם היא לא נלהבת ממנו, אבל גם לא סולדת. אישיותה של מינה פושרת, והיא משמימה את הירשל. אבל אז קורה פתאום משהו. הירשל  נאלץ להגיע אל ביתם של בני הזוג גילדנהורן, ידידיה של מינה, ולהתארח אצלם באחד מימי חג החנוכה. הרשל נקלע למקום שהוא חש בו  זרות ומבוכה חברתית. כשמינה מגיעה, נוכחותה “מצילה” אותו: סוף סוף יש לו עם מי לדבר… והנה, די בשיחה נמרצת אחת כזאת כדי לקבוע את גורלו ואת חייו: לכול ברור ששני הצעירים ששוחחו, כך נראה, בתחושה של קרבה, התארסו, כפי שהורי שני הצדדים ציפו ורצו. האם באמת יש ביניהם שפה משותפת? האם הרשל נמשך אל מינה?

לאורך הסיפור אנחנו נוכחים שרגשות הם דבר נזיל. בנסיבות הנכונות תיעוב יכול להפוך לתשוקה, ואדם יכול אפילו להירפא מטירוף הדעת, ולהשתנות.

האם התאהבותו של הירשל בבלומה הייתה בכלל אמיתית? מספרים לנו ש”עד שלא הגיע הירשל לפרקו מצא לפניו את בלומה. זו בלומה שהיתה בבחינת תאומתו”, ובעצם אפשר לראות שרגשית הוא לגמרי מנותק מבלומה האמיתית, האדם: “מה היה הרשל סבור, שבלומה ניזונת מן הכוכבים, כל דבר שבעולם היה מדמה, ואילו שבלומה צריכה לקורת גג ולמזונות, לא עלה על דעתו.” אהבתו היא אם כי רק פנטזיה שאינה קשורה למציאות, לאישה המסוימת, לבלומה שהיא בשר ודם ולא רק יציר ההזיות שלו. רק מאחר שהייתה שם בסביבתו כשהגיע לפרקו, החל לתלות דווקא בה את תשוקותיו. האם הוא מכיר אותה באמת? האם היא “תאומתו”? במה בעצם הם דומים?

סיפור פשוט הוא רומן של אחד מגדולי סופרינו, שזכה כידוע בפרס נובל לספרות. (אפשר לקרוא כאן על הנאום שנשא בטקס, ואת הסיפור הכרוך בקבלת הפרס). קשה להבין איך יכלו השופטים של הפרס לעמוד על האיכויות הייחודיות של כתיבתו של ענגון, שסגנונו יוצא דופן ואופייני רק לו. לא רק העברית המיוחדת שלו, אלא גם העובדה שעולמו טבול בתוך ההווי היהודי, במקרה של סיפור פשוט – במציאות החיים בעיירה בגליציה, בשנים הראשונות של המאה ה-20. איך אפשר לתרגם את שפתו המיוחדת לשפות אחרות, ואת שפע האלוזיות מהמקרא, מהמדרש, מהגמרא, שעגנון גודש בהן את כתיבתו? לא ברור.

מאחר שעגנון נחשב כל כך, כתבו רבים על יצירותיו ופרסמו על סיפור פשוט שפע של מחקרים ומאמרים מסוגים שונים.

אני החלטתי לקרוא אותו בלי לסרוק אותו כדי לאתר את שלל הנושאים, הסוגיות והרעיונות הגודשים אותו, ולעבד אותם. אפשר כמובן לכתוב על “הביקורת החברתית”, “השידוכים הבעייתיים”, אפשר לדון ב”הירשל כאנטי גיבור”, ואפשר למצוא בו בקלות אינספור מוטיבים: סעודות, טירוף, פואנטות, חלומות, גלוי ונסתר, אפשר להתעכב על משמעותם של השמות ביצירה (לא רק על “בלומה”, שמשמעותו גלויה ובולטת), ועוד כהנה וכהנה, אבל אפשר וכדאי מאוד פשוט לקרוא אותו כדי להתענג עליו, וזה מה שבחרתי לעשות. 

הרומן משעשע מאוד, עתיר הומור ותיאורים מצחיקים. הנה כמה מהם:

“בשעה שבא הירשל אצל גילדנהורן היה גילדנהורן יושב עם בני סיעתו ומשחק בקלפים. הירשל היה לבוש נאים, אלא כאדם שאינו רגיל לבוא בין הבריות היה ממשמש בבגדיו שמא נשמטה עניבתו, שמא נשתלשלו פוזמקאותיו, כמי שנכנס פרעוש בין בגדיו כך היה ממשמש בעצמו ודעתו מפוזרת.”

על הזוללים והסובאים שאת סעודותיהם מרבה המספר לתאר, הוא כותב: “מפני שרגילים במאכלי קמח איבריהם גדלים ברוחב ולא באורך. אין הקדוש ברך הוא ותרן. מאחר שטח אותם בשומן אינו מותח את קומתם.”

והנה שיחה משעשעת בין ברוך מאיר וצירל:

“הפכה פניה כלפי מטתו של בעלה ואמרה, ‘ישן אתה?’
נענה ברוך מאיר ואמר, ‘לא, כי איני ישן.’
אמרה צירל, ‘אף אני איני ישנה.’
אמר ברוך מאיר, ‘יודע אני שאינך ישנה.’
אמרה צירל, ‘מניין אתה יודע שאיני ישנה?’
אמר ברוך מאיר, ‘אילו ישנת לא היית מדברת.'”

וחילופי דברים בין הרשל ויונה, השדכן:

“‘אף אתה כאן?’ שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.
אמר הירשל, ‘דומני שאף אני כאן.’
שיפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה. תשובה ניצחת השיב בנו ליונה, תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתלייה כשעמדו ליתן את החבל על צוארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן.”

הרומן כולו רצוף כולו הברקות מעין אלה, שמתחשק לסמן ולזכור.

אישית אני מחבבת במיוחד את זאת:

“מי שרגיל בקורת גג אין לו קורת רוח מהליכתו, כל שכן כשאין תכלית לטלטוליו.”

אני תוהה אם סיפור פשוט מופיע עדיין בתוכנית לימודי הספרות בישראל, ואם התלמידים מצליחים לקרוא אותו כך, לשם ההנאה, או שמא החיטוט והנבירה בו הורסים להם את החוויה.

השנה הוחלט לא להעניק את פרס נובל לספרות, אחרי שיושבת ראש הוועדה התפטרה. בעלה של אחת מחברות הוועדה נחשד בביצוע מעשים מגונים ואפילו באונס. האקדמיה השוודית החליטה לדחות את ההכרזה על הפרס עד לשנה הבאה. גם התקווה שסופר ישראלי יזכה בו שוב נדחתה.

בבוקר אחד באמצע חודש אוקטובר, 1966, התקיימה שיחת טלפון שהחלה בהפתעה: יגאל לוסין, כתב קול ישראל, התקשר לביתו של ש”י עגנון, ובישר לו על ידיעה שהגיעה אל הרדיו ידיעה  משוודיה, לפיה זכה עגנון בפרס נובל. תגובתו של הסופר הייתה מאופקת מאוד. תחילה סירב להאמין: “זה עורבא פרח,” אמר. אחרי כן תהה מדוע לא התבשר על כך בעיתונים.

“הידיעה הגיעה אלינו לפני חצי שעה בלבד,” הסביר השדר מהרדיו, וניסה לראיין את עגנון, לשמוע מה תגובתו, איך הוא מרגיש, לשמע החדשות.

עגנון היה בעיקר זהיר מאוד: “אני, באופן פרטי, אם יש לי איזה השפעה, הייתי מבקש לעכב את הידיעה, עד שיבוא באמת,” הפציר במבשר. אכן, הידיעה הגיעה אליו בטרם עת, שכן ההכרזה הרשמית נעשתה רק כעבור יומיים.

עגנון שב והדגיש את חששו שמא יושם ללעג – ל”חוכא ואטלולא”, כדבריו –  אם יתברר שהפרסום על הזכייה אינו נכון, ונציג קול ישראל המשיך לבדוק אתו מה תחושותיו, שהרי אף ישראלי לא זכה עד אז בפרס המכובד כל כך. (מאז זכו בו 11 ישראלים נוספים).

“האם משמח אותך שלעם ישראל ולמדינת ישראל נתגלגלה זכות על ידך, לזכות בכבוד של פרס נובל הראשון?” שאל הכתב. עגנון היה מוכן רק להבטיח שיעשה הכול “כדי שחס וחלילה לא תתבזה בגללי מדינת ישראל,” ואז השתדל להסביר עד כמה הפרס אינו חשוב בעיניו: “אני מודד את עצמי באופן אחר, לא לפי פרסים ולא לפי כבוד,” אמר, וגם: “אין שום כבוד בעולם שאני רוצה בו.” מאווייו היחידים, חזר והדגיש, הם “לכתוב בעברית,” אבל לצערו הרב חייו מלאים בהסחות דעת ובהפרעות. עם זאת הודיע שלא יסתלק מהפרס, ולוא רק משום “שיש לי בקושי פרנסה.”

קשה שלא לחשוד בעגנון שהצטנעותו לא הייתה רק מופלגת, אלא גם מופרזת, בהתחשב בכך שבעבר לא נרתע מהמאמצים לעשות לעצמו נפשות. למשל, ב-1951, באחת הפעמים הקודמות שהיה מועמד לפרס, נסע לשטוקהולם כדי להיפגש עם סופרים ואינטלקטואלים ולהיחשף לעיתונות המקומית, בתקווה שמפגשים כאלה ישפרו את סיכוייו.

עגנון היה בן 79 כשנסע לקבל מידיו של מלך שוודיה את פרס נובל לספרות, שאותו חלק עם המשוררת נלי זק”ש. את נאומו נשא בעברית:

“הוד מלכותך, הוד רוממותכם המלכותיים, הוד מעלתכם, חברי האקדמיה השוודית, גבירותיי ורבותיי:

רבותינו זיכרונם לברכה אמרו, אסור לו לאדם ליהנות בעולם הזה בלא ברכה. אכל כל מאכל, שתה כל משקה צריך לברך עליהם תחילה וסוף. הריח ריח עשב טוב, ריח בשמים, ריח פירות טובים מברך על ההנאה. כיוצא בזה לגבי ראיה. ראה חמה במחזור הגדול בתקופת ניסן, ראה ראייה ראשונה אילנות בפריחת ניצנם בחודש ניסן, ראה אילנות טובים ובריות נאות מברך. כיוצא בזה לגבי שמועה.

ברכה אחת מברכות השמועה נתגלגלה לי על ידכם אדונים יקרים.

מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל, בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד, והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי. ועתה שבאתי עד הלום אברך עוד ברכה אחת כדין הרואה מלך, ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו למלך בשר ודם. ועליכם חכמים מפוארים אני מברך כדין ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם.

אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ”ג עמוד א’) נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב.

(מפני כבוד הזמן מבקש אני משר התרגומים לקרוא את דברי בלשון המקום).

משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.

בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז”ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי.

כגורל השרים והשרות שעלו הם ושירי באש היה גורל הספרים שעשיתי אחר כך. כולם כאחד עלו בלהב השמים בדליקה שנפלה בביתי בלילה אחד בהומבורג עיר הרחצה ואני מוטל הייתי חולה בבית החולים. ובתוך הספרים שנשרפו היה רומן גדול של ששים גיליונות דפוס שהודיע עליו המו”ל, שהוא עומד להוציא את החלק הראשון. עם הרומן הזה – בצרור החיים שמו – נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ-ישראל לגולה, וכן ספר שעשיתי עם מרטין בובר. מלבד ארבעת אלפים ספרים עבריים שרובם באו לי בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחמי.

אמרתי כאן מיום שירדתי מארץ-ישראל ולא סיפרתי עוד שדרתי בארץ-ישראל. ובכן אספר.

בן תשע-עשרה שנה ומחצה עליתי לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולאכול מיגיע – כפי. מפני שלא מצאתי עבודה ביקשתי לי את פרנסתי ממקום אחר. נעשיתי מזכיר של ועד חובבי ציון ומזכיר של המועצה הארצי-ישראלית שהייתה מעין הפרלמנט בדרך, וכן הייתי המזכיר הראשון של בית משפט השלום. על ידיהם זכיתי להכיר פנים אל פנים כל אדם בישראל, ואותם שלא הכרתי על ידי אותן המשרות הכרתי מתוך אהבה ורצון להכיר את בני-עמי. קרוב לודאי שבאותן השנים לא היה בארץ-ישראל איש או אישה או תינוק שלא הכרתי.

אחר שריפת כל קנייני נתן ה’ חכמה בלבי ובעטי. אף עשיתי ספר על מתן-תורה וספר לימים נוראים וספר על ספריהם של ישראל שנתחברו מיום שניתנה תורה לישראל.

מיום שחזרתי לארץ-ישראל יצאתי משם שתי פעמים. פעם אחת לשם הדפסת ספרי שהוציא זלמן שוקן ופעם אחת נסעתי לשבדיה ונורבגיה. משורריהם נתנו בלבי אהבה וחיבה לארצותיהם עד שאמרתי אלך ואראה אותן. עתה באתי בפעם השלישית כדי לקבל ברכה מכם חכמי האקדמיה.

בימי ישיבתי בירושלים כתבתי סיפורים גדולים עם קטנים. מקצתם נדפסו, רובם עדין בכתובים.

כבר סיפרתי שראשית מעשי שירי מתוך געגועים על אבא באו. אף ראשית לימודי מאבא בא לי וכן מן הדיין שבעירי. קדמו להם שלושה מלמדים שלמדתי אצלם בזה אחר זה משנת שלוש ומחצה לחיי עד שנעשיתי בן שמונה ומחצה.

רבותי בשירה ובספרות מי הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו את דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? ממי קיבלתי יניקה? לאו כל אדם זוכר כל טיפת-חלב ששתה מה שמה של אותה פרה ששתה מחלבה. כדי שלא להוציאכם חלק אנסה לברר ממי קיבלתי מה שקיבלתי.

ראשון לכולם כתבי הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש”י על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים ובראשם אדוננו הרמב”ם ז”ל.

משהתחלתי לצרף אותיות לועזיות קראתי כל ספר שנזדמן לידי בלשון גרמנית ובודאי קיבלתי מהם כפי שורש נשמתי. מקוצר הזמן לא אעסוק בביבליוגרפיה ולא אזכיר שמות. אם כן למה פרטתי את ספרי היהודים? מפני שהם העמידוני על עיקרי. ולבי אומר לי שהם המליצו עלי לזכות בפרס נובל.

השפעה אחרת קיבלתי מכל איש ומכל אישה ומכל תינוק שנזדמנו לי בדרכי הן יהודים הן אינם יהודים. שיחות הבריות, סיפורי מעשיהם נחקקו בלבי ומהם עלו על עטי. כיוצא בהם מראות הטבע. ים המלח שרואה הייתי בכל יום מגג ביתי עם הנץ החמה, נחל ארנון שטבלתי בו, לילות שעשיתי עם חסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי עיניים נתנו לי לראות את ארצו של הקב”ה שנתן לנו את העיר ששיכן שמו עליה.

כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב, (פרק ל”ה פסוק י”א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח, קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם אם קוראים עלי תיגר.

קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר. אם שיבחתי את עצמי יותר מדי למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני. כל ימי אינו זז ממני המזמור שאמר דוד (תהלים קל”א) ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל ל”ז פסוק כ”ה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם.

אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן.”

עגנון הסביר בנאומו כיצד נהפך לסופר: אמנם, בשל חורבן הבית השני, נולד בגולה ולא בירושלים, אלא הגיע אליה בבגרותו, אבל מאז ומתמיד חש שייך אליה. את שיריו הראשונים חיבר כבר בגיל חמש, וחש שזכה לכתוב אותם כמעין פיצוי על שלא נמנה בפועל עם הלווים בבית המקדש, אם כי חש אליהם זיקה עמוקה. כל שיריו המוקדמים, כך סיפר, אבדו, שכן עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. לימים, בתקופה שעזב לזמן מה את ארץ ישראל, שאליה עלה בהיות בן 19, נשרף גם כתב יד של רומן רחב יריעה, ואתו כמה אלפי ספרים בעברית.

עגנון הזכיר בנאומו כמה ממקורות ההשראה לכתיבתו: ספרים בגרמנית שקרא, שיחות ששמע, נופים שראה וחיות שהתבונן בהן, אבל ראה בעצמו בעיקר “סופר מסופרי לשון הקודש”. בנאומו הזכיר את המקורות שמהם נבעה כתיבתו: המשנה, התלמוד, המדרשים, רש”י, הפוסקים, המשוררים וחכמי ימי הביניים, שהרמב”ם בראשם.

קשה להעלות על הדעת כיצד נשמעו הדברים הללו בתרגומם לשוודית, ובעצם כלל לא ברור איך אפשר בכלל לצקת לשפות אחרות את סגנונו היהודי כל כך של עגנון, שאפשר להיווכח בו לא רק בספריו אלא גם בנאומו. תכניו נשענו על לשון התפילה ועל אָלוזיות רבות מהמקרא: בית המקדש, בית לוי, שמואל הנביא. כמו כן כולל הנאום אזכורים מהגמרא, מהתלמוד ומההיסטוריה היהודית, והתייחסות אל נופיה של ישראל: ירושלים והכותל המערבי, ים המלח ונחל ארנון. כל אלה, כמו גם ציטוטים מספר איוב, מתהלים, ומיחזקאל, שובצו בו.

את הנאום סיים בתפילה לשלומה ולגאולתה של ציון, וחתם אותו במילה “אמן”.

לפני שנה הוסר החיסיון על מהלכי ההחלטה להעניק לעגנון את פרס נובל. התברר כי יושב ראש הוועדה אמר עליו שהוא “רוח של העם היהודי בימינו,” וכ”אמן הלשון הנעלה ביותר של ישראל בת זמננו.” שניים משלושת המועמדים האחרים באותה שנה היו בין גדולי הספרות האנגלית – ו”ה אודן וגרהם גרין, שמעולם לא זכו בפרס.